חווית מהסרטים / רימונה שיף.

בכל פעם שאני עוברת ליד חורבותיו של בית קולנוע בתל אביב, עיר הולדתי נצבט לי משהו בלב. ואני נזכרת בעבר. בבית קולנוע שהיה אולם אחד ולא מספר אולמות כמו שקיימים היום בקניונים. עם כיסאות מעץ ואולם הקרנה שממנו בוקעת אלומה של אור. עם גרגרי אבק, באנשים שמפצחים להנאתם גרעינים מבלי לתת דין וחשבון ללכלוך שהם עושים. בשובבים שהיו חורטים על הכיסאות או מדביקים מסטיקים. ובאלו שהניחו את ידם על הכיסא שממולם ולחשו באוזנו של היושב "אתה מסתיר, אולי תשב נמוך יותר". וביומני החדשות שהוקרנו על המסך לפני הסרט, וסקרו את החדשות האחרונות בארץ ובעולם. הרגע שבו אני מתרפקת על העבר כמעט תמיד קשור אצלי לידיעה על עוד בית קולנוע שנסגר. ולאחרונה המדובר בקולנוע "גת" שנמצא בשכונה שבה גרתי שכונת כצנלסון דוליצקי השופטים אבן גבירול.  כשאני נזכרת בבתי הקולנוע של ילדותי אני נזכרת באבי. שהיה חובב סרטים ומאוד אהב סרטים עם צ'רלי צ'פלין לכשהייתי ממש קטנה הוא היה הולך איתי לא פעם לצפות בסרטים, פעם כשרצה שלא אהיה עצובה לקח אותי לסרט עם צ'רלי צ'פלין. בתקווה שאצא ממנו משועשעת. בילדותי המוקדמת גרתי ברחוב שלמה המלך פינת ארלוזרוב. השטחים שהיו סמוכים למקום מגורי היו שוממים מבניינים. מה שהביא אליהם רועי צאן עם כבשים.  שלחכו את העשב שכסה אותם. באחד הפעמים כשהלכתי עם אבי לבית הקולנוע השכונתי הגיעה לשטח השומם פרה שברחה מהרפת שלה. אבי חשש שמדובר בפרה פראית שעלולה לרדוף אחרינו. נכנס איתי לחדר המדרגות והציץ ממנו מה שהיא עושה. למזלנו היא לחכה עשבים ולא היתה מעוניינת בבני אדם. כשלמדתי בבית ספר יסודי, בכיתות הגבוהות, אבי נהג לתת לי דמי כיס כדי שאלך לצפות בסרט. כחובב סרטים היה חשוב לו שגם אני אהיה בעניינים, ואמנם מכיוון שהמדובר היה בתקופה שבה לא צפינו בטלוויזיה. ולא חשבנו בכלל על מחשבים ורשתות חברתיות. היינו הולכות מידי שבוע קבוצה של חברות לצפות בסרטים. פעם אחת החברות הודיעו לי שיש להן דברים יותר חשובים מסרטים, אז החלטתי ללכת עם הכסף שברשותי לבית קולנוע. בחרתי את קולנוע תל אביב, שכבר נסגר, שבו הוקרן הסרט "חלף עם הרוח" לא ידעתי שהמדובר בסרט שנמשך מספר שעות, שמעתי שזהו סרט טוב. כשהסרט נמשך ונמשך לא דאגתי, אבל לכשהסתיים ויצאתי לרחוב הבחנתי בהורי שמסתובבים בו ומחפשים משהו. הם לא הבינו לאן נעלמתי להם. וכשגילו שהלכתי לבד לצפות בסרט נרגעו. אבי אפילו החליף איתי רשמים. כי כאמור היה חשוב לו שאצפה בסרטים.  מאז החלטתי שאני לא אהיה תלויה עוד בחברות. וכשהן  תסרבנה להתלוות אלי אלך בעצמו לצפות בסרט מכיוון שגדלתי בבית דובר גרמנית נהגתי ללכת עם עצמי לקולנוע תכלת בצפון תל אביב. אני זוכרת שצפיתי בהרבה סרטים עם השחקנית קתרינה ולנטה, בגיל הנעורים הייתי נראית צעירה בהרבה מגילי הכרונולוגי, באותה תקופה הוקרנו בבתי הקולנוע סרטים שהיו מוגבלים מגיל שמונה עשרה. יום אחד הלכתי עם החברות שלי לצפות בסרט עם השחקנית אן מרגרט, וכשהגענו לקופה הקופאית קבעה שהסרט לא מיועד לילדות וסרבה לתת לי כרטיס. מכיוון שלא היתה לי ברירה נאלצתי להשלים עם סירובה, החברות שלי נכנסו לאולם הקולנוע ואני נשארתי בחוץ. עם תחושה של עלבון והחמצה. קולנוע תל אביב קשור גם לרגע בו הציע לי בעלי חברות. למדנו ביחד בחוגים להיסטוריה כללית ויהודית. באוניברסיטת תל אביב, ערב אחד נשרפה קומה בבניין גילמן באוניברסיטה והשעור התבטל. אחד הסטודנטים. הציע שנלך לסרט "החמניה" עם מרצ'לו מסטוריאני וסופיה לורן בקולנוע תל אביב. ואני הסכמתי. וזו היתה היציאה הראשונה שלנו שהובילה עם הזמן לנישואים. ולשלושה בנים. תחשבו שפעם דייטים היו עושים בבית הקולנוע, בצפיה בסרטים. ובחושך יכולת להבחין גם בזוגות יותר ותיקים שמתמזמזים להנאתם, בתקופה הבלתי נשכחת הזאת הוקרנו סרטים מתחת כיפת השמיים ב"גן רינה", ויכולת לצפות בסרטים גם מהמכוניות ב"דרייב אין". בבתי הקולנוע "תמר" וה"מרכז" הוקרנו כמעט תמיד סרטים ארוטיים, ופעם אחת כשבקולנוע מרכז שנמצא בתחנה המרכזית הישנה הקרינו סרט מסוג אחר. על משחק הכדורגל שבה זכתה אנגליה במונדיאל. הלכתי לצפות בו עם חברה ופגשתי קבוצה של תלמידים מהגמנסיה. ללמדכם שבתי הקולנוע היו אז גם מקום של מפגשי חברים, מתכוננים ולא מתוכננים, היום כשהטלוויזיה והישיבה מול המחשב תופסים את מקומם של בתי הקולנוע. מקרינים כל יום שלישי לגמלאים סרטים בעשרה שקלים. והם שגדלו בתקופה אחרת מנצלים את ההטבה. נודע לי שלא כולם מתלהבים מבתי  הקולנוע שאליהם הם מגיעים, ומתגעגעים לאולמות של פעם, עם הכיסא מעץ, הגרעינים הנזרקים לרצפה, המסטיקים הדבוקים והחריטות הידניות. אני מבינה לליבם.          

