על החוק שעיתון ימחק / רימונה שיף.

יו"ר סיעת העבודה איתן כבל, מתכוון להביא בקרוב לאישור בכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק שאוסרת לחלק חינם את החינמון "ישראל היום", הסתבר לי  לאחרונה, שעל הצעת החוק חתמו מלבדו החכי"ם הבאים: רוברט אלטוב מישראל ביתנו. איילת שקד מהבית היהודי, אלעזר שטרן מהתנועה, אילן גילאון ממרץ, יואל רוזבוב מיש עתיד. ואילו החכי"ם יצחק כהן ויצחק וקנין מש"ס  שהיו חתומים על הצעת החוק, ביקשו ממזכירות הכנסת למחוק את שמם, משום שמצאו ששגו. וחזרו בהם מכוונתם לתמוך בו. בהצעת החוק כפי שנודע לי נטען כי מטרתו היא לחזק את העיתונות בישראל. ולגרום לתחרות בין העיתונים. תמוהה בעיני שההתיחסות בחוק הוא לחינמון "ישראל היום" שיוצא לאור שש פעמים בשבוע. 
ולא  ל"פוסט" שיוצא לאור חמש פעמים בשבוע. האם יוזם החוק ותומכיו מתכוונים לכך שלא כדאי להוציא לאור בישראל חינמון שש פעמים בשבוע. ושכן יוציאו לאור חינמון חמש פעמים בשבוע. יוזמי החוק והתומכים בו מצביעים בנימוקי המניעים שלהם על העובדה שהעיתונות הכתובה קורסת היום במדינה. ואומרים שאם לא יצאו בה לאור חינמונים כדוגמת "ישראל היום" היא תתאושש. ואולם כפי שאני מבינה הקריסה של העיתונות היומית היא בכלל עולמית. לא בגלל הוצאתם לאור של החינמונים אלא בגלל המחשבים והאינטרנט בפרט. אמרו לי שבכל המדינות הדמוקרטיות הנאורות מחולקים לציבור לפחות שני חינמונים. ולא שמעתי על כאלו שקמו וחלקו בהן המגמה הזאת. כמו שאצלנו עומדים חכי"ם לעשות. יוזמי החוק כנראה מתעלמים מהעובדות בשטח ומעלים נימוקים שעלי כעיתונאית לא מתקבלים. הם אומרים גם שבאמצעות התיק שלהן הם עשויים לקרב אנשים לעיתונות הכתובה. ואני אומרת שאם התיק הזה יחוקק תהיה בתרבות הישראלית החמצה. שהרי לא לכל האנשים יש אמצעים לעשות מינוי לעיתונים, וגם לא אמצעים לרכוש אותם יום יום. וחינמון כמו "ישראל היום" מאפשר לציבור קוראים גדול לצרוך עיתון ולהיות בעניינים. אני חושבת שאם באמצעות החוק ימחקו החינמון  בישראל העיתונות הכתובה תפסיד קוראים רבים. ולאלו שסבורים שחינמון כדוגמת "ישראל היום" פוגע בעיתונים היומיים אומר שאני בטוחה שאלו שרגילים לקרוא עיתונים כדוגמת "ידיעות אחרונות", "מעריב", וה"ארץ" ימשיכו להיות מנויים עליהם. או לרכוש אותם יום יום. כי גם בישראל עיתון הוא הרגל, לפני "ישראל היום" יצא החינמון "אנשים" פעם בשבוע אף ח"כ לא התקומם. כנראה שפעם בשבוע יכול היה להיות מחולק חינמון באופן קבוע. ובכלל מזה שנים יוצאים לאור בערים ובישובים מקומונים בסוף שבוע. ראשי העריות והמועצות המקומיות מוצאים בהם במה למסירת המסרים שלהם וגם נבחרי הציבור זוכים בהם לכיסוי הולם. ועצם קיומם התקבל עליהם בברכה מרגע הופעתם. התופעה הזאת מעוררת בהחלט שאלות לאור החוק המוצע היום. אני רואה לנגד עיני כיצד סגירת עיתון במדינה גורמת להוצאתם לשוק העבודה של עשרות עיתונאים ועובדים נוספים, והגדלת האבטלה. שהרי אין לנו היום מגוון של עיתונים יומיים כמו פעם, שיכולים לקלוט אותם לשורותיהם ושואלת את עצמי האם יוזמי החוק ותומכיו לא חשבו על התוצאות הצפויות מיוזמתם, לדעתי הם פוגעים גם בחופש העסוק. ומונעים בתקשורת