כשהייתי נערה קראו המבוגרים לגיל העשרה "גיל הטיפש עשרה". עד היום אני לא יודעת למה הם נתנו לו את הכינוי הזה אבל כשאני מסתכלת אחורה על אותה תקופה, שעליה נאמר לי שהיא גם פעם אחת בחיים. אני נזכרת בחברות שלי.
שסגדו לאלילים בשר ודם. שלא היו אלא זמרים ושחקנים מפורסמים. כאלו שחיו בארץ וכאלו שחיו בארצות שמעבר לים. הן תלו את התמונות שלהן על הקירות בחדר שלהן, גזרו עליהם כתבות מהעיתונים, ושמרו עליהן כבבת עינן, אני זוכרת שפעם רצינו קבוצת חברות לדבר מקרוב עם זמר שהיה באותה תקופה מאוד מפורסם. השגנו את הכתובת שלו, הוא פתח לנו את הדלת כשקצף גילוח על פניו. כי הוא התגלח אותה שעה. ואנחנו היינו מבוהלות וברחנו כל עוד נפשנו. האמיצות שביננו הצליחו לגשת לאחר הופעות למושאי הערצתן ולקבל מהם חתימות. ומותר לציין שהן מאוד מרוצות. ולא ניסו לקיים קשר עם השחקן או הזמר הנערץ עליהן לאחר מכן, היום כשאני קוראת מה עושות נערות שהגיעו לגיל העשרה עם סלבריטאים, אני חושבת שעכשיו אני מבינה למה קוראים לגיל הזה גיל הטיפש עשרה. מסתבר שהיום חלקן לא מסתפקות בהשגת חתימות ממושא הערצתן. אלא מוכנות להתקרב אליהם פיסית. לבלות איתם במסיבות. בהן הן שותות משקאות אלכוהולים וחושבות שככה הן מגשימות לעצמן חלום. כן, המאושרות מצליחות להסתיר את גילן ולזכות בבילוי עם מושא הערצתן. לאחרונה הובא הענין לידיעת הציבור בפרשת הזמר המפורסם. והתגלה שהדפוס של אתור מעריצות על ידי אדם שמקורב למפורסמים, והפיתוי שלהן להתקרב אליהן במסיבות, ומתן מתנות לאותן בנות, מצטייר כדפוס קבוע, וזוהי תופעה מדאיגה . בעקבות הפרשה של הזמר המפורסם שהפכה להיות מאוד מדוברת בתקשורת ובשיח החברתי. שאלתי את עצמי איפה בכל הסיפור הזה נמצאים ההורים. ובמיוחד האמהות. כיצד הן לא יודעות מה קורה עם הבנות הצעירות שלהן ועם מי הן מתראות. ולמה הן סומכות עליהן בעניים עצומות. נכון שהן צריכות לתת להן עצמאות אבל בכל זאת עליהן להיות מעורבות בכל מה שקורה להן. הנה לאחרונה קראתי באחד העיתונים על נערה שנכחה בהופעה של זמר מפורסם ולאחר מכן קרוב משפחה שלו הציע לה להפגיש
אותה איתו בביתו. היא התקשרה לאמא שלה וספרה לה והאם כעסה עליה, ואמרה לה שלא תעז להתפתות. והנערה דחתה את ההצעה אותה נערה לא חששה לספר לאמה מה שהציעו לה. וגם שמעה לדבריה. מכאן הסקתי שהאמא של אותה נערה היא אמא חברה. כלומר שיש לה יחסים כה טובים עם בתה. עד כדי שהיא מתייעצת איתה. ומספרת לה את כל מה שעובר עליה. ולדעתי טוב היו עושות אמהות אם היו גם הן הופכות לחברות של בנותיהן המתבגרות. ותדברנה איתן על כל ההשלכות שיכולות לנבוע מהתקרבות פיסית למושא הערצתן. ולאמר להן שהן בהחלט יכולות להיות מרוצות אם תצלחנה להצטלם איתו, לפרסם את התמונה שלהן באינטרנט ולהתפרסם בזכת זה גם כן. או להשיג חתימה שלו. שעליה תשמורנה מכל משמר. אני בטוחה שבנות נבונות תחשובנה היטב על דברי האמהות ולא תגררנה לפיתויים, מאידך אני לא מתפלאת על אותן בנות שמחפשות קרבה ואפילו קרבה פיסית לזמרים ושחקנים מפורסמים. בתוכניות הטלוויזיה. בעיקר בסדרות סוגדים היום ליופי ולא לכישרון. כשהייתי נערה כדי להפוך לשחקן היו צריכים ללמוד בבית ספר למשחק. או לפחות בחוג דרמטי. היום דוגמניות הופכות לשחקניות. בזכת היותן יפות. בנעורי כדי להיות זמר היו צריכים ללמוד בבתי ספר למוסיקה, בקונסברטוריון, באקדמיה למוסיקה ללמוד פיתוח קול וכדומה היום הדרך קלה יותר. משתתפים באחת מתוכניות הריאליטי המוסיקאליות הטלוויזיוניות. וגם אם לא עולים לשלב הסופי מתפרסמים. וזוכים למעריצות נלהבות. שרוצות לבטא אהבה ומחפשות קרבה. מנחה באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה אמר לאחרונה שהוא לא מבין את הנערות הצעירות שמצטלמות עם ידוענים שלגביהן הם מבוגרים. ואני תארתי לעצמי שאותה נערה שמצטלמת ומפרסמת את הצילום ברשת חושבת שבזכות זאת היא הופכת להיות מפורסמת בעצמה, בונה לעצמה זהות ומעמד. היינו, היא סבורה שלאחר הצעד שעשתה היא תהיה מקובלת בחברה. צביקה הדר שקשור מאוד לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה שעוסקות במוסיקה אמר בראיון שהתפרסם איתו בעיתון. שעולם המוסיקה עבר שינוי גדול והמעומדים כבר מזמן לא נשפטים רק לפי הקול היפה שלהם, היום זמר נשפט על המראה שלו, על סיפור החיים שלו ועל כל החבילה, והראיה מבחינתי היא שבאחת מתוכניות הריאליטי הופיעה זמרת עם קול אדיר אך עם תסרוקת ולבוש מיושנים, ולאחר שהשופטים בחנו אותה הם שלחו אותה הביתה ואמרו לה שתלך למספרה. מאידך בתוכנית ריאליטי אחרת הופיע זמר נאה בבגדים אופנתיים ועם תסרוקת אופנתית לא פחות. השופטים החמיאו למראה שלו והעבירו אותו. למרות שלפי דעתי הקול שלו לא היה משהו. את כל זאת הבנות הצעירות שומעות רואות ומפנימות. ומתנהגות בהתאם. אצלהן כמו אצל השופטים הכישרון הוא לא במקום הראשון אלא המראה. וזה קורץ להן מן הסתם להתקרב באופן מהיר ובכל מחיר לזמרים מפורסמים. וכשהן מצליחות לעשות הן מרגישות שהן נחשקות, ואין מאושרות יותר מהן, שר החינוך שי פירון אמר לא מכבר שהוא היה שמח אם גיבורי התרבות שלנו יהיו סופרים, משוררים ומדענים. אני חושבת שלכך יכולים לתרום הטלוויזיה. ומערכת החינוך בבתי הספר בשיתוף נטילת אחריות וסמכות מצד ההורים. אם כל הגורמים האלו ישתפו פעולה בינהם נוכל להפוך לחברה נאורה יותר ומוסרית יותר.
