מזרח תיכון אחר / רימונה שיף.

לא אחת יצא לי לשמוע, בתוכניות אקטואליה בטלוויזיה, דברי פרשנות על המתרחש במזרח התיכון מפי פרופ' עוזי רבי יור' מרכז דיין לשלום. באחרונה שמעתי אותו בכנס החגיגי של אגודת אח"י . (מיסודם של יוצאי עיראק בישראל), שהתקיים בתאטרון גבעתיים. בנוכחות ח"כ בנימין פואד בן אליעזר, אלוף אבי זמיר ראש אגף כוח אדם במטכ"ל. ח"כ לשעבר נוזהת קצב יור' האגודה. ובהנחיית דר' מאיר צדוק מנכל' האקדמיה למדעים. פרופ' עוזי רבי נשא דברים על מזרח תיכון אחר. ואמר בין השאר שמי שנכנס למזרח התיכון של המאה ה-21 צריך להניח את צרור המפתחות של המזרח התיכון במאה ה-20, כי הוא נכנס לעידן חדש, והסביר שבמאה ה-20 היו הרבה הדחות של שליטים אך את המהפכות עשו חונטות של קציני צבא. והיום מי שעומדים מאחורי המהפכות הם בני הדור הצעיר, שמניעים את הגלגלים באמצעות האמצעים הטכנולוגיים החדשים. כך היום מי שרוצה לחולל מהפכה, צריך לדעת להשתמש באמצעים האלו. לגבי העתיד הוא אמר שעדיין מוקדם לומר מה ילד יום המחר, האם יתחולל כמו במזרח אירופה תהליך של הפלת החומות. לידתה של דמוקרטיה ועתיד טוב יותר. או עליתו של שלטון פונדמטיליסטי כמו באיראן. ובכלל, צריך לזכור שהמהפכה הצרפתית לפני שתוצאותיה ניכרו בשטח, ידע טרור ושלטון עריץ של נפולאיון בונפרטה. הרצאתו היתה קצרה אמנם מפאת קוצר זמן, אך עוררה בי מחשבה על תרומתה של הטכנולוגיה החדשה לאנושות. למהפכה חברתית בפרט ולמהפכות פוליטיות בכלל. שהרי, דרך הפייסבוק אפשר להעביר היום מאחד לשני מסר. הוא מאפשר להגיע לקהל יעד בלתי רגיל ולהמונים, והאפשרות של ההמונים להגיע למידע ולהגיב, הופך אותם להיות שותפים לענינים, הוא מאפשר לאנשים סביב הגלובוס לגלות זה את זה, ולהתחבר זה לזה באמצעות המכנה המשותף להם. ובכך הוא הופך את הגלובוס לכפר גלובאלי קטן, ובזמן של התרחשויות פוליטיות באמצעות ציוצים בטויטר אפשר לקבל עדכונים למתרחש בזמן אמת. ומשום שהטויטר הוא כלי בלתי מוגבל להפצת מידע יש סיכוי שמישהו יעלה על העדכון ויעבירו הלאה. בסלולר אפשר לצלם צילומים בזמן אמת מבלי להזדקק בהכרח לצלמים מקצועיים בשטח. ואני לא מתפלאת על כך שמהירות המידע שהגיע ממצרים, בחרין ותוניסיה הדהימו את ערוצי הטלוויזיה בעולם בכלל. ובפרט את אלו שחשבו שבמזרח התיכון עמד הזמן הטכנולוגי מלכת. וש עם פרוף המהפכות בעולם הערבי, כשעיתונאים נושאי תעודות עיתונאי וצלמים נושאי מצלמות הוכו וסולקו מהשטח, המידע שזרם באמצעים טכנולוגיים חדשים אחרים היה בעל ערך רב.

בחזרה לחפושי קרובים. / רימונה שיף.

