איכות הסביבה שלי / רימונה שיף.

       כשמדברים איתי על איכות הסביבה מיד מתעורר בי הרצון לשנות דברים
     בערים, כתושבת אחת הערים הגדולות במרכז הארץ הייתי רוצה שישרור
     בעיר מגורי בפרט ובכלל יותר נקיון. שהמדרכות ברחובות תהיינה יותר
     נקיות. לפחות ברמת הסבירות הגבוהה. שתושבים לא ישליכו פסולת מחוץ 
     לפחי האשפה. ושבעלי הכלבים יאספו עם הנילונים המיוחדים את מה שהכלבים 
        שלהם עושים. ושבגינות הציבוריות סביב המתקנים של הילדים לא תצטרבנה 
        ערמות של זבל. ושתהיינה בהן פינה מיוחדת לכלבים. לבל יסתובבו חופשי בין
        הילדים הקטנים שבהן משחקים. אני רואה לא אחת שהנקיון בשירותים הצבורים
        הוא ממש ביזיון. ולא פעם חסרים שם גם סבונים וניירות טואלט. וישנם שרותים
        שהם פשוט מלוכלכים ודוחים. אני נדהמת כל פעם מחדש שעל כך לא חושבים. 
        בארצות אירופה שבהן בקרתי המצב היה שונה. בכל השרותים הציבוריים ישבו
        אנשים שגבו מהנכנסים אליהם כספים, ממש סכומים סמליים. ובכולם שרר נקיון. 
       ודבר לא היה חסר. לא אחת אני נתקלת  בירקנים ששמים את הארגזים בפתח 
       החנויות שלהם וחוסמים בכך את הגישה אליהם, מה גם שהם מכערים בזאת
        את חזית הרחובות שבהם החנויות נמצאים. הייתי רוצה שיהיו בכל הבנינים 
        מתקנים לאסוף עיתונים. אמנם ישנם בנינים רבים שבהם הם נמצאים אבל
       לא בכל בנין. ומנסיוני בכאלו שבהם הם לא נמצאים צריכים הדיירים לשחק
     מחבואים עם הפח היחידי שעובר ממקום   למקום. ולפעמים נמאס להם והם
     זורקים את העיתונים הישנים שלהם לפח הרגיל. הייתי רוצה שבכל שנה כשהפסח
     בפתח לא יזרקו אנשים מביתם ערמות של אביזרים ורהיטים שמאסו בהם. אמנם
     לא אחת אוספים אותם כאלו שלהם זקוקים. אבל אפשר למסור אותם למשפחות 
     נזקקות גם בלי ללכלך ולכער את הרחובות. כן, אם רוצים מוצאים לכך דרכים. 
     חברה אחת סיפרה לי שיום אחד היא נתקלה באדם שזורק רהיטים לרחוב והעירה
     לו. והוא הגיב בכזאת אלימות שהיא נאלצה להכנס למכונית שלה ולנסוע מהמקום.
     חבל שישנם ביננו אנשים כאלו. מעבר לכל זאת צריך לדעתי לדאוג לרהוט הרחובות.
       שתהיינה בהם תאורה דקנרטיבית, שלוט ברור ומאיר עיניים, בחניות, במבנים הציבוריים
       ובכלל. חזות הרחובות הוא נושא שמאוד חשוב לי. ובהחלט טעון שפור. כי לצערי 
       הרב לא רק בעיר מגורי אלא גם בערים אחרות הרחובות הופכים ליותר ויותר מלוכלכים. 