הכתובה תחרות הוגנת. כי אם ישנם חינמונים וישנם עיתונים שהם בתשלום. העיתונים שבתשלום יצטרכו להתחרות בחינמונים, ויעשו הכל כדי למשוך את הקוראים לקרוא אותם. באמצעות כתבות איכותיות וסיפורים אקטואליים ומעניינם, אכן, אם הם יביאו סקופים וסיפורים חדשותיים שאת הקוראים יסקרנו ויענינו הם ימשיכו להיות מבוקשים. ויש גם סיכויים שכאלו שלא חשבו להוציא עליהם כספים ירכשו אותם. בהקשר זה אציין גם שעוד לפני שהחינמון "ישראל היום" יצא לאור הבחנתי לא פעם בכותרות דומות ואפילו זהות ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". וסיפורים שהוכרזו על ידם כבלעדיים נמצאו בשניהם. אם החינמון "ישראל היום" יסגר אני צופה שהמצב הזה יחזור. ויעשה את העיתונים היומיים והפכו אותם למגוחכים. אומרים שח"כ איתן כבל וכל אלו שאיתו הולכים שואפים באמצעות החוק לגרום לכך ש"ידיעות אחרונות" יהפך שוב להיות העיתון הנפוץ במדינה. ואני לא מבינה למה רק עליו מדברים, בעוד שקיימים עדיין עוד שני עיתונים יומיים "מעריב" וה"ארץ". האם רק אינטרסים של עיתון אחד עומדים לנגד כל אלו שמאחורי החוק עומדים. ובחזרה לעובדה שבכל המדינות הדמוקרטיות הנאורות קיימים לפחות שני חינמונים. אני חושבת שהחוק המוצע עשוי לפגוע בדמוקרטיה שלנו. ולהפוך את ישראל למדינה שאינה דמוקרטית, וגם אינה תרבותית כפי שהיא שואפת להראות. אני מאוד מבינה את החכ"ים שתמכו בחוק בתחילה וחזרו בהם. ומעריכה אותם על כך שלאחר מחשבה שניה ומעמיקה הם החליטו להיות שומריה של הדמוקרטיה ולא מהרסיה. אני מתנגדת לחוק כעיתונאית שחיה את התקשורת שנים רבות. וחושבת שהוא לא עומד בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה והתרבות של המדינה. ושמאבקים בין שני עיתונים יומיים מובילים לא צריכים להביא לחקיקה בכנסת ולמהפכה מיותרת בתקשורת הכתובה. 

מבחר שמות / רימונה שיף.

תראו איזה מהפך עברו השמות העבריים במהלך הדורות. לכשעמנו היה מפוזר בגולה נשאו הנשים שמות לועזיים שתאמו את ארצות מוצאם. בקהילת אשכנז היו לנשים שמות כמו פרומה, בלומה, סטלה, אניטה וכדומה. ובקהילת המזרח שמות כמו סועד, לונה, אימן וג'קלין. הגברים בקהילות אשכנז נקראו בשמות תנכ"ים כמו אברהם, יצחק, יעקב, דויד ושלמה. ובקהילות המזרח הם שוב נשאו שמות שאפיינו את הארצות שבהן נולדו כמו סעדיה, זכריה, עזרא, ויפת לתימנים. פואד, סלאח, סמיר וכדומה למזרחים. החלוצים שעלו ארצה מגלות אשכנז קראו לילדיהם בשמות מקראים בדרך כלל בשמות האבות ובשמות כמו, מיכאל, רפאל, אליהו,  שמעון, גדעון, ודויד.לבנות קראו בשמות האמהות כמו שרה, רבקה, לאה ורחל. דרך שמות מקראים כמו חנה, מיכל, נעמי ,יעל, דבורה, ברוריה, ואפילו אבישג והגר. ובשמות של פרחים כמו שושנה, כלנית, רקפת, נורית, איריס, ואחרים. והיו גם שמות רבים של בנות שהסתיימו באות ה' כמו אילנה, אריאלה, עמנואלה, רפאלה, דניאלה, ליאורה, אורה ועוד. לבנים המשיכו לקרוא בשמות מקראים בדרך כלל. בשמות של האבות, בשמות של נביאים, של מלכים, של מלאכים. ונוספו להם שמות כמו אבינועם, אביגדור, אליקים, ואחרים. בעליות ארצה היו נשים רבות שעברתו את שמן לשם עברי, למשל, גולדה הפכה לזהבה. פורטונה הפכה למזל. ובלומה