יום שישי, 26 באפריל 2013

הפייסבוק / רימונה שיף.

אני לא שייכת לדור הרשתות החברתיות, אבל עד לאחרונה כשאמרו לי פייסבוק ישר התחברתי לדברים חיוביים שקרו בזכותו לאנשים, כי באמצעות הפייסבוק 
הבן שלי הכיר חברים חדשים, הצטרף לקבוצות של יוצרים, והחל להופיע עם השירים שלו במפגשים שלהם, וגם השתתף בספר שירים שאחת הקבוצות הוציאה לאור. ואפילו מצא בפייסבוק מלחין שהלחין לו אחד משיריו.  נוכחתי לדעת שהפייסבוק מאפשר, כמו היוטיוב, לאמנים, לזמרים וליוצרים אחרים להפיץ את היצירות שלהם, ומאפשר להם שלא להיות תלויים בגורמים אחרים כמו תחנות רדיו 
או מוזיאונים. התרשמתי שלנבחרי ציבור הן בארץ והן בעולם יש פייסבוק, שדרכו הם מעבירים לציבור את המסרים שלהם. ויוצרים מבחינתם איתם קשר. למרות שהקשר הזה הוא למעשה קשר וירטואלי. כן, שמחתי לגלות שהיום הודות לפייסבוק מתכנסים כנסי מחזור של בתי ספר, שלאחריהם החברים ממשיכים באמצעותו לשמור על קשר. והרגשתי את רוח הקרמה כשקרו מהפכות בהיסטוריה
העכשוית. כמו למשל, במצרים.   גישתי החיובית לפייסבוק השתנתה בעקבות הרצאה ששמעתי, במסגרת בית ספר להורים. ההרצאה הזאת הדליקה אצלי   
נורות אדומות. למדתי ממנה "שכשאתה לפייסבוק מתחבר עלייך להזהר". אמרו לנו 
שמערכת הסינון שלה מוגבלת, ושהילדים של היום יודעים איך לעקוף אותו, הסבירו לנו שכדי להיכנס לפייסבוק צריכים לפתוח כרטיס שבו רושמים פרטים אישיים, ושאפשר מגיל 13 לפתוח כרטיס ולהיכנס לפייסבוק, אבל הילדים   המתוחכמים של היום פותחים כבר כרטיס בגיל עשר, הם פשוט רושמים בו פרטים אישיים לא נכונים. ונכנסים, אמרו לנו שהילדים נכנסים לפייסבוק משתי סיבות, האחת כדי ליצור קשר עם חברים. והשניה ליצור קשר עם ההורים. ומה בכל זאת עושים הילדים כדי שלא יבלו שעות רבות עם הפייסבוק שלהם? ספרו לנו שהיום
ישנה תוכנית חינמית שיכולה להגביל את גלישת הילדים מבחינת הזמן, הילד מקבל סיסמא ודרכה הוא נכנס לפייסבוק לזמן מסויים. הדגישו בפנינו שככל שהילדים מתבגרים להוריהם יש פחות שליטה עליהם. וכראיה הביאו את העובדה שפדופילים 
מנצלים את העובדה הזאת, ומאלצים ילדות ונערות תמימות לפרסם ברשת תמונות עירום שלהם, ומנהלים איתן מין וירטואלי. אותן ילדות ונערות חשופות להתעללות מצד חבריהם. ומצד הפדופילים שאילצו אותן להתערטל. ועל הרקע הזה כבר כבר קרו טרגדיות אישיות. מכאן הסקתי שהפייסבוק יכול להעלים אנונימיות, נאמר לנו שלילדים בפייסבוק אין שום בעיה להכניס בו נתונים של כרטיס אשראי של הוריהם 
