יום ראשון, 28 ביולי 2013

על הספסל / רימונה שיף.

קשישים יושבים על ספסלים עם או בלי מטפלים פיליפינים, על פניהם אפשר לראות את התשישות של החיים, את הידיעה שהמשחק מבחינתם עוד מעט נגמר, ומה שיש להם היום זה רק להיזכר בעבר. 
מבוגרים יושבים על ספסלים על פניהם יש עיפות יומיומית ודאגות שלמשחק החיים נוגעות. פרוסה, ילדים, נכדים, תשלומים ואחרים. בוגרים יושבים על ספסלים, מדברים ביניהם על אהבות נעורים. משווים אחד עם השני מה שכתבו בבחינות ומחליפים חוויות מיום לימודים, וכמובן, מתכננים מסיבות בפאבים או במועדונים דחוסים. ואלו מביניהם שסיימו את לימודיהם התיכוניים יושבים על ספסלים ומדברים על היחידות הצבאיות שעליהם מועדפות, ואם השתחררו משירותם הצבאי הלימודים הגבוהים אותם מעסיקים. 
מה שברור מהישיבה שלהם על ספסלים הוא שפרוייקט חייהם עוד לפניהם. אמהות צעירות או מטפלות יושבות על הספסלים עם עגלות ילדים. משתעשעות איתם ומאכילות אותם. עוד מעט הפעוטות יפרקו אנרגיה ויצאו מעגלות הילדים למשחק החיים, יטפסו על מתקנים בפארק המקומי וירוצו במרחבים ובמשעולים, ובנתיים הן נהנות מהישיבה נטולת הריצות אחריהם, ומדמינות לעצמן את הימים הבאים שבהם ילכו לגן הילדים ואחר כך לבית הספר.  האמהות הצעירות היושבות על הספסלים מדברות כפי שנוכחתי לדעת, בדרך כלל על חינוך הילדים,  הבעיות הבריאותיות שלהם, על התשלומים למטפלות והתמיכה מהמשפחה. המטפלות שיושבות על הספסלים מדברות על המעסיקים שלהם וכמה הן משלמות להן, ופחות על הילדים. בני כל הגילאים יושבים על ספסלים אוחזים בקולר של כלבים. ומתכננים לעצמם את הטיולים שלהם איתם, וכשכמה בעלי כלבים יושבים על ספסלים אני שומעת אותם תמיד מחליפיו מידע ביניהם על הגזע שלהם, על ההתנהגות שלהם, על מסלולי הטיולים שלהם. ועל הוטרינר שלהם. ולפעמים גם נוגעים בבעיות הבריאותיות שלהם. סתם אנשים, בני כל הגילאים, יושבים על ספסלים כדי לתפוס מנוחה. למשל, בגלל כאבים. ואחרים, בעיקר נשים, תמצא יושבים על ספסלים על נילונים עמוסים במצרכים שאך קנו במרכול הסמוך, בשבילם עד שיגיעו לביתם המנוחה היא ברכה.  ישנן ערים שאכפת להם מהתושבים שלהן, ועל כל מטר ברחובות הראשיים והצדדים  מציבים ספסלים, וישנן ערים שפחות אכפת להם מהתושבים ולא חושבות שריבוי ספסלים ברחובות הוא דבר רצוי. כשאני הייתי נערה, בדור שלא ידע מחשב מהו, ואפילו טלוויזיה לא היתה בכל בית, היינו החברה יושבים על הספסל השכונתי. ומרכלים על כל העולם, וגם מתבוננים על העוברים והשבים. 
ומותחים ביקורת על איך שהם מתלבשים. מאידך, היינו מתכוננים לבחינות בישיבות על הספסל. ומתכננים עליו מסיבות בבתים פרטיים או במועדונים. והליכות משותפות לסרטים ולהצגות, בדור שלנו ביטויי האהבה מצאו את מקומם על הספסלים, כשהאוהבים חרטו עליהם לבבות עם חיצים. ומשפטים בנוסח "אורי אוהב את רינה", וכשההורים שלנו הבחינו שאנו מאחרים להגיע הביתה, הם ידעו שימצאו אותנו יושבים על הספסל השכונתי, היום תמצא נערים ונערות שכך סתם על הספסלים יושבים ומעשנים סיגריות. ומפגינים בפשטות שהם הגיעו לבגרות. 
ישנם ספסלים מעץ שבדרך כלל הם חומים, וישנם ספסלים מפלסטיק, בדרך כלל הם כחולים או אדומים, וכמעט תמיד הם סמוכים לפח זבל או לפנס רחוב. ולדעתי זה טוב.  הספסל סמוך לא פעם לעץ גבוה שמשרה צל על היושבים. ועל גזעו מתנוססות ניירות עם בקשות בנוסח "צעיר נמרץ מעוניין לנקות חדרי מדרגות" או "להשכרה דירה של שלושה חדרים ברחוב אורה ברמת-גן". ולהבדיל "בייביסיטר עם ניסיון בשמירה על ילדים" לעתים אני נתקלת בספסל שבור. 
בעיריות שאכפת להן מהתושבים שלהן מתקנים אותם מהר, ובעיריות שפחות קשובות לתושבים שלהן משאירים אותם במצבם חודשים. ובהן תמצא מהתושבים תלונות שאין להם איפה לשרת ברחובות. ולתפוס מנוחה מסיבה זו או אחרת. לאור כל זאת היום ברור לי מכל הסיפור שהספסלים הם חלק חשוב בחייהם של העירונים ובלעדיהם חייהם אינם נוחים.  

