עשרים שנה כתבתי במעריב. שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה. כתבות בנושאים שונים. במדורים שונים. התחלתי כסטודנטית באוניברסיטת תל-אביב. ב"קמפוס" התפרסמה אז כתבה אחת שלי לחודש. על דמות מעניינת באוניברסיטה.
משם עברתי ל"סגנון" שהיה אז דף בעיתון. העיתון היה אז קטן ולא היו לו מגזינים כמו היום. בהמשך הייתי כתבת בענייני
חינוך. בענייני צרכנות. בעניינים מוניציפאלים ובנושאים הקשורים לתרבות. כשהחלו לצוץ המגזינים, פרסמתי כתבות ב"סגנון". ב"גבר לעניין" ו"בקריאת ביניים המגזין לצעירים". ומאוחר יותר ב"כאן השרון" ו"מעריב תל-אביב". מי זוכר שהיו קיימים כאלו מגזינים? "סגנון" עדיין קיים. אך במתכונת שונה. כידוע לי הייתי השניה בארץ שפרסמה כתבה על דודו טופז ובכלל, באתי לראיין את אביו אליהו גולדנברג והוא אמר לי שיש לו בן סטודנט ששואף להיות שחקן. ראיינתי את שרת התרבות והספורט היום לימור לבנת כשהיתה סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב. וכך גם את השחקנית ענת עצמון שגם כן היתה
סטודנטית. אמנים, אנשי חינוך ואחרים. והיו לי גם כתבות שהפכו להיסטוריות. כמו למשל, על כניסת כרטיסי האשראי לשימוש במדינה. באותן שנים. כמובן הפך מעריב לביתי השני. ואם אציין שכבתו של משה מייזלס מראשוני מעריב גדלתי
על ברכי העיתון הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. ולימים גידלתי על ברכיו גם שלושה בנים. אני זוכרת שבשבתות לאחר ארוחה משפחתית. היינו נוסעים לעיתון. אם להביא למערכת כתבה ואם לראות מה הניחו בתא שלי. חומר לכתיבה או מטלות
לכתבות מהעורכים. התחלתי כפרילנסית והייתי מרוצה. אחר כך באה תקופה שהרווחתי אפילו יותר מבעלי. והוא אמר לאנשים בגאווה "תראו מה העיתונות עושה". בני הבכור נימרוד כיכב באחת הכתבות שכתבתי שנקראה "תינוק יקר".
ובכלל כשהוא היה קטנטן הלכתי איתו יום אחד לבנק. וכשעמדנו בתור אחזתי עיתון "מעריב" והוא קרא לעברי והפתיע את כל הנוכחים שם באומרו "אמא תביאי לי עיתון קרטה קרטה". הוא התכוון לעיתון עם קרטר שהיה אז נשיא ארה"ב היום אני מנויה על מעריב. במשפחתי אנחנו לא יכולים להתחיל את היום מבלי שהעיתון הזה יהיה מונח על השולחן. אני מודה שאני חסידה של המילה המודפסת. ורואה את עצמי כמי ששייכת לדור שלא כל כך מחובר עם המחשב. את זה אני משאירה לדור
הצעיר יותר. ככזאת וכמי שעברה כברת דרך מחייה בעשייה העיתונאית במעריב כואב לי הלב ומאוד עצוב לי על מה שקורה היום, ליבי ליבי עם העובדים של מעריב שנאבקים נגד פיטורים. ולמען שיקבלו את הפיצויים וכספי הפנסיה המגיעים להם.
הרי הם, השקיעו מעצמם שעות על גבי שעות כדי לכתוב כתבות מהימנות ומעניינות. ולא פעם גם נטלו על עצמם סיכונים. אני למשל, כשהייתי כתבת צעירה הסתובבתי לשם כתיבת כתבה בשעות הקטנות של הלילה בצפון תל-אביב, כשהיה חשש שמסתובב ממש שם אנס מבוקש.