ולרכוש באמצעותו מוצרים, ולהקרים אין שום בעיה לפרוץ ולהכנס למאגרים מסויימים, כמו למשל לחשבונות בנק, ציינו בפנינו שהילדים לא יכולים להבדיל בין חברים וירטואליים לבין חברים אמיתיים, וככל שהם רוכשים מבחינתם יותר חברים הם הופכים ליותר מקובלים. למדתי שלסמרפונים המהווים מחשבים לכל דבר, אין שום בקרה, ואין שום אפשרות חסימה, והילדים של היום מחקים את המבוגרים, ובמקום לקרוא ספרים הם מתעסקים עם הסמרפון, הם רואים את העולם דרך המסך. כאן חשבתי לעצמי שעד לא מזמן היתה לנו רק טלוויזיה. שאותה יכולנו לכבות, ולסגור בפני הילדים את דלת החדר שבה היא נמצאת, היום המחשבים הם חלק מהחפצים הביתיים, שקשה להזיזם ממקומם, ולהורה שרואה שלחברים של ילדו יש סמרפונים קשה למנוע שגם לו יהיה סמרפון משלו. לפי נתונים שהתפרסמו לאחרונה בישראל יש 3-7 מיליון סמרפונים, לאחרונה קראתי כתבה שבה נאמר בין 
השאר שככל שהטכנולוגיה נוכחת יותר בחיינו, כך עולה הדאגה של ההורים ממה שהיא עלולה לעשות לילדיהם. היכולות הטכנולוגיות לא הפכו את חיי ההורים לרגועים יותר, אלא פשוט יצרו עבורם מציאות חדשה של התלבטויות וחיפושים אחר דרך ההורות הנכונה, הם רוצים שהילד יצלח את המדיה הדיגיטלית שבה יצטרך לנווט כל חייו, מצד שני הם מפחדים שהמדיה הדיגיטלית בשלב מוקדם תטביע אותו. במו עיני ראיתי הורים שאומרים שהילדים שלהם שקטים, כי הם מתעסקים עם הפייסבוק ומניחים להם. לדעתי אל להם להיכנע למציאות הטכנולוגית  
של היום. כי גלולת השקט הזאת יכולה להיות גלולה מזיקה. אני סבורה שהטיפ הנכון זהו הזמן, שהרי אם הילדים יתעסקו עם הפייסבוק בצורה מבוקרת ובזמן מדוד, יהיה להם פנאי להפגש עם חברים וללכת לחוגים, ומעל לכל על ההורים לדבר עם הילדים על הדברים החיובים של הפייסבוק ועל הדברים השליליים שלו. ולהקנות להם שימוש נבון ברשת החברתית הזאת.
לא אחת אני אומרת לעצמי "תראי איזו מהפכה עשה הפייסבוק". כשהייתי ילדה היינו משחקים ברחוב. וכשהתבגרתי הלכנו להסתובב בדיזנגוף, ראינו אנשים. 
ראינו חנויות. וצברנו חוויות. היום הפייסבוק שולט על החיים של הילדים, ושל הצעירים. הם לא קוראים כמעט ספרים ועיתונים, לא יוצאים לרחובות הסמוכים בפרט, ולחיק הטבע בכלל. ההתקשרות שלהם עם חברים הפכה לתקשורת וירטואלית, והם מאושרים. כי הם לא מכירים חיים אחרים.  

