יום שבת, 27 באוקטובר 2012

"פסיפס יוצרים" מסיבת השקה.

כשהוצאתי לאור ספר שירים בגיל עשרים הרגשתי שאני כמו לאחר לידה. למעשה אז עדיין לא ידעתי מה זה
ללדת ילדים, אבל בהחלט הרגשתי שילדתי שירים. מסיבת השקה לספר  לא עשיתי, כי מי חשב באותם ימים על
עריכת מסיבת  השקה לספרים, כשבני אשר הצטרף בפייסבוק לחבורת יוצרים, ופרסם שישה שירים בספר
שהוציאו לאור "פסיפס יוצרים" הרגשתי  שיש לי ממשיך. וכשערכו לספר מסיבת השקה "בבית יד לבנים" בתל-אביב
חשבתי לעצמי שאין ראוי מזה לערוך מסיבת השקה לספר חדש שיצא לאור. וטוב שישנה סיבה למסיבה.
במסיבת ההשקה הזאת היתה לי הוכחה לכך שאנו ראויים להקרא עם הספר. כי בסופו של דבר הספר של
חבורת היוצרים הזאת שנוצרה בפייסבוק לא יצא לאור כספר אינטרנטי, אלא כספר שנמכר לכל שוחרי
הספרות בכלל והשירה העברית בפרט, רבים וטובים הגיעו למסיבת ההשקה, מכל עבר הרעיפו  על היוצרים
חבוקים, נשיקות ופרגונים, ראיתי זאת במו עיני וממש לנגד עיני נולדו משוררים חדשים. הייתי עדה בה גם למפגשים
חברותיים בין אנשים שלא התראו שנים. ומשפטים כמו "כמה כיף לראות אותך" או "מה הביא אותך לכאן?" נשמע
בכל פינה, דבר שהביא אותי למסקנה שהשקת ספר היא גם מסיבת רעים.
בהשקת הספר הזה כל יוצר הקריא שיר שכתב ממבחר השירים שפרסם בו. כמובן, שחיכיתי לרגע שבו בני אשר
יופיע, והוא עבר את טבילת האש בהצלחה. כשהיוצרים עלו לבמה אחד אחד והקריאו משיריהם, תארתי לעצמי
שכל אחד מהם מרגיש באותו הרגע כאילו העניקו לו פרס מפעל חיים.
לא לפני שהרגיש התרגשות מסוימת.  ואולי אפילו היה נתון בחששות. שחלפו כשהגיע לרגע האמת. לחשיפת התוכן
האמנותי שלו ברבים. וכאן עלי לציין שלכל אחד מהיוצרים היה מה להשמיע ממה שהספר הביע. באותו רגע
שבני עלה לבמה והקריא את שירו, מטבע הדברים, התגאתי בו, אך גם בספר שהוצאתי לאור בזמנו שאולי היווה
לו השראה. ואבן דרך להמשך. או כמה שהשתוקקנו להשקה הזאת. לאירוע החגיגי שפתח בפניו דלת לשדה השירה
העברית כיוצר. בהשקה הזאת כמו בכל ההשקות אמרו רבים דברים לטובת הספר. ובמילים אחרות לשבחו של
הספר. כאן הדובר היה הרצל חקק יו"ר אגודת הסופרים. וכשהוא דיבר חשבתי לעצמי, מה היה  קורה לו היו
מזמינים גם  מבקרים למסיבה. מה הם היו על הספר אומרים. כמובן, שבליבי יחלתי שכשתכתבנה עליו בקורות
ספרותיות, הן תהינה רק טובות. בהשקה הוצאו למכירה ספרים, כי בסך הכל ספר הוא מוצר ככל המוצרים, אמנם מוצר תרבותי, להבדיל משאר המוצרים, ואמורים לרכוש אותו אנשים שמבינים שירה. אך עצם העובדה שהוא פרי יצירה
משותפת של חבורת יוצרים שהתחברה בפייסבוק. ועצם העובדה שהם לא הוציאו אותו לאור כספר אינטרנטי.
מוכיחה שישנם בעולם החומרי  בו אנו חיים כאלו שעוד מתחברים למילה הכתובה. ולאור זאת התעוררה בי
תקווה שלספר "פסיפס יוצרים" יהיו רוכשים. וכאן אציין שבני התחבר בפייסבוק לעוד קבוצות של יוצרים וזה
חיזק אצלי את המסקנה האישית שלמשוררים הישראלים יש עוד עתיד. כשהחזקתי את הספר "פסיפס יוצרים" לראשונה
אחלתי בליבי ליוצרים בהצלחה. לא רק בגלל שבני הוא אחד מהם.  אלא בעיקר משום שאני בעצמי חויתי את החויה
של החזקת ספר ראשון ביד. ואת כל השלבים שהביאו את יוצריו עד לרגע הזה. שהוא בלי ספק אחד מהרגעים
הגדולים בחייהם. אדם שמבין עניין שעיין בספר אמר לי שהוא רואה שהמדובר בו בחבורה של יוצרים מוכשרים.
וכל אחד ואחד מהם יכול להחשב ליוצר מבטיח. ובאותו רגע ששמעתי את דבריו הרגשתי שבני לא לבד. ושהוא
אחד מחבורה יוצרת שמעוררת עניין.   התבשרתי לאחרונה שהספר
יכלל בין הספרים של הספרייה הלאומית בירושלים.  מהבשורה הזאת הייתי כולי נפעמת. וכשהתאשתתי לעצמי אמרתי.
כן זה היה מעניין לראות איך חבורה כזאת של יוצרים, שנוצרה דרך הפייסבוק הולכת ומתגבשת, ומקום של כבוד בשדה
הספרות והשירה העברית כובשת.
   