תופעת השיימינג / רימונה שיף.

עד לפני עשור היה על העיתונאים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית להיות מאוד זהירים. לכשהם כותבים או מפרסמים דברים שליליים על אנשים. ולקבל את תגובתם. או את תגובת הממונים עליהם. כי תמיד במקרים הנוגעים לשניים יש שני צדדים. כדי לא להסתבך העיתונאים היו מקפידים מאוד על הנהלים האלו. היום בעידן האינטרנט. והרשתות החברתיות כל אחד הוא עיתונאי. וכל אחד הוא צלם. היום כל אחד יכול לשפוך בפוסט את הלב. אם מתוך מניעים אישיים. כמו נקם. קנאה ואחרים. ואם מתוך עוולות שנעשו לו, היום כל אחד יכול לעשות שיתוף. ולזכות לאלפי לייקים מאנשים שהוא לא מכיר ושלא נכחו במקום שעליו הוא מספר. מטבע הדברים הגולשים מזדהים עם הקורבן, ושוכחים שהצד השני המואשם גם הוא בן אדם. עם הורים, בני זוג וילדים. ואין מי שיעבור את השיימינג הביוש הפומבי בפייסבוק. כי לפרסומים האלו אין גבולות ואין קווים אדומים, ואף אחד לא חסין מפסק דין השדה שנעשה ברשתות החברתיות. היום אנשים צריכים לפתח לעצמם עור של פיל כדי להכיל דברים שכותבים עליהם. ואלו שרוצים לכתוב עליהם דברים שליליים בפייסבוק לא נדרשים לעמוד בכללים, העיתונאי של פעם הוא זן הולך ונעלם. פעם אם היו מלבינים בכיתה פנים של תלמיד בפני חבריו ללימודים זה היה מסתכם בחרם בכיתה. שהסתיים לאחר זמן קצר. היום כשמפרסמים עליו דברים שליליים בפייסבוק מלבינים את פניו בפני כל עמכא ישראל. ויוצרים לו סטיגמא באמצעות הקדמה. והחיים שלו משתנים שלא לטובה. היום גולשים לא חוסכים במילים קשות כשהם כותבים משהו על מישהו, או לכשהם מגיבים לדברים של אחרים. ומכיוון שהיום הצד המואשם לא מתבקש להגיב על מה שעליו נכתב. התוצאות מהפרסום השלילי  יכולות להיות מבחינתו קטלנית. הנה לפני מספר שנים התאבד בארצנו נער שהושפל בפייסבוק על ידי חבריו, ולאחרונה התאבד איש שב"כ לשעבר ובכיר ברשות האוכלוסין בגלל תלונה שפורסמה עליו בפייסבוק אישה אפרו אמריקנית. היא טענה  שהוא הפלה אותה בגלל צבע עורה. וזכתה לאלפי לייקים ורואיינה באחת מתוכניות החדשות של הטלוויזיה. הגולשים האשימו אותו בגזענות, והיו גם שקראו לרדוף אותו עד סוף ימיו בגלל מעשיו. לאחר שהתאבד ספרו עליו בעיתונים חבריו שהיה בעצם אדם מופנם, שהיו לו הרבה זכויות, ושהוא הקים גוף א פוליטי שנועד לגשר בין יהודים, דרוזים, מוסלמים ובדואים. פסק הדין המרשיע של הגולשים נעשה על פי הראיות שהביאה המתלוננת, בלי כל שקול דעת שגם לו יש מה לאמר.  ובלי לחשוב שלתגובות יש גם השלכות. ושהן יכולות אפילו להביא לתוצאות קטלניות. אני מאמינה שאותה האישה האפרו אמריקנית שטענה שהיא חוותה אפליה בגלל צבע עורה לכש באה להוציא דרכון לילדיה ברשות האוכלוסין. כתבה את מה שכתבה מתוך סערת רגשות ומנקודת מבטה שלה. מבלי לחשוב שהתלונה שלה יכולה להיות פוגענית. קראתי בעיתון את מה שכתבה, היא ציירה בה תמונת מצב ולא האשימה את המנהל בגזענות. את פסק הדין שהוא גזען הוציאו עליו אלפי גולשים שעשו לתלונה שלה שיתוף, לדעתי אותה האישה שהתלוננה בחרה בדרך הקלה. במקלדת. היא יכלה להתלונן על הבכיר בפני הממונים שלו. הוא היה מוזמן לברור, ואז היה מסתבר לכל הנוגעים בדבר אם התלונה שלה היא שקרית או צודקת, וברור שאת התלונה הזאת היו פותרים בדלתיים סגורות. והיא לא היתה מגיעה לציבור. התוצאה של התאבדות המנהל הוא לדעתי מצערת ומיותרת. הוא יכול היה לתבוע אותה על לשון הרע. חבל שהלך מאיתנו בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת של הפוסט שפרסמה. וחבל שבכלל אנשים משלמים מחירים כבדים בגלל מה שאחרים מפרסמים עליהם בפייסבוק. גם אני יכולתי להתלונן בפוסט בפייסבוק על קופאיות בסופר מרקט שלא נותנות לי שרות ראוי. ואפילו על אחת מבנות המעוטים שנוהגת להפלות אותי לרעה לכשאני מגיעה אליה לקופה. אבל אני שומרת על כבודו של האדם. ולא הופכת אותו למפורסם בגלל מעשיו השליליים. אני הולכת למנהל ומתלוננת בפניו על העוול שנעשה לי.
בתקווה שהוא יקח את דברי ברצינות ויטפל במה שהעלה בפניו. אם אדע שפגעתי במישהו, אפילו אם אני צודקת, לא אוכל לישון טוב בלילה. ודרכי היא לטפל בעוולות שנעשות לי בדרכים המקובלות. מה גם שאני חושבת שכל עם ישראל לא צריך לדעת על העוול. משום שלמילה הכתובה יש כוח. אני קוראת לכם ציבור המקלידים ועושי הלייקים לפעול עם מוח. לא להשתמש בפרסומים ובתגובות במשפטים שלוחי רסן. ולא לעשות פסק דין שדה לאנשים שאנחנו לא מכירים.
כאן אוסיף ואציין שנודע לי שתופעת השיימינג עומדת להגיע לכנסת. וישקלו צעדים להגביל את ההשפלות וההשמצות כלפי אנשים מגולשים ברשתות החברתיות. אני מברכת על היוזמה הזאת ומקווה שאפשר לממש אותה במציאות. ככה סוף סוף יוצבו בפניהם גבולות וקווים אדומים. שכאמור היום אינם קיימים.

מפגשים בסכנין / רימונה שיף.