יום שישי, 19 באפריל 2013

על מפרסמים ופרסומות / רימונה שיף.

מה לא עושים כדי למשוך לקוחות. אני נכנסת לא אחת לחנות והמוכרים בה מציעים לי דוגמיות. החברות שמאחורי זה עומדות רוצות שהלקוחות יתנסו במוצר, וכשיראו כי טוב ירכשו אותו. מידי כמה ימים מתקשרים אלי, אני לא יודעת מאיפה השיגו את מספר הטלפון שלי. אמרו לי חברות שזה מהמאגר של בזק. האמנם? 
בכל אופן מבשרים לי שזכיתי בהטבה. או שזכיתי במתנה. וכשאני שמחה וחושבת איך נפלה עלי הטבה או מתנה משמיים, הם מורים לי לשלוף מהארנק כרטיס אשראי. פעם אני הייתי מתפתה. היום כשאני מקבלת שיחה כזאת אני יודעת מה צפוי לי. ומסיימת אותה, משתדלת להיות נימוסית, אבל לצערי לפעמים עלי להיות בוטה. בכל אופן, הפריירים שמקבלים שיחה שכזאת לא מתווכחים, הם מיד נענים. 
אם מה שמציעים להם מוצא חן בעיניהם ואם לא. ואלו שאינם פריירים תופסים מהר מאוד שעובדים עליהם. ונוהגים כמוני. ומשתדלים לסיום את השיחה בנימוס. כשהם מסרבים להצעה שלהם הוצעה. אחרים שהם פחות מנומסים טורקים את הטלפון בכעס. לא מזמן הייתי בחנות מסוימת. בעל החנות, תתפלאו קיבל שיחה שכזאת. הוא אמר שהוא עסוק ובקש שיתקשרו אליו מאוחר יותר.  ואני חשבתי בליבי שאם זה לא מוצא חן בעיניו אז למה הוא מבקש שיתקשרו אליו מאוחר יותר. המתקשרים כפי שאני מוצאת, מאמינים בקשר הבינאישי. מאמינים שאם ידברו בגוף ישיר ללקוחות ישיגו את מבוקשם. הם מתחילים בדרך כלל את השיחה בקול מתוק ואומרים בתחילתה בוקר טוב או מזל טוב. ונותנים לנמענים הרגשה טובה. הם גם מודעים לכך שהאנשים הם בדרך כלל חסרי סבלנות, ומאמינים שבמתיקות הם יחדרו ראשית לליבם. ואח"כ לכיסם. אבל כפי שציינתי כבר לא כולם פריירים והשיטה הזאת לא תמיד עובדת. ואני מתארת לעצמי שהן אלו שמתקשרים לבתים, והן החברות שמאחוריהם עומדות נוחלים אכזבות. בערוצי הטלוויזיה מוקרנות אותן פרסומות עוד ועוד. אני סבורה שכאן המפרסמים חושבים שאם הם יעשו לצופים שטיפת ראש. המוצרים שלהם יקלטו בתודעה שלהם והם ירכשו אותם. אבל מה לעשות ומניסיוני האישי, הרבה צופים רואים בהם "נודניקים". וכשהפרסומות משודרות הם מעבירים לערוץ אחר ואח"כ חוזרים לצפות בתוכנית.  שצפו לפני שהן שודרו. עם זאת חלק מהפרסומות משעשעות, וכשצופים בהן מתגלגלים מצחוק. וזה יכול לקרות בכל פעם שפרסומת כזאת משודרת. כאן לדעתי מדובר בפרסומאים שהשקיעו מחשבה. ומאמינים שכשהצופים בבית יצחקו, המוצר שבו מדובר יהיה להם דחוף מוכר. והם ירכשו אותו. פרסומאים אחרים, כפי שאני נוכחת  לדעת, משתמשים בידוענים, הם לבטח חושבים שכשהצופים
  בבית יראו את הידוענים משתמשים במוצר מסויים, הם יחשבו שאם להם הוא עושה טוב אז וודאי וודאי שגם להם. וכשבחנות בו יתקלו, לא יהססו ואותו יקנו. ואפילו יעדיפו אותו על פני מוצרים אחרים. הילדים, מצאתי, "קונים" את כל מה שהמדיה משדרת להם. אני מסבירה את זאת בעובדה שהם תמימים. ולא שואלים שאלות. הם קולטים תמונות. סצנות. ואם כל מה שמשודר להם בפרסומת מדבר לליבם הם מזדהים איתה. ומנדנדים להורים שיקנו להם את המוצר שבו היא עוסקת. אכן, הם עדיין קטנים ולא חוקרים אם הוא טוב להם או לא. מוטב שאת זה יעשו ההורים. 
אבל מה שקורה הוא שהורים רבים רוצים את ילדיהם לרצות. נענים לבקשתם וקונים להם את מה שראו בפרסומות. ואת זה שההורים חלשים מנצלים לדעתי הפרסומאים המפרסמים. עובדים על הרגש. הן בפרסומות שמופיעות בעיתונים והן באלו שבטלוויזיה משודרות. לדעתי הם מאמינים שכשאנשים מתרגשים הם קולטים את המסרים שלהם. ומתפתים לרכוש את המוצרים שהם מציעים. אם תבדקו תמצאו שבכל הפרסומות נראים אנשים מאושרים, אפילו הפרסומת שבה נראה צעיר שמחפש שידוך היא פרסומת משעשעת. המפרסמים יוצרים הבטחה. הם מבטיחים לאנשים שאם הם ירכשו את המוצר שלהם יהיה להם טוב, ואנשים חלשים מתפתים. היום כששואלים ילדים מה הם רוצים להיות לכשיהיו גדולים, הם 
אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים. כמו המפורסמים שהם רואים בסדרות טלוויזיה או בפרסומת. הפרסומות לא משודרות להם שכדי להגיע להישגים צריך 
להתאמץ, ושצריך לעבוד קשה כדי לקבל כספים, ושצריך שיהיו ברשותך כספים
כדי לרכוש מוצרים. לכן, אני קוראת לפרסומות המשודרות בטלוויזיה "מקסם שווא". וחושבת שהורים יכולים להפוך ילדים לצרכנים נבונים. אם הם לא יכנעו להם, אלא ישבו איתם וידברו איתם על המוצרים שראו בפרסומות. ויחשבו ביחד איתם אם הם טובים להם.   