למפגש הראשון בסדרת מפגשים חדשה, בסניף אנ"י ירושלים התבקשתי להקריא שיר שלא פורסם. ולספר בחמש דקות את הספור שמאחוריו. המפגש התקיים בביתה של רחל סיידוף מזרחי. בהנחיית אדלינה קליין מיסדת בימת הספרות "על חוד העט". בחרתי להקריא שיר שנקרא "לאמי באהבה", אמי נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים", בתקווה שידברו בה על אמה ואחותה שעקבותיהן אבדו בשואה. והזילה דמעה, ואני כל כך השפעתי מחפושיה הבלתי נלאים עד שבגיל 16 כתבתי לה את השיר הבא.
הרבה שירים אמי רציתי לשיר,
אך אינני אדם עשיר.
אלא נערה פשוטה וחולמנית.
הכותבת לך אם רחמנית.
וקוראת בואי אמי ראי הפרחים,
אשר בשדות עירנו פורחים.
בואי צאי אמי לטבע,
לחוש ביופיו, יופי קבע.
אמי את בבית תמיד עסוקה,
ודואגת לנו דאגה עמוקה.
ואני נערה פשוטה וחולמנית,
כותבת לך אם רחמנית.
קוראת מחי הדמעה לא נחוץ.
צאי עמי ראי יפה בחוץ,
הסירי מלבך הדאגה.
כי גם לך נועדה אהבה.
לאחר שהקראתי אותו באווירה הירושלמית וספרתי את הסיפור שמסתתר מאחוריו, נגשה אלי אחת המשוררות,
ואמרה לי שאמנם ניכר שהוא ניכתב בגיל צעיר אך יש בו עצמה, ונתנה לי את ההרגשה שהבחירה בו היתה נכונה. כעבור מספר ימים התבקשתי לקרוא שירים באירוע לסיום תחרות ציורים של אגודת הציירים והפסלים רמת-גן גבעתיים וליונס ברמת אפעל. בקשו ממני שיהיו אלו שירים שעוסקים בנתינה, אור ואהבה. ובחרתי להקריא גם הפעם את השיר שכתבתי לאמי, לאחר שירדתי מהבמה ניגשה אלי המנחה ואמרה לי שהשיר הזה החזיר אותה לימי ילדותה, כי גם אמה נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים". והעירה לי שגם היום ישנה תוכנית שכזאת ברדיו, בהגשתו של ירון אנוש. באותם רגעים תארתי לעצמי כיצד אנשים שלא שרדו את השואה, אך מחפשים קרובים אבודים, יושבים ומאזינים לה. ומזילים דמעה ממש כמו שאמי עשתה.

זכרונות מתל-אביב. / רימונה שיף.

לנגד עייני צצות תמונות, תמונות. מראות ילדות. דרך מלך. רחוב שלמה המלך, מרחבים פתוחים, מקומות בטוחים. משטחים מוריקים, עדרים ורועים, בית ספר לבלט, ילדות חמודות רוקדות לצלילי מנגינות בשקט בשקט. גן חיות. בעלי חיים, בילויים משפחתיים, ותחריות תחפושות בפורים. שדרה ארוכה, ילדים משחקים. נערות על חבל קופצות. ואמהות נפגשות לשיחות וארוחות קלות. עצי זית זקופים. קיוסקים, גזוז טעים. ובית ראש ממשלה במתחם גם. עליהם משקיפה בריכת הדסה. ילידי גן ותלמידים, במים רדודים ובמים עמוקים מתאמנים להיות שחיינים. ואוטובוסים ישנים את רעשם משמיעים בקצבם של החיים. היום בדור הטלוויזיה והמחשבים הרחוב נראה אחרת. אך כשאני עליו לילדי מספרת את נוף ילדותי התל-אביבי משחזרת.

החלבנית המודרנית. / רימונה שיף.