חברי איגוד העיתונאים הארצי בסקטור האקדמאי בקרו לאחרונה בסכנין, בהם נשיא האיגוד דר' דן שמיר. היועץ המשפטי של האיגוד עו"ד אסף שמר שהוא גם מכ"ל המכון האקדמאי לחקר התקשורת והעיתונות בישראל. ופרופ' נח הלפרין יו'ר האיגוד והמנהל האקדמאי של המכון. בביקורם בעיריה ציין בפניהם ראש העיר מאזן גאנם שהתקשורת בישראל יכולה לעשות שלום. ולשחק תפקיד חיובי, ומאידך, היא יכולה להוציא צבא למלחמה, הוא סיפר שבזמנו לקח פרויקט ליד מודיעין. וכששמע אז חדשות נאמר שמחפשים חולית מחבלים ליד סכנין, אחרי 48 שעות השופט נזף במשטרת ישראל. כי לא היו בכלל מחבלים ליד סכנין. אבל הציבור בישראל כבר קישר את העיר עם מחבלים. ובהתיחסו לקבוצת הכדורגל המקומית אמר שהיא עשתה לסכנין רק טוב. ושהיא מהווה שגרירה טובה וגורמת לכך שהאוכלוסייה הישראלית תתיחס לעיר בצורה חיובית. ראש העיר הביע תקווה שיהיה שתוף פעולה בין תושבי העיר לבין האוכלוסיה הישראלית גם בתחומים אחרים. אסם אבוריא מנכ"ל העיריה אמר שסכנין מקושרת אצל ישראלים רבים עם יום האדמה, עם הפגנות ועם זריקת אבנים, אבל סכנין היא למעשה עיר של ספורט. ובסכנין ישנה מכללה ברמה של תואר שני. ומגיעים אליה אלפי סטודנטים ללמוד. והיא גם עיר של איכות סביבה. כי יש בה מרכז של איכות סביבה ששיך לאגוד ערים. ונערכים בו ניסויים, וישנה בה גם תחנת טלוויזיה מקומית, והמיתוג החיובי הזה הכי חשוב לה. "אתמול בקרו בעיר חמישים חניכים ממכללה קדם צבאית והכירו אותה מקרוב, לפני עשרה ימים ראש מנהלת התכנון של ירושלים וכל האזור, ואנשים נוספים, בקרו בעיר ועמדו מקרוב על המהפכה שאנו עושים בה" סיפר ואמר "חשוב לנו לשגר שאנחנו לא הקורבן אלא שיש לנו יוזמות .

, שאנחנו עשירים במשאבים אנושיים ושאנחנו לא מסכנים, כמו שאמר טל ברודי 'אנחנו על המפה'. אנחנו לא רוצים דו-קיום עם הישראלים, אנחנו רוצים רוב קיום. כלומר יחסים המושתתים על שתוף פעולה של כולם", ועוד הוסיף וסיפר שעד שנת אלפיים היתה פריחה בצימרים המקומיים. בעקבות האינתיפאדה  המצב השתנה. והיום עובדים על פתוח תוכנית אב לעידוד התיירות בעיר. אך מאידך, למרכז לאיכות הסביבה מגיעים תלמידים מכל הארץ. עלי בשיר מנכ"ל העיריה ועיתונאי לשעבר הדגיש בדבריו שהתקשורת הישראלית מסקרת הפגנות בסכנין כאילו שהן פוגעות בביטחון המדינה, בעוד שלאוכלוסיה הערבית יש זכות להפגין בתחומים שנוגעים לחיים שלהם. ובמסגרת החוק לא פוגעים בביטחון המדינה. ומכאן שהתפיסה של העיתונאים הישראלים לא נכונה. וכאיש פוליטי, איש מפלגת העבודה שליווה בתפקידים ציבוריים שונים את כל המערכת הפוליטית במדינת ישראל ציין, שפעם קראו למשולש סכנין ערבה "המשולש העוין". וזה שיקף את ההתיחסות לסכנין בתקשורת הישראלית פרופ' נח הלפרין יור' האיגוד והמנהל האקדמאי של המכון לתקשורת והעיתונות בישראל, סיפר שבהכשרה הראשונה שהוביל באוניברסיטת חיפה, במסגרת תואר שני בתקשורת היו תלמידים רבים מסכנין. ושהוא היה בצוות ההקמה של אולפני הטלוויזיה בסכנין. והדגיש שהיום אפשר לשתף פעולה עם תושבי העיר במסגרת המכון ולתרום להכשרת עיתונאים מקרבם. שהרי, הן באיגוד   והן במכון ישנם כוחות שיכולים לבצע את זאת. מרק גל חבר הנהלה באגוד שיזם את הביקור, קבע שזהו המפגש הראשון שעושים חברי ההנהלה עם ערים מהמגזר הערבי בצפון. וקרא קטע מהספר "תולדות האנושות". לאחר מכן, ערכו חברי הנהלת האיגוד ביקור בבית הספר היסודי אבו סנא, שנחשב לאחד מבתי הספר המוצלחים בסכנין, המנהל כאמל חלאי סיפר שלומדים בו 650 תלמידים. יש בו 70 מורות ו-30 מורים, והוא למעשה בית הספר הגדול בסכנין. אך בקרוב בישר המצב ישתנה, עם הקמתו של בית ספר יסודי נוסף מעבר לכביש. ועל עצמו סיפר שמגיל 34 החל לנהל בתי ספר. בהיותו בעל תואר שני בנהול מערכות חינוך, ובעל תואר שני בסיעוד. ומשקיבל את ניהול בית הספר הזה מינף אותו למקום אחר.  מתוך אמונה שעם יקנו לתלמידים ערכים הם יצאו ממנו מוכנים לחיים. ושעם יקנו להם חינוך טוב הם יהוו בעתיד חברה טובה. הוא גילה בהקשר זה שבזמנו קיבל בית הספר פרס חינוך מנשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. והיום הוא בית הספר היחידי במגזר הערבי שזכה בפרס בתחרות זהירות בדרכים. ובקרוב לכשיתקיים טקס הענקת הפרס הוא ישא דברים בשם כל מנהלי בתי הספר הזוכים. ועתיד לאמר לשר החינוך נפתלי בנט שהסס להגיע למשרד החינוך. שהוא נטל על עצמו תפקיד חשוב. שבמסגרתו הוא עושה לטובת המדינה. כי הכל מתחיל בחינוך.