את מעריב עזבתי לאחר עשרים שנה, בתקופה שבה היתה עזיבה גדולה, כולם לא פרגנו לכולם, עורכים כתבים. ככה לפחות הרגשתי, והעובדה שדור שלם פנה את מקומו לור אחר. דור שלא ידע את יוסף. אם העובדים שעבדו קבלו את מה שמגיע להם אני לא יודעת. כי זה היה ערב מלחמת המפרץ. ואנשים פחדו מטילים עיראקים. והסתגרו בבתים. מי העז אז לחשוב לצאת להפגנות ברחובות. גם כשהסתיימה המלחמה כולם שמרו בנושא על דממה. היום מהתקופה שלי אין ב"מעריב" כתבים. היו כתבים שעברו לעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות"ואחד במעריב שרד. לפני שנים צטטה כתבה שלי בעקבות התאבדותה של שחקנית ידועה. שהופיעה בסרטים.
שמחתי למצוא כתבת צעירה ורצינית שנעזרה בארכיון ומצאה חומר שנכתב בעבר על אותה שחקנית. והצטערתי מאוד על לכתה של השחקנית הזאת בטרם עת. לנוכח כל מה שמתרחש היום במעריב. אני מסכימה עם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. שאמרה בראיון בערוץ השני בטלוויזיה שהתופעה הזאת של עיתונים שהולכים ונסגרים אינה טובה לדמוקרטיה.
ושבמדינה צריכים להיות מספר עיתונים. לאחרונה התפרסם שהשופטת ורדה אלשיך קבעה שיש אינטרס ציבורי להציל את מעריב ועובדיו. ושבית המשפט נתן צו להקפאת הליכים במעריב ומינה נאמנים למען הצלת העיתון והעובדים, אני רואה בזאת הישג לאלו שנלחמו שם כדי שלא יגדע מטה לחמם, וכדי שיקבלו אם יפוטרו, את כספי הפיצויים והפנסיה המגיעים להם, וצדקו אלו שאמרו שהעיתון הזה הוא תקשורתי ומשמעותי. והלוואי שבמאמצים משותפים של ההנהלה והעובדים הוא לא יסגר בסופו של דבר.
משם עברתי ל"סגנון" שהיה אז דף בעיתון. העיתון היה אז קטן ולא היו לו מגזינים כמו היום. בהמשך הייתי כתבת בענייני
חינוך. בענייני צרכנות. בעניינים מוניציפאלים ובנושאים הקשורים לתרבות. כשהחלו לצוץ המגזינים, פרסמתי כתבות ב"סגנון". ב"גבר לעניין" ו"בקריאת ביניים המגזין לצעירים". ומאוחר יותר ב"כאן השרון" ו"מעריב תל-אביב". מי זוכר שהיו קיימים כאלו מגזינים? "סגנון" עדיין קיים. אך במתכונת שונה. כידוע לי הייתי השניה בארץ שפרסמה כתבה על דודו טופז ובכלל, באתי לראיין את אביו אליהו גולדנברג והוא אמר לי שיש לו בן סטודנט ששואף להיות שחקן. ראיינתי את שרת התרבות והספורט היום לימור לבנת כשהיתה סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב. וכך גם את השחקנית ענת עצמון שגם כן היתה
סטודנטית. אמנים, אנשי חינוך ואחרים. והיו לי גם כתבות שהפכו להיסטוריות. כמו למשל, על כניסת כרטיסי האשראי לשימוש במדינה. באותן שנים. כמובן הפך מעריב לביתי השני. ואם אציין שכבתו של משה מייזלס מראשוני מעריב גדלתי
על ברכי העיתון הזה מאז שאני זוכרת את עצמי. ולימים גידלתי על ברכיו גם שלושה בנים. אני זוכרת שבשבתות לאחר ארוחה משפחתית. היינו נוסעים לעיתון. אם להביא למערכת כתבה ואם לראות מה הניחו בתא שלי. חומר לכתיבה או מטלות
לכתבות מהעורכים. התחלתי כפרילנסית והייתי מרוצה. אחר כך באה תקופה שהרווחתי אפילו יותר מבעלי. והוא אמר לאנשים בגאווה "תראו מה העיתונות עושה". בני הבכור נימרוד כיכב באחת הכתבות שכתבתי שנקראה "תינוק יקר".