הפכה לפרחיה. במרוצת השנים היו כאלו ששינו את שמם משום שלא היו מרוצים מהשם שהעניקו להם הוריהם, או שמסיבה כלשהי פנו לרבנים ושאלו אותם איזה שם מתאים להם. אצל המקובלים לכל אות בשם יש משמעות. כך היו כאלו ששינו את שמם המקורי לשם שהמקובלים אמרו להם. בדור הבא כבר היו שמות לבנות כמו קרן, קרני, שרון, ספיר דפנה, אביבה וכדומה. ולבנים שמות כמו ארז, עוז,כפיר, דביר, אביב וכדומה. היום ישנם כאלו שנמצאים בסכנת חיים ומוסיפים לשמם את השם חי, כסגולה להחלמה ואריכות חיים. לפעמים זה עוזר ופעמים זה מיותר. בשנות ה-70 עם העליה הגדולה מארצות חבר העמים נוספו לנו שמות רוסיים. אנסטסיה, ג'ניה, אנה, לובה וכדומה. ושמות לבנים כמו איגור, יבגני, דמיטרי, איליה, סשה, ואחרים. והיו בינהם כאלו שעברתו את שמם לשם עברי. זה היה גם לכשהיו עליות מאתיופיה. היום אין כבר גבולות במתן השמות לילדים, וכך אפשר למצוא בנות שנקראות בשמות שאפיינו בדורות הקודמים רק בנים כמו שרון, אורי, נועם, דורון , עומר, אור,ואחרים. הסיומת ה' כמעט ואינה קיימת, ובנות נקראות בשמות מקראים כמו דניאל, עמנואל,וגבריאל. בעקבות טשטוש המגדר ישנה כיום דרישה חדשה. לסמן בתעודת הזהות אם מדובר בבן או בבת. עד לפני מספר שנים היה השם דניאל השם הנפוץ במדינה לבנים. בגני ילדים היו מספר ילדים וילדות שבשם הזה נקראו. היום השם הנפוץ ביותר במדינה לבנים הוא יוסף. אני חושבת שזה נובע מהמגזר הדתי. ואם לדבר על מגזרים. אז בכלל אפשר לפי השם להבחין לאיזה מגזר שייכים. שהרי במגזר הדתי קוראים לבנים ולבנות בשמות מקראים. ובמגזר החילוני מעניקים להם שמות עברים מקוריים בדרל כלל. ואפשר למצוא אצלם גם שמות הלקוחים משמות לועזים של שחקנים וזמרים. כמו לבנים שון, תום, דילן ואחרים. ולבנות מיי, גרייס ודיאנה. בין השמות המקוריים לבנות אפשר למצוא שמות כמו אילאיל, מאי, מאיה, מעין, שיר, שירה. ולבנים סהר, סער, וארד. השמות הם גם עניין של אופנה, בתקופת מלחמת ששת הימים יכולתה למצוא בנים שקרואים בשמות גולן, ודותן, והשמות דרור לבנים ודרורה לבנות החליפו את השמות ציון לבנים וציונה לבנות. והיו הורים שהושפעו מדמויות הרואיות,  למשל, בשנות ה-50 כשבנחל עוז נפל צעיר בשם רועי שעליו נשא משה דיין נאום מפורסם. נולדו ילדים רבים בשם הזה. לאחר מבצע אנטבה עם נפילתו של יהונתן נתניהו נולדו ילדים רבים שנשאו את השם יהונתן, ואני שמעתי גם על זוג שקרא לבתו בשם יהונתנה. ולהבדיל, לאחר מלחמת השחרור לאור נפילתה של הטייסת זוהרה לויטוב נולדו בנים בשם זוהר ובנות בשמה. השמות מושפעים גם משמות משמות של שחקנים וזמרים, כך למשל, כשהתפרסמה הזמרת אילנית נולדו בנות שנשאו את שמה, והיום כשנינט טייב היא הממי של המדינה ישנן בנות שבשמה קרויות. וגם השם בר הפך להיות שם של בנות. כנראה בהשפעתה של הדוגמנית הבינלאומית שלנו בר רפאלי. בקרב הסלבריטאים אפשר למצוא היום שמות לבנים כמו אורי, יהלי, מיכאל, דויד, דניאל,ויהונתן. ולבנות שמות כמו אורי, נעמי, שיר ושירה. וכשזוג סלבריטאים קרא לבתם בשם גון. ואמרו שלשם יש משמעות בפרסית. שמעתי  רבים האומרים שהם לפחות היו מקוריים. לכל שם יש משמעות. תשאלו הורים למה הם קראו לילדם בשם מסויים.