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

כרטיסי האשראי ואני / רימונה שיף.

עיון במחברות הישנות עם הכתבות הישנות שלי ב"מעריב". החזיר אותי אחורה לשנת 1977. בשנה הזאת פרסמתי
כתבה היסטורית תחת הכותרת "כרטיסי אשראי ללקוחות הבנק". ובה ספרתי לקוראים שבכרטיסי אשראי שניתנים
לבעלי חשבונות בנקים יכולים הלקוחות לרכוש מוצרים ולקבל שרותי בנקאות. בבתי עסק, תחנות דלק ובתי מלון הקשורים
לבנקים הללו ומכבדים את כרטיסי האשראי. הכרטיסים פוטרים את הלקוח מהצורך לשאת עמו מזומנים, לאסוף קבלות
ועוד. פעם או פעמיים בחודש מקבל הלקוח פרוט הוצאותיו. והוא מסלק בבת אחת את כל הסכום המגיע, היום זה כבר
ידוע לכולם, ובכלל מקומות שקשורים לכרטיסי אשראי לא צריכים כבר להיות קשורים לבנקים מסוימים, הם מכבדים
את כל הכרטיסים של כל הבנקים, וישנם אפילו כאלו שלא לוקחים מזומנים, ולאנשים רבים יש כמה כרטיסי אשראי בתיק.
זה חוסך מהם להוציא כספים מהבנק ולשאת בתיקים מזומנים. היום בלי כרטיסי אשראי החיים קשים. למרות שלשמוש
בהם יש מעלות ויש מגרעות. בין המגרעות ניתן למנות את העובדה שסכום ההוצאות יורד בבת אחת מהחשבון, ולכן
צריך לעשות מראש חשוב באיזה סכום מדובר ובהתאם לזאת לנהל את החשבון במהלך החודש. עד לקבלת המשכורת
והסבב הבא של ההורדות בכרטיסי אשראי. ועוד אציין שהיום עמותות מתקשרות לתורמים פוטנציאלים ומבקשים מהם לתרום להן בכרטיסי אשראי. וישנן חברות שמוכרות מוצרים רק באמצעות כרטיסי אשראי. רק שתקנה. וגם חברות
שמארגנות נופש ואחרות מעדיפות שישלמו להן באמצעות כרטיסי אשראי. הן כולן מוכנות לחלק את הסכומים הנדרשים
בכרטיסים. אבל לא אחת הציבור מוזהר מפני מסירת מספר החשבון של הכרטיס בטלפון. וניצלו על ידי רמאים. לכן יש
לדעתי לבדוק טוב טוב למי משלמים בכרטיס בטלפון. ולא סתם למסור אותו לכל דיכפין. ועוד יש לשים לב לכך שלא אחת חברות ששילמו להן,  למשל, עבור מינוי לעיתון או מינוי לכיופים בקופונים ממשיכים לגבות את החשבון גם לאחר מועד
סיום התשלום.  לעיתים  קרובות, כמי שחוותה  בעצמה את זאת, אני תוהה אם התופעה הזאת הוא תופעה ישר אליו. או
שהיא נהוגה גם במדינות אחרות. עד היום אין לי תשובה. אבל ברור לי שאין לגיטימציה לשום חברה להפר את ההסכם שעשו אתה.
 אפילו אם הוא לא חתום אלא נערך בטלפון. ולגבות בכרטיס סכומים מעבר למועד סיום התשלום. ואני גם לא אתפלא אם אגלה שהתופעה הזאת היא תופעה ישראלית. ראו הוזהרתם!
אבל מאידך אגלה לכם שמאז שאני משתמשת בכרטיסי אשראי אני כמעט שלא משתמשת בצ'קים. ואפילו גיליתי מקומות
שמכבדים כרטיסי אשראי אבל 0 צ'קים. וכך אוכל בהחלט לומר שהכרטיסים האלו עשו מהפך בחיי. מה עוד שהסכום שאני משלמת מורד מהחשבון שלי במועד קבוע בחודש, וכששילמתי בדקה בצ'קים זה ששילמתי אותם הוא גבה אותם מתי שהתחשק לו.
ולכן, בלי כל ספק אני ממליצה למרות הכל ועם הכל להשתמש בכרטיסי אשראי לתשלום הוצאות, באם לא רוצים לשלם אותן במזומנים או שנקלעים למצב של מחסור במזומנים.

