הודו בעקבותיה. / רימונה שיף.

כשהוזמנתי לפתיחת תערוכת הצילומים, "הודו עקבותייך וידייך בנפשי", של הצלמת גפני שליין בגלריה "שורשים" בתל-אביב, חשבתי לתומי שאגיע לתערוכת צילומים על הודו. אחת מיני רבות שמידי פעם מוצגות. להפתעתי נקלעתי לתערוכה מיוחדת. שמציגה את תושבי הודו מזוית שונה. דרך כפות רגליהם וידיהם. הצילומים היו מרשימים ומרהיבים בצבעוניותם, וליד כל צלום וצלום רשמה גפני את התחושות שליוו אותה כשראתה את האוביקט שלה. כך למשל כתבה על אדם שכפות ידיו הודגשו כשהוא מתפלל לשמש, "במסירות גדולה ללא לאות הוא מתפלל את ברכת השמש עשרות פעמים ביום. עשיתו הוא כל כך בהכנעה, בענווה, בפשטות, בעשיה מקודשת וטוטאלית שריגשה אותו מאוד. ואני עושה את ברכת השמש ביוגה פעמיים ומתעיפת עד כלות, "ועל אישה יחפת רגליים הלובשת שמלה פרחונית כתבה "כפות רגליה שנאחזו ביצירות בקרקע, הן בניגוד גמור לשמלתה הקלילה והפרחונית המתנופפת ברוח. היא כבשה אותי במבטיה כדי להשיג אוכל לילדתה הקטנה". באופן הזה לא הרשימה אותי גפני רק כצלמת, אלא, פתחה בפני צוהר לעולמה ולרגשותיה כאדם. לזכותה יאמר גם שהיא דאגה בפתיחה להכניס את המוזמנים לאווירה הודית. בכניסה ניגן נגן צעיר בסיטאר הודי. לבאים הוגש כיבוד שכלל מאכלים ומשקאות הודים, ולמקום הגיע גם נציג מהשגרירות ההודית. כן, יעל טל רקדנית ישראלית שלמדה ריקוד הודי בהודו, רקדה לצלילי מוסיקה הודית מקורית, שני ריקודים הודים מסורתיים, וכל ריקוד מיקד את תשומת הלב בכפות ידיים ורגליים. בשלב מסויים הסתקרנתי לדעת מאיפה שאבה גפני את הרעיון להציג את תושבי הודו דרך כפות רגליהם וידיהם. מהרזומה שחולק בתערוכה הסתבר לי שכבר בגיל חמש או שש היתה גפני הולכת ברחובותיה הבורגניים של חיפה שלפני 48 שנים. ומסתכלת בסקרנות רבה על כפות רגליהם החשופות והלבנבנות של העוברים והשבים, הצצה זו התאפשרה לה כשאביה לא תפש אותה בקלקלתה, בתיכון למדה צילום בבית הספר ויצ"ו שבחיפה על מורדות הכרמל, הצילום פיתח אצלה בעיקר את הגרפיקה והאסתטיקה בנוסף לראות עולם מזוית שונה. לאחר שנים חזרה שלא במודע למשיכתה הישנה לכפות רגליים וידיים, ואל המסתוריות המהפנטת שבהן לגביה. בנוסף התחילה ללמוד רפלקסולוגיה לפליאתם הרבה של הסובבים אותה, הרפלקסולוגיה היתה אז בחיתוליה ונחשבה לעסוק משונה וחריג. ואז הגיע הטיול להודו. שבו צלמה תושבים שפגשה דרך כפות רגליהם וידיהם. היא מספרת שרק בבית כשנאספו התמונות אל חדר המחשב נפל האסימון הגדול וכל הפאזל שבנתה במשך שנים הושלם לכדי תמונה שלמה וברורה שבנתה במשך שנים. ומסבירה שהצצה בסתר של בת החמש מחיפה הופכת בתערוכה לאמירה גלויה וברורה שמסר חשוב מאחוריה- כולנו איתך. כשגיליתי שכל ההכנסות ממכירת התמונות הן תרומה לעמותת רחשי לב. מרכז תמיכה לילדים חולי סרטן בבית חולים שיבא. התרגשתי מאוד. ויצאתי מהתערוכה בהרגשה שגפני היא לא רק אמנית וצלמת מוכשרת ומיוחדת, אלא גם אישה אכפתית וטובה.