יום ראשון, 21 ביולי 2013

זכויות הגבר אינן נחשבות / רימונה שיף.

לאחרונה הגיעו אלי סיפורים על גברים שנשותיהם שאיתן הם מסוכסכים, התלוננו עליהם שהם מכים אותם. כאשר הם נפגשו עם המשטרה היא התנהגה אליהם בברוטאליות, וכשהובאו בפני בתי המשפט והפרקליטות הם קיבלו הרחקה לשישים יום מהבית, מבלי שבדקו לעומק אם הם באמת אלימים. עוד הדגישו בפני בני שיח, אף גורם לא בדק איפה הם יגורו בזמן ההרחקה. כי את אף גורם זה לא מעניין. הם הורחקו מהנכס שלהם. נזרקו מהבית שלהם אפילו בשעות הקטנות של הלילה. ובקלות רבה נרמס כבודם כבני אדם. כולם מאמינים לנשים והגבר נתפס מראש כפוטנציאל לאלימות. ואין פוצה פה על כך שהוא נזרק מביתו לשווא בגלל עלילת שווא. כששאלתי את הגברים בני שיחי אם הם פנו לארגונים שמטפלים בגברים. הם הבהירו לי שבמדינת ישראל ארגוני הנשים נותנות את הטון. ואלו ארגוני הגברים הם קטנים, חלשים ועיפים.  ומראש  מרימים ידיים כי הם יודעים מראש שהמאבק שלהם אבוד. "ולמה אתם לא עושים משהו כדי לעורר הד ציבורי לכך?"
המשכתי ושאלתי אותם. והם אמרו לי שמשיחות עם גברים אחרים שנמצאים במצב שבו הם נמצאים התברר להם שאין להם הרבה מה לעשות. כדי להיטיב את מצבם. כי כשיש לך סכסוך עם מישהו ואתה פונה לבית המשפט הוא קובע מי הצודק. אבל כשבית המשפט חורץ את דינך בעיקר  בסכסוך שיש לך עם אישתך אתה לא יכול להלחם נגדו. כי מראש אתה החלש והוא החזק. ופה אוסיף ואציין שכשאלתי עוד את בני שיחי אם הם פנו לפוליטיקאים, הם הסבירו לי שגם הפוליטיקאים וגם התקשורת נוטים לכיוון שבו נושבת הרוח. היינו לטובת הנשים, ובהקשר זה הפנו אותי למאמרה של אילנה  מסר "האם נשים תורמות לאלימות כלפיהן?" שפורסם באינטרנט ב-27.8.2003 ובו היא דנה בין השאר בשאלה האם נשים מזמינות מכות.  והתשובה המנומקת שהיא מביאה קובעת "נשים אינן מזמינות מכות. הן לא מעוניינות במכות, והן לבטח היו רוצות יחסים זוגיים תומכים ואוהבים, האלימות היא פועל יוצא של יחסים לא טובים. האישה אבדה שליטה על המצב. כמו שגבר אבד שליטה על המצב. היא והוא שניהם אינם יודעים כיצד לשפר זוגיות, ואז מופיעה ההסלמה". בספרו של רואה החשבון אהוד נווה "מיליון נשים רוצות אותי", שבו הוא מתייחס