בשנת 1981 כידוע לכם כבר לא היו בנוף שלנו חלבנים. אבל דווקא בשנה הזאת הכרתי חלבנית מודרנית, חנה גל שמה. חנה היתה נוהגת מידי יום רביעי בשעה שש בבוקר לנסוע מביתה שבצפון תל-אביב לרפת בפתח תקווה. המכונית שלה היתה עמוסה בחלב טרי שזה עתה נחלב. מיד לאחר מכן היתה יוצאת לחלק את חלב הפרות לעשר משפחות טבעוניות בגבעתיים ובתל-אביב. המשפחות הללו היו מאמינות בשתית חלב לא מפוסטר. חנה היתה גננת במקצועה שהפכה לצמחונית במקרה. בגן הילדים שלה בקרו בנותיו של מרפא טבעוני הדוגל בין השאר בשתית חלב טרי. הילדות לא נעדרו אף פעם מן הגן בגלל מחלה, שעה שהיא עצמה לקתה במחלות שונות ונעזרה בלקיחת תרופות, כדרכו של הטפול השגרתי. לבסוף התוודעה אל אבי הילדים ואמצה את שיטתו, שתית חלב שלא הורתח, לא עובד ולא פוסטר. כשנוכחה לדעת שמחלותיה פסקו מאז שהיא צורכת את החלב הלא מפוסטר, החליטה לדאוג תחילה לבריאותה ובריאות בני משפחתה, ואח"כ גם לבריאותם של אחרים. בתחילה נסעה לרפת בפתח תקווה עם הכדים וקנתה רק לעצמה את החלב הטרי. כדי להגיע לשם היתה צריכה להחליף ארבעה אוטובוסים ולחצות שדות, דבר שלא היה קל בכלל כשהכדים היו עמוסים. כשהחליטה לדאוג גם לבריאותם של אחרים תלתה מודעות בחנויות טבעוניות וגם בסופר מרקט השכונתי. וככה הגיעה לעשר המשפחות שלהן נהגה להביא באופן קבוע פעם בשבוע חלב טרי. כשהערתי לה בזמנו שרופאי משרד הביאות ויצרני החלב ומוצריו מתנגדים לשתית חלב טרי היתה לה גירסה משלה. היא טענה שהגוף בכוונתו להתגבר בעצמו על חיידקים. וספרה כשהיא מובילה את החלב בכדים ללא קירור, היא פורשת מעליהם סדינים נקיים ועל מושבי המכונית יריעות פלסטיק. ועובדה שהחלב אינו מחמיץ ביום חמסין ומחזיק במקרר מעמד שבועיים. לא מכבר הייתי בערב בריאות בתאתרון גבעתיים. והמרצה המליצה שלא לצרוך מוצרי חלב. אחד הנוכחים קם ואמר לה שהמרצה לפניה דברה בשבחם של מוצרי החלב. והיא פסקה שישנן שתי אסכולות, האחת היא בזכות מוצרי החלב. והשניה שוללת אותם. באותם רגעים נזכרתי בחנה החלבנית המודרנית. ושאלתי את עצמי האם היא נוהגת גם היום לחלק חלב לא מפוסטר לאנשים המאמינים באסכולה השלישית, שבזכות חלב טרי הם יותר בריאים.

בחזרה לגבעה / רימונה שיף.

כשהתבשרתי שאני עומדת להציג ולהקריא שיר במוזיאון בית התנ"ך בתל-אביב, בשיתוף אנ"י איגוד נשים יוצרות ישראל. החלטתי לעשות עם עצמי שינוי. להתאפר בצבעים שאותי הולמים, להוריד ממני מספר שנים, לתקן במראה שלי כמה דברים שאפשר. אז צבעתי את השער בגוון אדמדם.
והתאפרתי כמו שהחלטתי, וכשהלכתי לאירוע עם הטקסט של השיר הנקרא "רציתי לדעת גבעה", פגשה אותי שכנה משכבר הימים. לבשתי חולצה שחורה עם ציפור צבעונית ונוצצת בשלל הגוונים. ומכנסי קטיפה שחורים, והיא אמרה לי שאני נראית ממש מקסים. ועשתה לי בו במקום את הלילה. באירוע גיליתי עד מהרה את השיר שלי תלוי על הקיר בין שירים נוספים וציורים של טבע, אם אתם סקרנים לדעת מה כתבתי בשיר. הוא מובא לכם.
בקשתי גבעה! וחולות
הפכו בי נעורים
לא ידעתי אותה,
היו לה חלומות
מתרוננים בחוצפה.
ברגעים אשר חיינו בהם.
וברגעים אשר נמלטנו מפניהם.
בקשתי לדעת גבעה.
ולשנות הגרגרים
ואך לא תפשתי שריד
מכל חולותיה, וחלומות
יפים המשיכו להפוך.
אחת המשוררות, שהופיעה בערב החגיגי הזה עם שיר על עץ גלילי, אמרה לי שהשיר שלי עשה לה משהו בלב ובנשמה, ואפילו לא שאלתי אותה מה, אבל חברה טובה שספרתי לה על כך, ואפילו הקראתי לה את השיר בטלפון הודתה בפני שגם היא מזדהה עם הגבעה, היא פשוט מזכירה לה את הגבעה שבה היתה מחכה לבעלה שישוב מהמלחמה. וזה עשה אותי צעירה עוד יותר. כי הגעתי למסקנה שלא צריך לשנות רק את התסרוקת ולשים איפור מתאים על הפנים כדי להרגיש שחוזרים אחורה בשנים, אלא גם לכתוב שירים שמתיחסים לעבר של גיל העשרה. שהיה בו משהו זוהר. ובכלל נוכחתי לדעת שלהנצחת זיכרונות בשירים אין כללים ואנשים רבים מרגישים שהם מתחברים באופן משמעותי למילים. בהתאם לחויות שהם עברו בחייהם.