האמנם קזינו בישראל? / רימונה שיף.

באחרונה עלה שוב לכותרות רעיון פתיחת בית קזינו בישראל, נשאלת השאלה האם הוא יהפוך את המדינה למדינה מתקדמת ככל המדינות הנאורות, או יגרום להפיכתה למדינת שעשועים. ארץ של רולטה וג'טונים. על כך שמעתי דעות שונות. השוללים ובהם אנשי היחידה לטפול בנפגעי אלכוהול והימורים. עמותת אפש"ר. קובעים שאין זה ראוי למדינה לתלות את יהבה הכלכלי במזל. ואומרים שהמדינה אחראית לכל אזרחיה וחייבת להציג תוכנית כלכלית יציבה המבוססת על השקעות, פיתוח, תעסוקה, יזמות ובעיקר חזון. הם גורסים שהקמת קזינו בישראל כמוה כפשיטת רגל מוסרית וכלכלית כאחד. ושואלים מהו החזון בהקמת קזינו. אלה המצדדים בהקמת קזינו באילת אומרים שהוא ימשוך אליה תיירים. יכניס למדינה כספים רבים ולפתור את בעיותיה הכלכליות. השוללים אומרים שהוא יהפוך אותה לעוד עיר של הימורים, שהרי בתי קזינו קיימים בערים רבות בעולם. ומצביעים על כך שתיירים המגיעים רק בגלל בתי הקזינו יכולים להוות בסיס לתירות מפוקפקת. המצדדים חושבים שהוא יספק מקום עבודה לתושבי אילת. השוללים סבורים שאת הכסף הגדול יעשו האנשים שיגיעו מבחוץ להמר. ואילו תושבי אילת ירווחו שכר מינימום, ויהפכו למחלקי קלפים ולנותני ז'טונים. המצדדים רואים בהקמת בתי קזינו חוקיים גורם לחסול תופעת ההימורים הלא חוקיים. השוללים מציגים מאמרים שהתפרסמו בעולם המצביעים על כך שבתי קזינו חוקיים לא מיגרו את תופעת ההימורים הלא חוקיים. ובעלי הכסף השחור חפשו לעצמם אופציות אחרות לא חוקיות. לגלגל את מה שמצוי בידיהם. אני אומרת שיכול להיות שקזינו שיש עליו פקוח לא מושך אליו חוגים שלילים, אבל הוא עשוי למשוך אליו אנשים שהנושא היה רחוק מהם. חלקם יתפשו באמצעותו דרך להרויח כסף קל. אך יצאו מתעשית ההימורים שלו חבולים ופצועים. ממוטטים מבחינה כלכלית. עד כדי שיצטרכו למכור את הדירות שלהם. ורכוש נוסף. והמשפחות שלהם תתפרקנה. כך הוא יכול לגרום לאנשים להגיע אל פי התהום. אי לכך אני שואלת, האם זה חיוני שמדינה שהתבססה על מתן תעסוקה וכבוד לתושביה, תיצור בקרבה תושבים בעיתיים, רק בגלל שהם תלו את יהבם הכלכלי במזל. לדעתי, עדיף שהמדינה תמשיך להיות מושתת על תוכנית כלכלית יציבה. והשקעות. ותדאג לחוסנם הכלכלי של תושביה, דבר שיתרום גם לחוסנה הבטחוני. דבר שלה הוא כה חיוני.