למאמר הזה ואומר בין השאר "המשפטים הקנטרניים והמתריסים הללו  מעידים בעיני על האווירה השוררת נגד גברים בכלל, ונגד כל גבר שמעז לומר משהו בעניין יחסי גברים ונשים בפרט. אני טוען כי אווירה זו אף משפיעה על העיתונות, על הרשויות, ועל הציבור כולו, כמעגל מסלים. כדפוס שהולך ומחמיר, כאשר כל אחד מהחלקים במעגל מזין את התגברות הדפוס". בעמ' 241 בספרו הוא עוסק בשאלה "מה קורה כאשר מתקבלת ההחלטה על ההרחקה?" וקובע "אם ההחלטה מוצדקת לא יקרה דבר מבחינת מקבל ההחלטות, אם תהיה פגיעה נוספת למרות ההרחקה, המשטרה תוכל לטעון שעשתה כל מה שיכלה לעשות במסגרת החוק ולכן איננה אשמה.  הרעיה נמצאת במקום אחר,  אם ההחלטה היתה שגויה, האם יקרה משהו מבחינת מקבל ההחלטות? גם במקרה כזה לא יקרה דבר, זכויות הגבר אינן נחשבות לחשובות,  הגבר נחשב לטרדן, טענותיו נדחות הצידה כאוויליות ואינן נשמעות, ומקסימום משלמים מס שפתיים בנוסח 'אנו  מצטערים על הפגיעה במורחק, אבל' . 
מסקנה! הוצאת צווי הרחקה בסיטונאות מקיימת את אסטרטגיות. מי שיפעל על פיה לא יפסיד, ולכן התוצאה הנפוצה במקומותינו היא שמוציאים צווי הרחקה בקלות קלה מאוד, יחד עם הנזק  העצום שהם גורמים לזכויות האדם ולמערכת המשפט. 
אני אינני הנפגע היחיד, ואני חושב שזה הפך 'למכת מדינה', עם זאת עדיין, לא קמה תנועת מחאה עכשוית מספיק, ולכן זה עדיין לא מעניין את התקשורת". ספרתי על הגברים שהורחקו מביתם לגברים שנמצאים במצב משפחתי טוב יותר. הם כולם פסקו שהסיפור שלהם אינו מהווה סיפור. ושמבחינתם האלימות כלפי נשים היא מכת מדינה. שבה צריך  לטפל. מכאן הסקתי שזה מה שנתפס בציבור. ואני לא מתפלאת על כך שכל הסימנים מראים שהמדינה איננה מתכוונת לנהל משפטי צדק בעתיד בסכסוכים בין גברים לנשים שלהם. והאישה רק תתלונן שהגבר מכה אותה, וכבר ירחיקו אותו מהבית, אפילו אם המדובר בהרחקת שווא בעקבות עלילת שווא.    
ואם לא יהיה לו איפה לישון. הוא פשוט יזרק במהירות  לרחוב. ואת מי זה מעניין שבגלל זה לסכסוך שפרץ ביניהם לגביו לא יהיה סוף טוב. ואם בתפילה נאמר "ברוך שלא עשני אישה" לא אתפלא, לא על כך שנשים רבות שקורים להם כאלו מקרים אומרות לעצמן "ברוך שעשני אישה כי מילה  שלי היא מילה". 