ובכלל כשהוא היה קטנטן הלכתי איתו יום אחד לבנק. וכשעמדנו בתור אחזתי עיתון "מעריב" והוא קרא לעברי והפתיע את כל הנוכחים שם באומרו "אמא תביאי לי עיתון קרטה קרטה". הוא התכוון לעיתון עם קרטר שהיה אז נשיא ארה"ב היום אני מנויה על מעריב. במשפחתי אנחנו לא יכולים להתחיל את היום מבלי שהעיתון הזה יהיה מונח על השולחן. אני מודה שאני חסידה של המילה המודפסת. ורואה את עצמי כמי ששייכת לדור שלא כל כך מחובר עם המחשב. את זה אני משאירה לדור
הצעיר יותר. ככזאת וכמי שעברה כברת דרך מחייה בעשייה העיתונאית במעריב כואב לי הלב ומאוד עצוב לי על מה שקורה היום, ליבי ליבי עם העובדים של מעריב שנאבקים נגד פיטורים. ולמען שיקבלו את הפיצויים וכספי הפנסיה המגיעים להם.
הרי הם, השקיעו מעצמם שעות על גבי שעות כדי לכתוב כתבות מהימנות ומעניינות. ולא פעם גם נטלו על עצמם סיכונים. אני למשל, כשהייתי כתבת צעירה הסתובבתי לשם כתיבת כתבה בשעות הקטנות של הלילה בצפון תל-אביב, כשהיה חשש שמסתובב ממש שם אנס מבוקש.
את מעריב עזבתי לאחר עשרים שנה, בתקופה שבה היתה עזיבה גדולה, כולם לא פרגנו לכולם, עורכים כתבים. ככה לפחות הרגשתי, והעובדה שדור שלם פנה את מקומו לור אחר. דור שלא ידע את יוסף. אם העובדים שעבדו קבלו את מה שמגיע להם אני לא יודעת. כי זה היה ערב מלחמת המפרץ. ואנשים פחדו מטילים עיראקים. והסתגרו בבתים. מי העז אז לחשוב לצאת להפגנות ברחובות. גם כשהסתיימה המלחמה כולם שמרו בנושא על דממה. היום מהתקופה שלי אין ב"מעריב" כתבים. היו כתבים שעברו לעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות"ואחד במעריב שרד. לפני שנים צטטה כתבה שלי בעקבות התאבדותה של שחקנית ידועה. שהופיעה בסרטים.
שמחתי למצוא כתבת צעירה ורצינית שנעזרה בארכיון ומצאה חומר שנכתב בעבר על אותה שחקנית. והצטערתי מאוד על לכתה של השחקנית הזאת בטרם עת. לנוכח כל מה שמתרחש היום במעריב. אני מסכימה עם יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. שאמרה בראיון בערוץ השני בטלוויזיה שהתופעה הזאת של עיתונים שהולכים ונסגרים אינה טובה לדמוקרטיה.
ושבמדינה צריכים להיות מספר עיתונים. לאחרונה התפרסם שהשופטת ורדה אלשיך קבעה שיש אינטרס ציבורי להציל את מעריב ועובדיו. ושבית המשפט נתן צו להקפאת הליכים במעריב ומינה נאמנים למען הצלת העיתון והעובדים, אני רואה בזאת הישג לאלו שנלחמו שם כדי שלא יגדע מטה לחמם, וכדי שיקבלו אם יפוטרו, את כספי הפיצויים והפנסיה המגיעים להם, וצדקו אלו שאמרו שהעיתון הזה הוא תקשורתי ומשמעותי. והלוואי שבמאמצים משותפים של ההנהלה והעובדים הוא לא יסגר בסופו של דבר.