יובל כספין האמיתי. / רימונה שיף.

את יובל כספין הכרתי בתור מעצב אופנה. אמנם לא הכרתי אותו אישית, אבל השם שלו התקשר אצלי תמיד עם בגדים אופנתיים, בטקס הסיום של שנת הפעילות של ויצ"ו גבעתיים שהתקיים במועדון . גיליתי שהוא גם זמר. כאשר הופיע עם להקתו בשירים של משוררות ישראליות. כמו נעמי שמר, יונה וולך, רחל, לאה גודברג. מרים ילין שטקליס, תרצה אתר, רחל שפירא, וחדוה הרכבי. את המופע הוא פתח בשני שירים ומישהי בקהל שאלה אם הוא גם מדבר. אין לה סבלנות. אמרתי בליבי. ואמנם עד מהרה התברר שהוא גם מדבר, ולא סתם. אלא מספר סיפורים אישיים. בהם סיפור הקשור לעבודתו באקדמיה לעיצוב ויצ"ו צרפת בחיפה, במסגרת עבודתו שם יזם פרוייקט מחוה לשמלה השחורה. רוב הבנות בחרו לעצב שמלה שחורה בסריג בהשראת המשוררת הישראלית יונה וולך, ואני מתארת לעצמי כיצד הוא חש באותם רגעים את החיבור בין הבגדים והשירים, בין הבדים והמילים, הוא סיפר גם על כך שלפני מספר שנים הגיע לרחוב ארנון בתל-אביב. לפגישה עם גילה אלמגור ויעקוב אגמון, ונתקל בבית מספר 22 שבו התגוררה המשוררת לאה גולדברג. הוא נעשה סקרן, לראות מה מתרחש היום בדירה שהיתה שלה. נתלה על אדן החלון והציץ פנימה. הדייר העכשוי הבחין בפרצוף לא מוכר על הזגוגית וניגש לבדוק את פשר הדבר, והוא קפץ למטה מרוצה מהעובדה שבכול זאת הצליח לראות משהו. כשסיים נעשיתי גם אני סקרנית לראות את הבית עליו סיפר. ועל המקום החלטתי לנסוע לרחוב ארנון. הסיפור הבא שלו נגע לנעמי שמר, הוא סיפר שבשנת 1983 עבר לגור בניו יורק שארה"ב, לפני הנסיעה פנה אליו צדי צרפתי בבקשה שעצבו בגדים לערב שנקרא "לא הכל עובר חביבי". כשהגיע לחזרות הבחין שעל הפסנתר באולם יושבת נעמי שמר ומנגנת. הוא כל כך התרגש מהמנגינות עד שמעיניו זלגו דמעות. כשהאור נדלק ניגש אליה ובהתרגשות אמר לה שהיא עשתה לו משהו בלב ובנשמה, ושהוא חושב שאולי לא כדאי לו לנסוע לארה"ב. היא דברה לליבו שיסע והסבירה שכל אמן צריך להתאורר. כשחזר שמע ברדיו שיר חדש שכתבה "אני גיטרה". לרגע חשב שהוא נכתב עליו. אבל עד מהרה גילה שהיא כתבה אותו לבני אמדורסקי. יובל כספין זכה למחיאות כפיים סוערות, והתבקש לתת הדרן, הוא בחר לשיר את השיר "אני נוסע בעקבות האהבה" מהמופע הקודם שלו, לפני שירד מהבמה גילה סוד קטן. שבקרוב תהיה לו בטלוויזיה תוכנית עם הזמרת והשחקנית מירה עואד. שבה יסעו ברחבי הארץ ויעשו למען שילוב תרבויות. יצאתי מהאולם עם הרגשה שהכרתי את יובל כספין האמיתי. גם מעצב בגדים יפים. גם זמר מוכשר, גם מספר סיפורים מענינים. וגם אחד שאכפת לו לתרום בדרכו לשלום.