        ממה שנוכחתי לדעת בככרות הערים שותלים פרחים עונתיים, ומחליפים אותם מידי
       עונה, הייתי רוצה שבמקומם ישתלו פרחים שנתיים, שאותם כמובן לא יצטרכו 
       להחליף כל פעם באחרים. ועוד הייתי רוצה שיהיו יותר פחי אשפה ברחובות, 
       ושיסתובבו בהם יותר פקחים, ושתהיה יותר  עקיפה. נוכחתי לדעת שהפקחים 
       מסתובבים בעיקר ברחובות המרכזיים, ולא נותנים את דעתם על מה שקורה 
       ברחובות, ואכן, בהם התושבים חוגגים, והשמירה על איכות הסביבה לא באה
       בהם מהשטח. להיפך. הנה דוגמא. העיריה אומרת שצריך להוציא מהבנינים 
        גזם פעם בשבוע. ביום מסויים שבו באים ואוספים אותו, וברחובות הציבוריים התושבים
        עושים מה שהם רוצים ומוציאים  את הגזם שלהם בכל ימות השבוע. ולא ביום
       מסויים באופן קבוע. וכך הם חוסמים את המדרכות המיועדות להליכה של הולכי רגל
       ומכערים את הרחוב. והפקחים שלשם לא נכנסים מאפשרים להם לעבור עברה. 
       וכשמתקשרים לעיריה ומתלוננים מקבל התלונה שמעבר לכך רואה בהגשת התלונה
       מטרד. ועד שמטפלים בתלונה שהגשה. חולף זמן שבו עוברים עבריני איכות הסביבה 
       עברות נוספות. חברה סיפרה לי לאחרונה שברחוב שבו היא מתגוררת מושבתות
       שליש מכוניות, וכשהיא התקשרה לעיריה אמרו לה שצריכים לחכות לפחות שלושה
       חודשים כדי להיווכח שאיש לא מזיז אותן. ועד אז הן תופסות מקום חניה ומכערות את
       הרחוב. הייתי רוצה שיהיו יותר ספסלים ברחובות הערים. גם ברחובות הצדדיים. 
       ושתהיה גישה לנכים בכל הבנינים הציבורים, ואם אין בבנין ישן אז שיעשו בו שפוצים 
        וידאגו בו לנגישות. יש לי חלום לראות יותר שטחים פתוחים  בערים השונות עם 
       צמחי בר. אני מתרפקת בנוסטלגיה על הימים שבהם הנדל"ן דהיינו, הקמת מגדלים
       למגורים ולמשרדים לא העסיקה בעיקר את ראשי העיר. אלא גם החזות שלהן. ועוד
        הייתי רוצה שיחלקו קומפוסטים לכל הבנינים, וילמדו את הדיירים איך למחזר פסולת
       ביתית אורגנית. ידוע לי שהיום ישנה חברה שמספקת קומפוסטים רק לבנינים שמתגוררת 
       בהן שתים עשרה משפחות. לדעתי צריך להפוך את זה לנחלת הכלל, הייתי רוצה 
       לראות יותר מתקנים למחזור בקבוקים ברחובות, ושהמתקנים למחזור קרטונים
       שנועדו לבעלי חנויות לא יהיו כאלו מכוערים. ברור לי שבנושא איכות הסביבה בערים
       יש הרבה דברים שהם טעוני שפור. צריך רק לרצות ולעשות.
       

בזכות ויצ"ו/ רימונה שיף.

     כשדליה שחורי הגיעה ישובה בכסא גלגלים לאירוע יום האישה בויצ"ו בגבעתיים, שערה
       הכהה גולש על עורפה וחיוך מרצד על שפתיה, חשבתי בליבי מה יהיה לה 
        כבר מה לספר. אבל עד מהרה התברר לי שיש לה בהחלט מה לאמר, כי היא
        עברה בחייה סיפור קשה וכואב, וויצ"ו סגר לה מעגל בחיים. היא סיפרה שנולדה
        למשפחה מרובת ילדים, בהיותה תינוקת לקתה במחלת הפוליו. הדגישה שגדלה
        בצל אב אלים והייתה ילדה דחויה. בגיל צעיר נשלחה לפנימיה של ויצ"ו וגם שם הרגישה
        לא אחת כיצד ההורים דוחים אותה. בשבת שטופת שמש אחת כשכל ההורים הגיעו 
        לביקור עם מטעמים ופינוקים מהבית חיכתה להם שעה וחצי ליד השער, אך הם
        לא הגיעו. היא נעלבה מאוד. אם הבית הגיעה לחדרה ואמרה לה שהיא אהובה ורצויה,
        ואמנם, בפנימיה של ויצ"ו מצאה בית חם. המדריכה בגדנע אמרה לה שהיא לא נכה 
        ושהיא מסוגלת להרבה יותר. והמשפט הזה הודתה מלווה אותה כל חייה. גם בחיי
        הנישואים שלה לא שפר עליה גורלה. בעלה התגלה גם הוא כאדם אלים ונולדו
       להם שלושה ילדים, למרות התנגדותו הלכה ולמדה העצמת נשים בויצ"ו בנס ציונה.