                      

האנרגיה המשתנה / רימונה שיף.

אם עד היום חשבתי שמלחמת יום הכיפורים השפיע רק על החיים שלנו ושל מדינות ערב השכנות. כולל הרשות הפלשתינית, הרי שלאחרונה נודע לי שהמלחמה הזאת השפיעה על כל ארצות העולם, כי במלחמה הזאת שפרצה ביננו לבין מצרים וסוריה. והסתימה בניצחון שלנו גרמה למשבר נפט עולמי, אם עד אז מדינות המפרץ ספקו נפט לארצות הברית ולמערב. הרי שלאור התמיכה של ארצות הברית ומדינות המערב בנו הן הפסידו לספק להן נפט. פשוט רצו לנקום בהן. כתוצאה מזה מחירי הנפט עלו באופן ניכר, ומדינות המפרץ הקימו את אופק קרטל יצרניות הנפט, בארצות הברית הבינו עד כמה שהנפט חיוני ושהתלות בנפט של מדינות המפרץ לא יכולה להמשיך, והקימו את אופק, מכיוון שהמרחקים בארצות הברית גדולים ולמרבית התושבים שם יש מכונית פרטית החלו ליצר מכוניות שצורכות פחות דלק. ושיש להן מנוע קטן מזה שהיה מקובל עד פרוץ המשבר,  הסתבר לי שבארצות הברית מיצרים כל שנה מנוע שהוא יעיל יותר מזה שיוצר בשנה הקודמת, נאמר לי שחברות המכוניות רוצות לעצור את זה כי המנועים החדשים הם מאוד יקרים. אולם הן לא מצליחות. ספרו לי שבשנות התשעים תעשיות הרכב האמריקניות קרסו כי אנשים גילו את המכוניות היפניות. ומצאו שהן יותר יעילות מה אמריקניות. נודע לי שבעקבות מלחמת איראן עיראק, שבה נעשה שימוש בנשק כימי, החלה עליה מדהימה במחירי הנפט. עליה שהגיעה לשיאה ב-2004. אולם בסוף השנה הזאת חלה קריסה שהביאה להתאוששות כלכלית. הפנו אותי לסרט של אל גור שמסביר את תופעת משבר הנפט, אודה עדיין לא צפיתי בו. המצב בתחילת שנות האלפיים, כפי שמצאתי, הפך את האנרגיה המתחדשת להיות משתלמת. שהרי, כשמחיר הנפט מאוד נמוך. מחיר החשמל לתושבים נמוך. כתוצאה מזה החלו ליצר גם מכוניות חשמליות שמתבססות על חשמל. נאמר לי שכשברק אובמה נבחר לנשיאות ארצות הברית הוא ביקש ליצר תחליפים של אנרגיה, כתוצאה מהמשבר הכלכלי העביר הממשל הפדראלי בארצות הברית סובסידיות למחקר בפתוח אנרגיה נקיה. מה שהביא לידי כך שארצות הברית תהיה יצרנית נפט ולא יצואנית נפט, והיום היא כבר לא תלויה בנפט הסעודי. ארצות הברית החלה לפתח טכנולוגיות חדשות של קדוחי נפט ולספק בעצמה נפט לערים שבהן חיים אלפי בני אדם. ציינו בפני שבדקוטה מצאו מאגרים של נפט, למעלה משבעים מליונים חביות של נפט באדמה. ויש שם פריחה אדירה. ובכלל בגלל שבארצות הברית ישנם מקומות רבים שבהם יש נפט באדמה, דוגמת טקסס יכלו ליצור בה בעבר מכוניות זוללות דלק. ועוד הסבירו לי שהחברות האמריקאיות שמשתמשות בטכנולוגיות חדישות של קדוח לא משלמות בדרך כלל על המים. ומפיקות הרבה מאוד כסף מכל התהליך הזה. לגבי העתיד, לדעתי אם היום אנחנו נמצאים בנסיגה במחירי הדלק, ויש לנו פריחה כלכלית. בצד חוסר יציבות פוליטית בעולם. יש סיכוי שהחברות שמשתמשות בישום שיטות הידראליות מתוחכמות יקלעו לבעיות כספיות. כי הן צריכות לממן את התהליך. וכתוצאה מזה אנו צפויים לירידה בתפוקת הנפט, שתביא לידי כך שמחירי הנפט שוב יעלו. והפריחה הכלכלית תהפוך למשבר אנרגיה נוסף. ימים יגידו אם אני צודקת.  

מחאת יוצאי אתיופיה / רימונה שיף.