מקהלה מבטיחה / רימונה שיף.

בערב מחווה לויצ"ו החוגג 90 שנה להיווסדו, שנערך במועדון הסניף בגבעתיים. שמעתי את הלהקה של בית הספר נחלת יהודה מכפר הנוער ויצ"ו נחלת יהודה. מפאת חוסר מקום הופיעו נציגים של הלהקה, המונה תלמידים מכיתה נוער י"ב, התרשמתי מאוד מהקבוצה ששרה ורקדה בכשרון ובחן רב. וכשמנהל בית הספר חזי יוסף סיפר שהלהקה חזרה לאחרונה מחמש הופעות מוצלחות באירופה, ועלתה לגמר בתחרות מחול ארצית, לא התפלאתי. וגם שמחתי בשמחתם של אותם ילדים שהגיעו הן בזכות הפרגון העידוד והתמיכה שהם מקבלים מבית, מצד המורים וההנהלה. והן בזכות כישוריהם. ועמידתם בחזרות שמשולבות לא פעם ביום לימודים עמוס. כשהמנהל חזי יוסף אמר שהם לוקחים במקום ילד שנמצא מצד אחד של הגשר במצב של סכון ומעבירים אותו לצד השנ של הגשר במצב של סיכוי. הסכמתי איתו לנוכח התוצאות, היינו, ההישגים של הלהקה, וכשהיא הסביר שברגע שהילדים האלו לא נמצאים בשוליים ומתחברים למסלול הרגיל בישראל. צבא, ואוניברסיטה, הם הופכים לאזרחים טובים. משלמי מיסים, ולא מהווים נטל לחברה. והדגיש שכשהחברה הישראלית יציבה גם הבטחון שלה יציב. בהצביעו על כך שכשילד שהדימוי העצמי שלו נמוך עולה לבמה הדימוי שלו עולה. ברכתי על עצם העובדה שישנם בקרבנו אנשי חינוך כמוהו וכמו הצוות שלו, שחושבים ככה ומקדמים ילדים למען עתידם בפרט ולמען חוסנה של החברה בישראל בכלל. ועד כמה התמזל מזלה של ויצ"ו שהיא זכתה לאנשי חינוך מהסוג הזה. שרק תורמים למרקם הנתינה שלה, לקהילה ולחברה. נזכרתי בהזדמנות זאת במנהל בית הספר היסודי שלי. דובנוב בתל-אביב. במנהל אסף שאמר שאין תלמידים שאינם מוכשרים, צריך רק למצוא את הכישרון הגלום בהם ולקדם אותם. ולאור זאת הוא העלה תלמידים חלשים על המפה הבית ספרית תחילה. ולאחר מכן על המפה הישראלית. וחלקם הפכו בזכות קידום כישוריהם. גם למפורסמים. הנה כי כן, הרהרתי ביני לבין עצמי אולי מהלהקה הזאת שכה הרשימה אותי. יולדו כוכבים.