יום שישי, 12 ביולי 2013

פסק דין ללר דין / רימונה שיף.

בספר "פסק דין ללא דין" מגוללת המחברת ד"ר ורד אלמוג עלילה שיכולה להיות מציאותית. ויכולה להיות דמיונית וזה הופך אותה לעלילה שבהחלט יכולה להיות לקוחה מהחיים. ולהתרחש בהם חודשים לבקרים. כך במבוא היא כותבת בספר המוקדש להוריה "רומן שיכול להתרחש במציאות, ספר זה שהמסופר בו יוכל להיות במציאות, ספר זה שהמסופר בו יוכל להיות במציאות או שהיתה או שתהיה..." ורד בעלת תואר שלישי במשפטים, משפטנית בוגרת מכללת "שערי משפט". בעלת תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן בספרות עם ישראל ותעודת הוראה. על עבודת הדוקטוראט שלה קיבלה הצטינות. עוסקת בהוראה ומופיעה כזמרת בכנסים היוקרתיים של איגוד התקשורת והעיתונות, וכן בפני אחמי"ם ונשיאים מהעולם. בספרה היא מביאה סיפור על אישה אלמונית  ושמה הוא אלמוגית שפירא, שיצאה מבית הדין לגירושים ועברה לשער לחיים חדשים, הספר שופך אור על נושא מאוד חשוב פרשת גירושין של אישה שהשפלה ושכבודה נרמס על ידי בעלה. בפרק מנגינה מתנפצת היא כותבת "הפעם החלטתי שאעלה במדרגות מדרגה מדרגה ולא במעלית, וזאת על מנת לעכב את פגישתי עם בעלי כמה שיותר, מאז חזרתי מחו"ל עדיין לא פגשתיו. לפתע ירד מולי אופנוען שליח ושאל אותי. 
בתמימות 'את הזמרת אלמוגית שפירא? כן, עניתי, ברגע זה השארתי אצל בעלך את סרט ההופעה שלך שהגיע מחו"ל מברודווי,  הוא אמר. תודה, עניתי ודילגתי במהירות עד לפתח ביתי. פתחתי במהירות את הדלת ולנגד עיני נגלה סרט ההופעה ב- d.v.d מנופץ על הארץ ורסיסיו פזורים במרחב הסלון, שוב המחזה של רמיסת חיי אל מול עיניי". הספר מציב תמרור  אזהרה בפני נשים מצודדות שלא נענות לגחמותיהם של בעלי תפקידים בבית הדין הרבני, הסירוב עשוי להוביל אותן לפסק הדין שהן תקבלנה.  בפרק "הבה נגילה" היא מתיחסת לנושא וכותבת "למחרת היום הפסדתי ואיבדתי הכל כולל את ילדיי  כי לא נתתי לו לגעת בי פה ושם. הבטתי בעיניו שעה שחרץ את גורלי ומאוד רציתי לקום ממושבי ולומר לו 'בוא תיגע בי עכשיו'. הבטתי על היושבים באולם ועל שני עוזריו משני צידיו וריחמתי על אישתו ומשפחתו בידיעה ברורה שכל אמירה שלי תהפוך לפצצה תקשורתית, והשיחים עדיין ינועו בכביש". ולא זו בלבד אלא שבספר ורד משתפת את הקוראים בעבודת הדוקטוראט המצטיינת שלה. בפרק המדבר בעד עצמו. המבטא את טובת הילד. היא  היא מסבירה בין השאר. "מאחר שבית המשפט בישראל אינו אמור להכריע בשאלה של טובת הילד החטוף, ממילא אין כל צורך לעמוד על רצונו של הילד כמרכיב חיוני לעניין טובתו. ואולם, לצידו של העיקרון הרחב כאמור, המחייב החזרתו המיידית של הקטין החטוף למדינה שממנה נחטף, קובעת האמנה, ובעקבותיה החוק, מספר חריגים, שבהם יש לבית המשפט שיקול דעת אם להורות על החזרתו המיידית, או להימנע מכך. אחד החריגים הוא זה שמופיע בסעיף 13 (ב) סייפא וזו לשונו 'הרשות השיפוטית או המנהלית כשאת כמו כן לסרב לדווח על החזרת הילד, אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". בספר העלילה מתרחשת בשני מישורים מקבילים, הצלחה של הגיבורה כזמרת בינלאומית, ופרשת גירושיה מבעלה. דבר שעושה אותו לספר מעניין במיוחד. זהו לדעתי ספר חובה לנשים העומדות בפני גירושין, לאלו החשות עצמן מושפלות על ידי בעלים שבהן מתעללים, וכמו שהשחקים האירו לגיבורת הספר, לאחר שעברה ימים קשים, הם יכולים להאיר לכל אישה שנמצאת במצב של אין חזור.