יום ראשון, 14 באפריל 2013

התמודדות והמשכיות / רימונה שיף.

הן זוכרות כל שנה ושנה ולאו דווקא ביום הזיכרון, את היקר להן מכל. הכאב לא מרפה, הפצעים מסרבים להגליד, מול פניהן חולפות תמונות ובכולן נראות פנים צעירות קורנות, פנים ששתיל חייהן נגדע באיבן, של צעיר אשר מסר את נפשו למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, למען יוכלו תושבים לחיות במולדתם בביטחון. הן זוכרות את האירועים המשמעותיים בחייהן של יקיריהן. 
ימי הולדת, טיולים, אהבות, ותוכניות עתידיות שהיו להם, לימודים, טיולים בעולם,    
חתונה, נאחזות בחלומם שלא הוגשם, בחיבוק האחרון שהעניקו להן, כמהות למגע של הילד שגידלו באהבה אינסופית . ומסרבות להתנחם. כל כך צעירים היו. הם נקטפו מבחינתן כמו פרחים בלבלובם. לא השאירו מאחוריהם רעיות בנים ונכדים.
רק זיכרונות. וההתמודדות שלהן ביום יום לא קלה. כל דבר שקורה להן בחייהן מזכיר להן אותם. והמחשבות לא מרפות. מה היו אומרים על אירועים שקורים להן בחייהן, הן את עצמן לא אחת שואלות. מצפות לתגובות, שאותן אינן מקבלות. חלקן אוספות את השברים של חייהן, ודולות מכאבן האינסופי, מאהבתן הפצועה . מביאות ילדים חדשים לעולם וזוכות להקרא שוב אמא. מקבלות שוב חיבוק , ליטוף . נשיקה. מנסות לנווט את חייהן לחוף מבטחים לשגרה, וכל יום עובר עליהן מתוך תחושה של שליחות עמוקה. ליצור דור חדש לאור המורשת של הבן שאבד לעד. הן רואות לנגד עיניהן שוב ילד ההולך וגדל, ופתיל חייו הולך ונמשך. מעניקות לו חיים של משמעות וערך. עם תקווה לשלום, עם זאת הן שומרות את החדר של בנם שהלך כפי שהיה. יום אחד יפתח הילד שנולד אחריו את הדלת הסגורה. יריח את הבגדים. יתבונן בתמונות.  יעיין בספרים. יקרא את המכתבים, וישמע מהן סיפורי גבורה על האח שהיה וישאר צעיר לנצח. באותן רגעים הוא בטח ישאל שאלות, יודה שהוא לומד את אחיו להכיר. ושעכשיו ברור לו שהפנים הצעירות הנשקפות  מהתמונות אינן רק סיפור. אלא גם ריחות. ואותיות כתובות. 
 ובאותם רגעים אותן אמהות ודאי תחושנה בגאווה אמהית שהן יוצרות גשרים
 בין דורות. מקצרות את המרחקים בין האחים. בין זה שאינו עוד עמנו לבין זה שישנו. מבחינתי אותן אמהות שבחרו בהמשכיות. ובחרו להביא ילדים לעולם לאחר כל מה שעברו. הן אמהות אלמוניות. כי אני אישית לא מכירה אמא שכזאת. רק קראתי עליהן בעיתונים. אבל אני רואה בהן אמהות אמיצות. והן היוו לי מקור השראה לשיר שכתבתי שנקרא "ואני ביניהם". 
הימים קצרים. 
הלילה בא מהר. 
ואני ביניהם, 
מהלכת בלבלוב האביב 
ורסיסי זיכרונות. 
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים. 
הסתיו השיר עלים מעליו. 
ורק האביב איפשר 
לנו לשבת ככה מחובקים
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים.
וללכת מכאן בתנועה 
כל הזמן. 
 אוסיף ואציין שברור לי שלכל אם ואם דרך משלה להתמודד עם כאבה. וברור לי גם שמכורח נסיבות אלו ואחרות לא כל אם יכולה להביא ילדים חדשים לעולם לאחר האסון שקרה לה. ולהתמודדות עם השכול יכולות להיות דרכים אחרות. כמו למשל, אם אחת סיפרה שלאחר שבנה נפל הפכה למורה בישראל. יחד עם זה ברור לי שגם אלו שבוחרות בעשיה וגם אלו שבוחרות בהמשכיות חדשה לא מורידות וילון על הזיכרון. בכל אופן, המסקנה שלי היא שהחיים הם סיפור מורכב עם גוונים שונים. 