אני צופה שטשטוש המגדר בשמות המוענקים לילדים רק ילך ויצבור תאוצה בשנים הבאות. ושמבחר השמות לא נגמר.בדורות הבאים יוענקו לבטח לילדים שמות חדשים. כנאמר אופנות מסתימות ואופנות חדשות מתחילות.    

לא אשכחך ירושלים / רימונה שיף.

מכל הערים הישראליות אני הכי אוהבת את ירושלים. כבר שנים אני מטיילת בה במסגרת טיולים מאורגנים. ובכל פעם אני מגלה בה משהו חדש, כבר הגעתי למסקנה שפנים רבות לה, ועכשיו, לאחר שאבו מאזן דיבר על מתן הריבונות על העיר לנו ולפלשתינים, ועל בינאום של העיר. אשתף אתכם הקוראים בתחושות האישיות שלי בעקבות האמירה הזאת. במשך שלושת אלפים שנה ראו היהודים את ירושלים כבירתם, הפוליטית וההיסטורית. ירושלים היתה חשובה להם מהיום שהמלך דויד הכריז עליה כבירת הממלכה היהודית הראשונה. וחשיבותה עלתה לכשבנו שלמה הקים את בית המקדש הראשון. והראיה שהם היו עולים אליה לרגל בשלושת הרגלים סוכות, פסח, ושבועות, הן נצרו את ירושלים בליבם גם לאחר שהבבלים הגלו אותם מארצם והרסו את בית המקדש, לאחר חמישים שנה לכשהתאפשר להם לעזוב את בבל ולחזור לארצם הם בנו את בית המקדש השני בירושלים. כשהרומאים שמו קץ להתישבות המחודשת שלהם בעיר והרסו את בית המקדש השני. המשיכו היהודים לנצור בליבם את ירושלים, במשך אלפיים שנות גלות נוספות. ובכלל לאורך ההיסטוריה מכל מקום בגולה שבו ישבו יהודים הם התפללו תמיד לכיוון ירושלים, וארון הקודש בבתי הכנסת בכל העולם פנה לכיוון ירושלים. סדר הפסח והתפילה ביום הכיפורים מסתיימים במילים "לשנה הבאה בירושלים" ובחתונות היהודיות כשהחתן שובר את הכוס לזכר חורבן בית המקדש הוא אומר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימני". וכאן אציין שירושלים לא מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת. בעוד שבתנ"ך היא מוזכרת 349 פעמים. היהודים כאמור מתפללים לכיוון ירושלים אבל המוסלמים לכשהם מתפללים הם פונים לכיוון מכה. אי לכך, יש לנו טיעונים כל כך חזקים לדרוש את הריבונות על ירושלים. הפלשתינים מבססים את דרישתם לריבונות עליה על הסיפור המספר שכיפת הסלע הוא המקום שממנו עלה מוחמד השמימה. ובכך הם קושרים את ירושלים להתגלות אלוהית באמונה המוסלמית. אך אם נשוב להיסטוריה ניווכח לדעת שירושלים לא תפסה מעולם חשיבות בעולם המוסלמי, במשך 3,300 השנים שבהן משלו שושלות מוסלמיות בארץ ישראל שום שליט מוסלמי לא הפך את ירושלים לעיר הבירה. וכך היה עד שהגיעו הצלבנים ושמו קץ לכיבוש המוסלמי בארץ ישראל. זאת ועוד נודע לי שבאמנה הפלשתינית של אש"ף ב-1964 לא הוזכרה ירושלים כלל וכלל. לאחר מלחמת ששת הימים ערך אש"ף שינוי באמנה כדי שתכלול בה את ירושלים. מכאן שהבקשה של הפלשתינים לריבונות על ירושלים הם דבר שנוצר בעשורים האחרונים. והם דורשים אותה במסגרת תביעתם שנחזור לגבולות 67. והפרדוקס הוא שירושלים המזרחית היתה עד ל-67 בידי הירדנים. והירדנים לא דורשים היום את ירושלים. האסטרטגיה של הפלשתינים שירושלים היא עיר ערבית זוכה לתמיכה