יום שני, 8 ביולי 2013

הריאליטי מנצח בשטח / רימונה שיף.

אי אפשר לדעתי להאשים את החום והלחות בריבוי תוכניות הריאליטי בקיץ. בחום ובלחות שאותם אנחנו מרגישים באחרונה, אבל עם העובדות בשטח קשה להתווכח. 
בשני הערוצים המסחריים והפופולריים 2 ו-10 משודרות בעיקר תוכניות ריאליטי. כמו למשל "המירוץ למיליון", "מעושרות", "הרווק עם דודו אהרון", "האח הגדול", "דייט בחשכה" ו"אקסטרים מקאובר". על כן, לא הופתעתי לגלות שהיום מדינת ישראל יכולה להתגאות בהישג הבינלאומי אלופת הריאליטי. לפי נתונים שהתפרסמו לאחרונה, לפי השוואה בינלאומית מקיפה שנערכה ב-2012 תפסו תוכניות המציאות רק 13% מעשר התוכניות הנצפות ביותר באירופה, ובישראל הנתון גבוה בהרבה. לא פחות מ-50%. כשהטלוויזיה היתה בשחור לבן ושידרה רק בערוץ אחד לכלל עם ישראל. יכלו הצופים לצפות במגוון תוכניות, תחקירים, שעשועונים, סדרות רומנטיות, ראיונות עם אישים ומפגשים עם זמרים. תוכניות דוקומנטריות מקוריות ומחו"ל, סרטי טבע וסרטי בלשים, ועוד ועוד. והיום כשיש יותר מערוץ אחד וישנם כבלים. ומשלמים גם לערוץ הראשון וגם לכבלים, אנחנו     קוראים בעיתונים על מלחמות בין הזכינים ובין המנהלים. שבסופו של דבר בוחרים לשדר את התוכניות שזוכות לאחוזי צפיה גבוהים, כלומר לאחוזים גבוהים בריטינג.   
ולא דווקא את התוכניות האיכותיות. ומכאן יוצא שהצופים מעדיפים לצפות בתוכניות ריאליטי על פני תוכניות מקוריות איכותיות. דבר שמצביע על כך שאי אפשר להאשים את החום והלחות של הקיץ בריבוי תוכניות הריאליטי. ועוד אציין בהקשר זה, שאם מסתכלים על מה שצפוי לנו בסתיו ובחורף הקרובים, נראה שלא פחות תוכניות ריאליטי תהינה משודרות. למשל, "הכוכב הבא", "דה וויס", "אקס פקטור" "מאסטר שף" "מאסטר שף וי אי פי" "אייל גולן קורא לך" ועוד ועוד. ולזה נוסיף תוכניות כמו "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה" ועוד סדרות.  תוכניות שעשועים כמו "כלוב הזהב" או "אחד נגד מאה" ותוכנית תחקירים איכותית כמו "כולבוטק" הוותיקה, ונראה שכשנגיע לימים הקרים מגוון התוכניות שתוצענה לצופים ישאר קטן. ממש כמו בימים החמים. אומרים עלינו שאנחנו ארץ מיוחדת מבחינת שפה ותרבות, לכן לדעתי חשוב לשמר את היצירה המקורית ולהציג בפני הצופים את המהות הישראלית. מכיוון שתוכניות הריאליטי הן אלו שבעיקר משודרות. והן אלו שבעיקר נצפות. אני לא מתפלאת על כך שהצעירים יודעים מיהי נינט, אבל לא יודעים שבהיכל העצמאות שבבית התנ"ך, בן גוריון הכריז על הקמת המדינה. ושאין להם ערכים