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

מהפכת המחשבים / רימונה שיף.

בשנת 1981 לקראת עריכתו בארץ של כנס בינלאומי על השמוש במחשבים זעירים פרסמתי כתבה תחת הכותרת
"מכניסים מחשבים לבתי הספר" ובה בישרתי לקוראים שלאור ההתפתחות בטכנולוגיה הלימודית. ובמיוחד
הופעתם של מיקרו מחשבים בעלי כושר רב, משרד החינוך בשנת הלימודים תשנ"ב היא שנת 1981. הכניס מחשבים
לבתי הספר היסודיים והתיכוניים. אמנם כפי שאני זוכרת מחשבים לא נכנסו אז לשמוש המוני בבתי הספר.
ורק בשנים האחרונות אפשר לראות את זאת. והיום ישנם גם בתי ספר שלא משתמשים במחברות וספרים.
ומעדיפים את השמוש במחשבים. אבל כבר אז חשבו על זה, עובדה, המרואיין שלי המהנדס ש"לדינגר אמר
"המחשב אשר אינו מכתיב חומר אלא מציגו על המסך מעלה שאלות, דורש פתרונן, מפעיל את התלמיד
טוב יותר לאין שעור מהשיטה החזותית הנהוגה היום. מנהל דיאלוג בלתי פוסק עמו ומנהל את הזמן ברוח הטובה
ביותר", באותה שנה שנת 1981 פרסמתי כתבה נוספת תחת הכותרת "גובר הבקוש למחשבים" ובה הודעתי ש"בשנת הלימודים הקרובה, שתיפתח למחרת ראש השנה, ילמדו 7,000 סטודנטים במכללות הטכנולוגיות בכל הארץ
לימודי מחשבים. המגמה היא שכל סטודנט במערכת המכללות הטכנולוגיות ילמד מחשבים במשך שלוש שנים
ויהיה מסוגל ליישם את הטכנולוגיות המודרניות בתחום ההתמחות שלו. ועוד אני מעלה בכתבה שלימודי המחשבים
הוכיחו את עצמם בעיקר במכללות בעלות אופי דתי, כגון בית ספר לטכנולוגיה בירושלים. בין הסטודנטים הלומדים
מחשבים מהוות הסטודנטיות אחוז גבוה מאוד. נראה שמקצוע זה  הוא להן גורם מושך, המבטיח  הכנסה יפה
ומעמד חברתי גבוה. בירושלים ישנה אפילו מכללה טכנולוגית לבנות, משום שסטודנטיות רבות בחרו במקצוע",
מבחינתי זוהי כתבה היסטורית שהרי היום ישנן מגמות למחשבים הן בבתי הספר החילוניים והן בבתי הספר הדתיים.
האוניברסיטאות מכשירות סטודנטים להיות מהנדסים למחשבים, במכללות אפשר ללמוד תכנת מחשבים. ועוד
מקצועות הקשורים לעולם הזה. במקומות  רבים מתקיימים קורסים למחשבים למבוגרים. וישנן חברות הייטק
בישראל ובעולם שמעסיקות עובדים רבים בתחום המחשבים. והמזכירות הן כולן צמודות למחשבים.
סטודנטים, עובדים ובוסים הולכים עם מחשבים ניידים. אפשר לראות אותם בבתי קפה, במסעדות ובעוד מקומות.
גם הטלפונים הניידים הם היום ממוחשבים, ואיש מחשבים הפך היום להיות מקצוע. בשנת 1982 פרסמתי כתבה
נוספת בנושא תחת הכותרת "המזכירה והמהפכה האלקטרונית", ובה ספרתי על המהפכה הטכנולוגית ששנתה