ההפגנות של הצעירים ממוצא אתיופי בתל-אביב ובירושלים הפכו לשיחת היום. הסיבה המוצהרת ליציאתם לרחובות היא מחאתם נגד האלימות שמפגינים השוטרים כלפיהם. אלימות שבאה לידי ביטוי בסרטון שמראה כיצד לובשי מדים כחולים מתנפלים על חייל ממוצא אתיופי. ומכים אותו על לא עוול בכפו, אבל ההתנהגות האלימה של השוטרים כלפי החייל היתה רק הטריגר. הסיבה האמיתית לזעקה הוא שנמאס להם לשתוק. הם בני הדור השני לעולים רוצים להיות שייכים ולא מובדלים. שואפים שלא יתיחסו אליהם כאל מעוט אלא כאל ישראלים, כי הם נולדו כאן. ומשרתים בצבא. גם ביחידות קרביות, ואוהבים את הארץ הזאת. נמאס להם מההבטחות של המנהיגים. ומהדרישות מהם להיות נחמדים. הם סוף סוף הגיעו למסקנה שאם קולם ישמע כקבוצה גדולה יתחילו בחלונות הגבוהים להתיחס למצוקתם. כל מי שעקב אחרי מערכת היחסים הקשה בין הישראלים הוותיקים לבין יוצאי אתיופיה יכול היה לראות את הכתובת על הקיר. ולצפות שיום אחד כל הכעסים והתסכולים שלהם יתפרצו. הוריהם עלו ארצה לפני שנים במבצעים שערכה המדינה. הם חיכו בכיליון עיניים לדרוך על אדמת ישראל. שאותה כינו "הארץ הקדושה". הם לא הבינו עברית, אך האמינו שחייהם כאן יהיו טובים, ושיקבלו אותם בזרועות פתוחות. ואמנם ההתרגשות עם ירידתם מהמטוסים היתה גדולה. אבל עד מהרה נמוגו החלומות שלהם. מצוקה ואפליה היו מנת חלקם. והם שתקו. כי חנכו אותם להיות נחמדים.  בניהם הישראלים. "הצברים". חוו אף הם שנאה כלפיהם. וכאן אביא מקרים שיראו לכם עד כמה המושג אתיופי הפך למושג שלילי. סועדת במסעדה מספרת שאחד הסועדים דרש ממנה שתוריד את הצלחת שלו. כי חשב שהיא המנקה. אפילו לא המלצרית. לישראלי ממוצא אשכנזי שהגיע עם צעירה ממוצא אתיופי למועדון לילה נאמר שהוא יכול להכנס אבל היא לא. והיתה פרשת הדם שבמסגרתה נזרקו תרומות דם של יוצאי אתיופיה לפח. והיו בתי ספר שדחו קבלת ילדים ממוצא אתיופי בטענה שאין להם מקום לקלוט אותם. וגם אני נתקלתי בסיפור מקומם. כשישבתי לאחרונה באוטובוס הבחינו הנוסעים בצעיר ממוצא אתיופי רץ בתקווה לעלות, הם דרשו מהנהג להמתין לו. וכשעלה העיר הנהג הערה גזענית, ואמר שיש לו מזל שבאוטובוס ישבו אנשים טובים, כי לא כולם אוהבים שחורים. לאחרונה נעשה בערוץ השני בטלוויזיה תחקיר על האפליה. הראו באחת מהמדורות החדשות זוג אתיופי שמבקש לשכור דירה. והשוכרים אומרים לו שהדירה קטנה ומשדל אותו לרדת ממנה. ולעומת זאת מראים שכזוג בהיר עור מבקש לשכור אותה השוכרים ממש משדלים אותו לעשות עסקה. ועוד הראו צעיר ממוצא אתיופי שמבקש להיות  מלצר במסעדה ומציעים לו עבודה במחסן. ולעומתו צעיר בהיר עור שפונה גם הוא אליה מקבל על המקום תשובה חיובית. ממש הפליה צורמת. ובלתי נסבלת. המסבירה למה הניפו הצעירים את דגל המחאה. ואמרו לכולם "אנחנו כאן, ואנחנו לא שותקים כמו בני הדור הישן". אני מאמינה שהאלימות בהפגנה בתל אביב היתה תוצאה של גורמים חיצוניים, וחבל שמעוט מוסת דרדר את המצב לקרב בין השוטרים לבין המפגינים.  לנקוט באלימות זה מבחינתי לא הפתרון. הפתרון הוא להתיחס לבני העדה האתיופית כאל שווים בין שווים. לראות בהם ישראלים ולא אתיופים. כי גם הם חוגגים את חגי ישראל. וגם הם מתגייסים לצבא. גם ליחידות קרביות. ונוטלים חלק במבצעים ובמלחמות בהגנה על המולדת. הערכה לבני העדה ראינו בשנים האחרונות בתוכניות הריאליטי "האח הגדול" ו"כוכב נולד". כאשר צעירות ממוצא אתיופי הגיעו למקום הראשון. וצעירה ממוצא אתיופי נבחרה גם למלכת היופי של ישראל. אבל אלו רק ניצוצות. והמציאות הקשה של הפליה והשפלה טופחת יום יום בפנים של אלו שאותם אנו מכנים "אתיופים", לדעתי ההפגנות האחרונות הן הזדמנות לעריכת שינויים. להתבונן פנימה ולזכור שבני העדה האתיופית הם כאן. וכבר לא ילכו לשום מקום. אסור שנתעלם מהם. ונפלה אותם רק בגלל צבע עורם. אנחנו שהעלינו אותם צריכים להיות ערכיים ומוסריים. היום בעתיד ותמיד.,

השכונה שלי / רימונה שיף.