במדינות העולם. ובכל פעם שמדינות העולם כולל ארה"ב והאיחוד האירופאי מגנים אותנו על שאנו בונים במזרח ירושלים אני מתרגזת מאוד. מה הם רוצים מאיתנו ירושלים המזרחית נפלה לידי הירדנים במלחמת העצמאות. עד אז היא היתה שלנו. במלחמת ששת הימים ב-1967 החזרנו לנו אותה. תראו היום ברלין בגרמניה היא עיר מאוחדת. ואף מדינה בעולם לא מוחה על בניה בגרמניה המזרחית שהיתה עד לפני מספר עשורים עיר קומוניסטית. ואילו לנו שאיחדנו ב-1967 את ירושלים שלנו יש כל פעם ביקורת מאומות העולם כשאנחנו רוצים לבנות בחלקה המזרחי. למה אנחנו צריכים לחלוק את ירושלים שלנו עם אחרים. היינו, הפלשתינים. או לוותר עליה לטובתם. כמה צבועות הן אומות העולם. אבו מאזן העלה מחדש את המיתוס הערבי שהיו שני ירושלים. ירושלים המערבית היהודית, וירושלים המזרחית הערבית. לא ידוע לי שבמלחמת העצמאות הפלשתינים היו גרים באזור, אלא  שירושלים המזרחית נפלה לידי הירדנים. ועד אז היא היתה עיר יהודית. ואפילו בשיר "ירושלים של זהב" בגרסתו המקורית, מקוננת המשוררת נעמי שמר על מה שקרה במזרח ירושלים וכותבת "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה". כאן אדגיש ואומר שאם ניתן לפלשתינים ריבונות על מזרח ירושלים, ניתן להם ריבונות גם על המקומות הקדושים לנו, כמו הרובע היהודי והכותל המערבי, ובכלל הטענה של הפלשתינים שהכותל הוא חלק ממבנה ערבי הוא עוד טענה מופרכת. כדי לשמוט מידנו את האחיזה בעיר שלנו היא כל כך קדושה. נודע לי שההחלטה 181 של האו"ם שאמצה על ידי העצרת הכללית ב-1947. ישנה המלצה להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית, אני מדגישה שהמדובר בהמלצה בלבד. כי המלצה לא מחיבת. מדריך טיולים הסב את תשומת ליבי לכך שירושלים לא הוזכרה בהחלטת האו"ם 242 שקראה לנסיגה לגבולות מוכרים, מה גם שהפלשתינים לא היו צד בה. גיליתי שפרוש השם ירושלים היא עיר השלום, לדעתי שאלת הריבונות על ירושלים תתפוס מקום חשוב בכל הדיונים על הסכם שלום ביננו לבין הפלשתינים, כל הסכם עלול ליפול לכשיגיעו לנושא ירושלים. אבו מאזן רוצה שירושלים תהיה שייכת לשניים, לפלשתינים וליהודים, כפי שהוכחתי ירושלים היתה מזה אלפי שנים העיר החשובה ליהודים, ומי חשב לפני אלפי שנים על קיומם של הפלשתינים, תראו כמה שירים נכתבו על ירושלים מאז קום המדינה, תראו לי שיר פלשתיני אחד שנכתב על ירושלים. מבחינתי ירושלים היא לא התנחלות, ירושלים עבורי היא בירתנו הנצחית, ואני מקווה שכך גם יהיה בדורות הבאים. לוותר על ירושלים זה בעיני כמו לדרוש מאנגליה שתוותר על לונדון או לדרוש מצרפת שתוותר על פאריס. ישנם ישראלים הסבורים שאנחנו צריכים להענות לדרישות הפלשתינים ולהעניק להם ריבונות על ירושלים, כולה או על חלקה, ואותי זה מכעיס. עם זאת אני רואה פתרון לסוגיה הפלשתינית ישראלית רק באמצעות  משא ומתן, שבו שני הצדדים מגלים נכונות ואחריות, ושבו המנהיגים שלנו יודעים היטב לאן הם מובילים אותנו. השלום אינו צעד מהיר את השלום לא משיגים בכל מחיר.