       וכשבתה הלכה לעולמה בטרם עת מצאה ניחומים, סיוע ותמיכה אצל חברות ויצ"ו.
       שהיו תמיד בשבילה. בויצ"ו הכירה לימים את מנחת הקבוצות והזמרת ענת גבע.
       כששמעה ענת את סיפורה הציעה לה שתעלנה מופע משותף. וזה המופע "כאילו
       מעפר פורחת שושנה" שהעלו במסגרת יום האישה הבינלאומי בויצ"ו גבעתיים.
      במופע דליה מספרת את סיפורה האישי. וענת מלווה אותו בשירה של שירים
      ישראלים ידועים שלו מתאימים. כמו "היי שקטה", של רחל שפירא. בליווי מוסיקאלי
      של יוסי סיאס (לא השדרן) את המופע הן מסימות בנימה אופטימית ועם הרבה תקווה.
       דליה מגלה שהיא  היום אישה גרושה מאוד פעילה. היא מגשימה את עצמה. רוקדת
       בפרוייקט "רוקדים על גלגלים" של נס ציונה והסביבה. שבו רוקדים אנשים עם מוגבלות לצד 
       אנשים בריאים, ומופיעה עם ענת בחוגים שונים, ואני שראיתי במסגרת אירוע יום האישה
       הבינלאומי, של ויצ"ו גבעתיים את דליה ישובה בכסא גלגלים וחשבתי לעצמי האם יש לה 
        מה לספר, הרגשתי לכשסיימה את סיפורה שהיא העבירה לי מסר אישי, שעם
       חוסן נפשי ואמונה שאפילו במצב הקשה ביותר, אסור להרים ידיים ולהשבר. 
       ושהדרך הטובה ביותר היא ללכת הלאה ולהתגבר על מהמורות החיים. והיום כשעצוב
       לי וכואב אני חושבת על דליה שאספה את השברים בחייה, אזרה כוחות, קוותה
       למחר טוב יותר ומצתה גם את הדברים הטובים שהחיים מזמנים. וכשאני חושבת
       עליה אני מעריכה את חברות ויצ"ו שלא עזבו אותה בשעת צרה ואפשרו לה לראות את 
       את האור בקצה המנהרה.

קיימות / רימונה שיף.

     לאחרונה שמעתי את הרצאתו של ערן בן ימיני בנושא "קיימות - כלכלה חברה". 
    סדנא לבניית מנהיגות סביבתית למען קהילה מקיימת. שמאחוריה עומדים מועצת
    הנשים של גבעתיים ברשות סגנית ראש העיר איריס אברהם. היחידה לעבודה 
    קהילתית ברשותה של נועה שטיינמץ. המרכז לחינוך סביבתי. הוא דיבר 
    בין השאר על כך שבארץ מקבלי ההחלטות לא מבינים שככל שמעמיקים את השמוש
       בתחבורה ציבורית פוגעים יותר באנשים, וככל שסוללים יותר כבישים כן נתקעות
       יותר מכוניות בפקקים, הפקקים הם בעיקר בכניסות לערים, ואין יכולת להרחיב
       צוואר הבקבוק כי ישנם בתים, ומה שאפשר לעשות הוא רק להרחיב את הבקבוק. 