שכונת הילדות שלי הייתה החצר האחורי של אחד הרחובות המרכזיים והסואנים של תל-אביב, ומטבע הדברים  הייתה שקטה וכמעט שלא עברו בה מכוניות פרטיות. מכיוון שבאותם ימים לא היו טלוויזיה ולא מחשבים נהגנו הילדים לשחק ברחובות. משחקים כמו קלאס, סימני דרך, חמש אבנים ואחרים. הבנות קפצו גם על חבל. או שישבו על גדר מתחם של בנינים ודברו על נושאים שהעסיקו אותם. בדרך כלל היו אלו לימודים וחברים. בשכונה שלי היו ילדים מעניינים. היה  ילד אחד שאביו נפל במלחמת ששת הימים והוא היה מאוד סגור. ולא הצטרף אלינו. והייתה ילדה שאמה הייתה ניצולת שואה. והיו לה כתוצאה ממה שעברה כל מיני שיגעונות ופחדים. בתה הילדה ניצלה כל רגע לצאת מהבית ולהימצא בחברתנו. היא שתפה אותנו במה שקורה איתה בבית אבל אנחנו לא היינו פסיכולוגים. וכל מה שיכולנו לתת לה זה רק אוזן קשבת וכתף תומכת. והיה ילד שמשום מה למד בבית ספר נוצרי. אני לא יודעת אם הוריו היו יהודים. הוא היה מאוד חברותי ומאוד מקובל. והיו לו סיפורים שונים משלנו. וזה מאוד הפריע לנו שהוא שונה מאיתנו. הכי מעניינת הייתה משפחה אחת ממוצא תמני בת עשרה ילדים. חמישה בנים וחמש בנות.  שלא אחת התכנסה בביתה ושרה שירים. אהבנו לשמוע את השירה שהוסיפה לאווירה  בשכונה. ונתנה לנו הרגשה טובה ושמחה. אחד הבנים שלה היה שובב במיוחד. הוא נהג להסתובב ברחוב ולאיים על בנות שירביץ להן. אחד החברות שלי פחדה ממנו מאוד וכשהייתה מבחינה בו הייתה רצה להתחבא בחדר המדרגות. לעתים אמו עמדה במרפסת וקראה לו בשמו, וכשלא נענתה שאלה אותנו אם ראינו אותו, בדרך כלל השבנו שלא. אותו ילד שובב הוא היום אחד הזמרים והמלחינים הידועים במדינה. והיה גם ילד אחד קטן. זהוב שער ותכול עיניים בן לאם חד הורית. באותה תקופה לא היה מקובל להיות אם חד הורית. ולכן ההורים של אמו, הסבא והסבתא שלו גדלו אותו. והוא התיחס אליהם כאל הורים ולאמו כאל אחותו. והייתה גם ילדה דוגמנית. שהופיעה בפרסומת שהתנוססה בראש חוצות. כשנתקלתי בפרסומת הזאת הייתי גאה שהיא אחת משלנו. מכיוון שבאותם ימים לא היו טלוויזיה ולא מחשבים נהגנו לשבת על המרפסת ולצפות במתרחש בדירות שבבניין ממול. או בעוברים ושבים ברחוב. אחת הילדות שנהגה להסתובב מתחת למרפסת שלנו היא היום דמות ציבורית מאוד מפורסמת. בימים גשומים נהגנו לשבת בדירה ולשחק במשחקי חברה, היה ילד שהיה מגיע אלי באופן קבוע עם טיפות הגשם הראשונות. ותמיד הוא רצה שנשחק במונופול. משחקים אחרים לא ענינו אותו. ולכן, כיניתי