וזיקה היסטורית למורשת. את האקשן על המסך מספקות היום לצופים תוכניות הריאליטי כמו "האח הגדול". לדוגמא, סיפור הוצאתם מבית האח הגדול של רוני מיילי האב וגילי מיילי הבן. כל אחד בשלב מסויים. בנימוקים של שמירה על ניקיון  השפה. ושימוש בשפה  בוטה כלפי מועמדים אחרים. אני סבורה שאם רוצים להקנות לצופים הצעירים שפה ראויה וערכים יש לשדר תוכניות דוקמנטריות מקוריות. ויש לנו דוקומנטרים טובים. במסווה של ניסויים חברתיים ובבידור עממי אי אפשר להקנות להם את זאת. כי הם מתרשמים מהקרקס האנושי ולא שמים לב לדברים אחרים. גיבורי הריאליטי מתאפיינים בדרך כלל בסיפורים אישיים קורעי לב. המעוררים רחמים בקרב הצופים. ותוכנית כמו המעגל של דן שילון חיוורת לנוכח הסיפורים הכואבים של גיבורי הריאליטי. מה לעשות, השתנו הזמנים,  ואלו שחושבים להוציא מהבוידם תוכניות ותיקות חייבים לחשוב טוב טוב איך להפוך אותן לנצפות. ובמילים אחרות, איך לעשות אותן  ברוח הזמן. תוכניות הריאליטי בלי ספק יכולות מבחינת המשתתפים להגמר בסוף טוב, ולספק לצופים את מה שספקו להן האגדות בילדותם. הנה למשל, גיא גיאור שהחליט לנסות את מזלו בתוכנית הריאליטי "הרווק" אחרי שהיה בתוכנית ריאליטי אחרת "הישרדות", מצא בה את אהבת חייו דפנה דה גרוט. סטודנטית לביולוגיה ימית. ובכוכב נולד נולד זוג נשוי. שירי ביטון ועמרי רוטבד, שהיום הם גם הורים לבן. אם נתבונן היטב בתוכניות המשודרות בערוצים המסחריים. נראה גם ריבוי של תוכניות בישול. אני חושבת שהן יכולות לעניין מגזר מסויים של צופים, כמו נשים צעירות, וכאלו שאוהבים להכין מאכלים. ומחפשים מתכונים חדשים, לא פעם אני שואלת את עצמי אם הצופים הישראלים צופים בתוכניות שמאכילים אותם או שהיו מצפים לראות תוכניות אחרות משודרות במסך הקטן. ואומרת לעצמי שלפחות אנחנו עם שצורך חדשות, ויש לנו בין כל תוכניות הבישול והריאליטי גם תוכניות שמעדכנות אותנו בחדשות האחרונות, כמו תוכניות הבוקר. ותוכניות הערב. "חמש עם רפי רשף" "ערב חדש"  "לונדון את קירשנבאום" "פגוש את העיתונות" ואפילו תוכניות הצרכנות "הכל כלול" מספקת לנו חדשות. וכאן אציין שכבר הבחנתי מזמן בעובדה, שכנראה מחוסר קיומן של תוכניות טלוויזיה חדשות מראים לנו תוכניות טלוויזיה ישנות. כמו למשל, בבוקר "אנשים" ובשבת "מספרי סיפורים". וזה מצחיק לשמוע למשל שמדברים בהן על הבחירות הארציות ההולכות וקרבות. בשעה שהן התקיימו כבר לפני מספר חודשים. אני מבינה שכנראה זה נובע מחוסר תקציב. אבל, לתוכניות ריאליטי חדשות יש תקציב. אכן, מסתבר שכן.