יום חמישי, 4 באפריל 2013

אולפני חדשות ערוץ 2 / רימונה שיף.

לאחרונה בקרתי באולפני ערוץ 2 בנווה אילן במסגרת טיול של ארגון יוצאי מרכז אירופה. את פנינו קיבל באולפני החדשות כתב החוץ עמית ולמן. הוא הסביר לנו שחלק משידורי החוץ של החדשות עובר היום באינטרנט, ומכיוון שכך חברת החדשות של ערוץ 2 עברה גם היום לשם. כדבריו לרשות הכתבים והעורכים שמתעסקים בחדשות עומדות תמונות סטילס. חומרי סטילס וחומרי וידאו. ככה למשל כשבקרתי באולפני החדשות עברו על המסך תמונות מהכתרת האפיפיור בותיקן ברומא. בשידור ישיר. עמית הוסיף והסביר לנו שישנה גם מחלקה שמופקדת על הרשת החברתית, אנשי חטיבת הפייסבוק מנהלים חקשורת ישירה מול האנשים שבחדשות. לכל תוכנית יש עורך, והכתב אומר לו 'שמע יש לי תמונות לשדר בשידור ישיר מהותיקן' ומוכר לו את האייטם שלו, והוא מאשר. אם יש לכתב חדשות הוא משדר במהדורה, אם אין לו חדשות הוא לא משדר. הוא לא עובד במשמרות אלא רק אם יש לו חדשות לשדר, בעבר היתה העבודה מול דוברים, ומשרדים של יחצ"נים, היום אין גבול. הכל פתוח לעולם. סוכנות ידיעות מעבירה כתבות לכל העולם, ואנחנו לוקחים אותן ומשדרים אותן. לאחר מכן הקרינו סרט על אולפני החדשות של ערוץ 2, שבו מסבירה המגישה יונית לוי על הנעשה בהם. היא מספרת שבנובמבר נחנך אולפן גדול במיוחד, במטרה להביא את החדשות העדכניות והחשובות, גם היא מתיחסת לכך שלכל תוכנית יש עורך, והעורך  צריך לדעת מה הצופים רוצים לראות במהדורה. ומוסיפה שלכל תוכנית יש גם במאי שמחליט מה הצופים רוצים לראות בכל רגע ורגע. ומפרטת שמהאולפן עוברים היום 13 תוכניות שונות. כאשר מתחילים לשדר אותן לפני שבע . בין התוכניות. 
"פגוש את העיתונות", "המהדורה הצעירה", "תוכנית חסכון" ואחרות. הכל צריך להעשות, כדבריה באופן מדויק בלי טעות, וכל אחד יודע את תפקידו, ועוד הוא מגלה בסרט שהטכנולוגיה המתקדמת, מאפשרת לשנות צבע ותפאורה בלחיצת כפתור. המהדורה הראשונה בחמש בערב מסכמת את האירועים שהתרחשו    
במשך היום, אחת לשבוע במהדורה של שבת  חוזרים לאירועים המרכזיים שהתרחשו בעולם, בשתי מילים עורכים סבוב עולמי. לאחר מכן ארבל, איש אולפני החדשות הוסיף וציין שבאולפן ישנן ארבע מצלמות, אחת מהן היא מצלמה רובוטית. שמכוונת ועוברת ממקום למקום, והיא הראשונה מסוגה בישראל 