את דפוסי עבודתן של מאות מזכירות במשרדים הממשלתיים. המרואיין שלי אביגדור אולשנסקי, שריכז את כל
נושאי המחשבים במשרדי הממשלה אמר בה בין השאר "השידוך בין המזכירות והמחשבים מצליח. באמצעות
המחשוב יכולות היום שתי כתבניות להספיק ולהדפיס חומר שכיום מבצעות עשר כתבניות של מכונת כתיבה רגילה.
הן מחליפות קטע. הן מחליפות אותיות ואינן מבצעות מחיקות. אם הן רוצות להכניס משפט חדש הן נותנות איתות
לתוכנה של המחשב".  אם זאת מזכירות שעברו לעידן המחשבים מספרות, על המערכת האלקטרונית,  שמהירותה
עצומה, ושאין הן סובלות מרעש תקתוק הקלידים, "אם בעבר היה המשרד מקום שבו עובדים זמן נתון, הרי שבמתכונת
החדשה,  המשרד הוא בעצם מסוף שניתן להתקינו בכל מקום ובכל זמן ולהפעיל באמצעותו מאגרי מידע, הבוס במתכונתו
החדשה, נוסע לכל מקום מרוחק בארץ ובחו"ל, כשברשותו יש מסוף קטן המתחבר לטלפון ובאמצעותו הוא מתקשר
למחשב המשרד שלו, סוקר מה הן ההודעות עבורו ואף נותן לצוותו הוראה בהתאם. המזכירה מפעילה באמצעות
מסוף מערכת משרדית כמו הדפסות, מוקד אחרי מידע, ניהול יומן וכדומה, עם הכנסת המקרו מחשבים כמו מקלדת של
חמש אצבעות, השתנה עבודת המזכירה, המנהל רושם במהירות רבה את החומר שהיא מכתיב לה כשהדפיסה על מכונה רגילה, והיא עורכת את החומר במסוף המשרד. זוהי מהפכה בעבודת המשרד, מי שמדפיס חומר הוא המנהל ומי
שעורך את החומר היא המזכירה", תחשבו שמדובר בשנת 1981, ואנחנו היום בשנת 2012 לא יכולים לחיות בלי
המחשבים. אנחנו דולים מידע מהאינטרנט, מנהלים התכתבות עם חברים בארץ ובעולם.  באמצעות הרשת
החברתית הפייסבוק, שולחים במייל חומר לחברים, הודעות כתבות למערכת. ומקבלים באמצעותו הודעות , קבלות,
וחומר מחברים. מצייצים בטייוטר שולחים לייקים לתמונות באינסטגרם, נחשפים לחדשות עדכניות ולרכילות באינטרנט.
מגיבים על חומר שנשלח אלינו, מפרסמים ספרים ממוחשבים. וחוסכים עלויות יקרות של הוצאות לאור, קוראים
עיתונים ממוחשבים, היום העיתונות האלקטרונית בארץ הולכת ותופסת את מקומה של העיתונות המודפסת, תראו מה
קורה ב"מעריב" וב"הארץ". כן, המחשב הפך בימנו לחלק בלתי נפרד מחיינו. והאירוניה הוא שאני השייכת לדור אחר
ומשאירה את השמוש במחשב לדור הצעיר יותר, הייתי זו שבישרה לקוראים ב"מעריב" בשנים 1981 ו-1982 על
כניסתם של המחשבים לתחום החינוך, ולעבודת המשרדית, כשהראתי לבני את הכתבה על המזכירות והמחשבים.
הוא אמר לי שכמי שעובד עכשיו בשנות האלפיים הוא לא יכול לתאר לעצמו איך היו חיים ועובדים ללא עולם ממוחשב.
ואני הבנתי אותו.