אותו "החבר שלי למונופול". לימים הוא הפך לאחד האנשים החשובים בכלכלה הישראלית, וכשאני קוראת עליו בעיתונים או רואה אותו בטלוויזיה אני חושבת על הימים בהם שחקנו במונופול. ואומרת לעצמי תראי מאיפה הכל התחיל. באותה תקופה לא היו מרכולים, והמכולת השכונתית תפסה חלק חשוב בחיינו. את המכולת של השכונה נהלו זוג מבוגרים. בעל ואישה. אני זוכרת כיצד הם היו שוקלים את הגבינות שאמי קנתה במאזניים. כי קופות רושמות כמו של היום לא היו קיימות. וגם את חנות הממתקים   נהלו זוג. בעל ואישה. דתיים. היא היתה תמיד מזהירה אותנו שלא נינשא לבעל שעובד במקצוע שלנו. וחלילה שנעבוד איתו ביחד. כי אז נביא הביתה את העבודה ונריב  על כל מיני דברים שקשורים בה. כל חיי הבוגרים חשבתי על דבריה של אותה מוכרת. והשתדלתי לצאת עם בחורים שאין סיכוי בעולם שיעבדו איתי. לבסוף הצלחתי למצוא בעל שעבד בתחום שונה משלי. היום אני מוצאת עיתונים כל בוקר ליד הדלת.  אז מצאתי כל בוקר ליד דלתי בקבוק חלב שהביא לנו החלבן. לשכונה שלנו נהג להגיע אדם שנשא על גבו שק והיה צועק "בקבוקים, בקבוקים". וזה נשמע כמו "בקה בקה", נהגנו למסור לו את הבקבוקים הריקים. המחזוריות כמובן, לא היו קימות באותם ימים. לשכונה שלנו הגיעה גם אישה מבוגרת שגררה עגלה קטנה, לעתים מכרה קיינס, קני סוכר ולעתים סברס. אני אהבתי לקנות אצלה את הקיינס, כי לסברס היו קוצים, ולפעמים הם היו נתקעים לי ביד. וזה לא נעים. והיו האנשים של האלטע זאכן שהיו מסתובבים בשכונות עם עגלות גדולות וסוסים. להם נהגנו למסור דברים ישנים וגם קבלנו מהם על כך כמה גרושים. והיו מסתובבים אצלנו בשכונה גם צבעים, לבושים בבגדים לבנים. וכשבקשנו לצבוע את הדירה תמיד מצאנו את מי שיעשה לנו את המלאכה. והיה לנו גם אינסטילטור קבוע בשם שרגא, הוא היה לבוש סרבל כחול וידע לבצע את הכל. גם רופא המשפחה שלנו התגורר בשכונה. והרגשנו בטוחים כשחשבנו שהאדם שאת בריאותנו הפקדנו בידיו נמצא לידנו. 
בשכונה שלנו היתה גם ספריה, היא היתה אחת מהחנויות ברחוב הראשי הסמוך. והיינו הולכים להחליף כל כמה ימים ספר. והיו גם ביננו שהחליפו כל יום. היום בעידן הטלוויזיה, המחשבים, האינטרנט והרשת החברתית כולם מכונסים בבתים. ובחוץ הם נמצאים במרוץ בלתי פוסק לעשות המון דברים, ואין לצעירים זמן לקרוא ספרים. וגם לשבת על גדר של בנין ולדבר בינהם על נושאים יומיומיים. והיום אני מבינה למה אחד הלהיטים הכי מושמעים בתקופה בה הייתי ילדה היה שיר השכונה.    