מצלמה נוספת היא מצלמת רחף. באולפן ישנם גם פנסים שנותנים לצופה תחושה שהוא גדול. מינימום כמו מגרש כדורסל, והם גם גורמים לכך שכשהכתבים משדרים מהאולפן. הצופים לא יראו את השריטות שעל השולחן. מכשיר הטרפלונטר מאפשר למגישים ולכתבים לקרוא את הטקסט.  אבל כשהם מביטים לטרפלונטר הצופים מקבלים תחושה שהם מביטים למצלמה. ומה קורה כשהטרפלונטר מתקלקל? ארבל הסביר שישנם טקסטים מודפסים, שבהם משתמשים כשזה קורה. וישנה גם מחלקת גרפיקה שדואגת בין השאר לכתוביות. 
באשר לפרסומות הסביר שלערוץ 2 לא משלמים. הוא צריך להתפרנס. ולכן משודרות בו פרסומות. גם למשל, במהלך תוכניות אקטואליה כמו השבעת הממשלה בכנסת. וכשנשאל מה קורה כשבשעת שידור מתרחש אירוע כמו פיגוע, הסביר שבמהלך שידור רגיל קורה משהו אז יש מצב של פריצה. יש תמיד מגיש שנכנס במצב כזה לאולפן. ואז שמים מפה גדולה שבה אפשר לראות איפה קרה האירוע ופורצים אליו. כמובן, כשכתבי השטח נמצאים בו. בשלב הראשון באירוע כמו פיגוע אוספים נתונים עד שמבינים מה קרה. היה מקרה בנתניה, כולם חשבו שאירע  במקום   
פיגוע אבל כשאספו את הנתונים הבינו שהמדובר בבלון גז שהתפוצץ. הוא הצביע בדבריו עוד שהרשות השניה שהיא מתחת משרד התקשורת ממונה על העקיפה, כן
גם על כך שבאולפני החדשות לא מתעסקים עם הפרסומות, הן שייכות לזכיון. 
בביקור בחדר העריכה התיחס ארבל לשניה לשעונים שנמצאים בו. ואמר שהם מאפשרים קשר בין מגישי המהדורה. כמו יונית לוי. לבין חדרי העריכה. וסיפר שעורך התוכן קובע כמה זמן כל אייטם ישודר, וכמה זמן ידרש לכל מרואיין, ואם קורה משהו עוזבים את הנושא המסוקר ועוברים לנושא הבא. עורך התוכן קובע על איזה סעיף בכתבה יש לדלג, ומתי יש לעבור לפרסומות. ומתי יש לחזור אליהן אחר כך.  הוא גילה שבחדר הוידאו עדיין קיימות קלטות, והכתבות הקטנות עדיין נמצאות בקלטות. בסיום דבריו סיפר על מחקר שנערך ובו גילו שצופים רבים   
עוברים בזמן הפרסומות לערוץ אחר.  ואחר כך חוזרים לערוץ 2, ואני חשבתי בליבי שאם כך המצב זה מראה שלערוץ 2 ישנם צופים נאמנים. והגעתי למסקנה שאני נמצאת במיעוט,  כי אותי הפרסומות לא מרתיעות לצפות בשידורי ערוץ 2,
ואני אפילו לא עוברת לערוצים אחרים.