       בארץ , כדבריו, משרד התחבורה השקיע המון במחלפים ונכשל. למשל, במחלף
       ליד בית דגן השקיעו 600 מיליון שקלים והמצב היום חזר לקדמותו. כי הפתרון היה יעיל 
       מבחינה תחבורתית. הוא קבע שאנחנו חיים במדינה מאוד צפופה, תושבי ישובי
       הפריפריה זקוקים לרכבים פרטיים כדי להגיע למקומות ברחבי הארץ. מכאן שבפריפריה
       צריכים לסלול כבישים כדי להתפתח. ומכאן שהפריפריה מיצרת נסיעות ברכבים
       פרטיים, והרכבים הפרטיים יוצרים זיהום אוויר. ומכיוון שבארץ הרבה אנשים נוסעים 
       במכוניות פרטיות יש בה המון זיהום אוויר. זאת בעוד שבאירופה ישנן ערים שמבוססות
       על תחבורה ציבורית. אחת מהן היא לונדון שבבריטניה. ניו יורק בארה"ב, היא עיר 
       במודל אירופאי, היא פחות מזוהמת מלוס אנג'לס ואפשר לחיות בה טוב בלי רשיון נהיגה.
       בישראל, הוסיף ואמר, רואים בתחבורה הציבורית בלי שמשות את האוכלוסיות החלשות,
       בעוד שלמעשה 56% ממשקי הבית מחזיקים רכבים פרטיים. במדינת ישראל להחזיק
       רכב פרטי זה מאוד יקר. לפני נתוני משרד התחבורה העלות היו שלושת אלפים שקל לחודש,
       אי לכך המון משפחות ישראליות מונעות מעצמן הנאות כדי להחזיק ברכב פרטי. 
       וזה אבסורדי, לדבריו הפתרון להעלאת מחירי הדלק בישראל היא התחבורה הציבורית. 
       הוא הצביע על כך שאם לפני עשרות שנים ילדי הארץ היו הולכים ברגל לבית הספר
       היסודי. וחוו בדרך חוויות. הרי שהיום גני הילדים הפכו לקומפלקס של גנים ופקקים 
        של מכוניות פרטיות נוצרות לידם כל בוקר, כשההורים מגיעים בהן עם ילדיהם. 
       ועושים תורניות בין ההורים להורדת הילדים מהמכוניות. באמסטרדם שבהולנד 
       הבינו את היתרון שבהליכה ברגל. ואמרו נמנע מהאנשים שמוש במכוניות פרטיות 
       ונאלץ אותם ללכת ברגל, והתוצאה ששם האנשים הרוויחו חוויות והעסקים הרוויחו 
       כלכלית. כי האנשים עוברים ליד החנויות ולא חולפים על פניהן במכוניות פרטיות. 
       כן, אמר, שבמנהטן שבניו-יורק בארה"ב מרחוב 95 ומטה אי אפשר לקבל אישור
       לבניית בנין שישבו מקום חניה. ואת החניונים הרסו שם כדי שהאנשים ילכו ברגל 
       ישתמשו בתחבורה ציבורית. גם שם הבינו שההליכה ברגל מרחיבה את האופקים
       של האנשים ומפחיתה את זיהום האוויר. וכשנשאל מה קורה בנושא הזה בארץ, סיפר
       שבירושלים יש היום תוכנית לסגור את מרכז העיר למכוניות פרטיות, לכשסיים את
       דבריו חשבתי שבכלל בארץ יש לעשות הרבה. כי עם התחבורה הציבורית של האוטובוסים
       יש היום המון בעיות, ולאחרונה התבשרנו גם שמזה עשרות שנים נעשו לגביה הרבה 
       מחדלים שיכולים למלא עשרות דפים. וגם הרכבות לא ממלאות את כל הציפיות. 
       למרות שמספרן גדל, ומדברים היום על סלילת מסילות נוספות, כמו לאילת, למשל. 
       והחדרת רכבת קלה לערים בנוסף לזו הקיימת כבר בירושלים. מעניין, אמרתי לעצמי,
       מי תהיה העיר הישראלית האמיצה הראשונה שתאמץ את המודל האירופאי. ותיארתי
       לעצמי כיצד מטבע הדברים תושבי אותה עיר יתקשו להתמודד עם השינויים.  וכיצד
       לבסוף הם יברכו עליהם, כי השמוש העירוני בתחבורה ציבורית יכול להוות פתרון 
       יעיל לבעיות החניה שמהן סובלות בישראל ערים רבות, אבל לדעתי, כדי לישם
       את המודל האירופאי בישראל יש לדאוג לכך שהתחבורה הציבורית תהיה מועילה 
       אלא גם יעילה.