על הסכם ארה"ב איראן / רימונה שיף.

ההסכם בין ארה"ב לאיראן מדבר על עשר שנים. אף אחד לא יודע מה יקרה לאחר עשר שנים. ולדעתי טוב היה אם הוא לא היה מוגבל לזמן מסוים, שהרי לאחר עשר שנים הכל יכול לקרות, נאמר לי מפי מביני דבר שזהו הסכם שעשוי להשפיע על כל העולם. ושזהו הסכם גם בין איראן לבין חמש המעצמות הקבועות של מועצת הביטחון של האו"ם. 
גם עם גרמניה שהתווספה למו"מ הזה. ואם כולן מסכימות על ההסכם זה אומר שיש קונצנזוס בין מזרח לבין מערב. ממה שאני נוכחת לדעת למערכת הפוליטית שלנו אין שום השפעה אמיתית על המו"מ, אמנם ראש הממשלה בנימין נתניהו נאם בקונגרס והתריע שההסכם הוא הסכם רע, אבל מה שבסופו של דבר יהיה הוא מה שיקבע על ידי הנושאים והנותנים, וברגע שזה יהיה גמור זה יהיה גמור. נשיא ארה"ב ברק אובמה אמר שראש הממשלה הישראלי לא מציע חלופות להסכם. אבל ממה שאני קוראת בעיתונות ושומעת מאמצעי התקשורת האחרים זה לא בדיוק ככה. ראש הממשלה של ישראל קובע שההסכם אינו טוב כי הוא מחזק את האיראנים. והופך אותם למדינת סף. כשההסכם מקפיא את המצב הנוכחי של העשרת האורניום. האמריקאים אומרים שהאיראנים יהיו נתונים לפקוח עשר שנים, ועדיף שיהיה מנגנון לפקוח בינלאומי למרות שהוא לא מושלם.  כי הוא ימנע מהם להפיץ את הנשק הגרעיני. אבל כאמור זהו הסכם לזמן מוגבל, ומי ערב שהמצב לא ישתנה לאחר עשור. ראש הממשלה מצביע בדבריו על כך שסוגית התמיכה של איראן בטרור אינה כלולה בהסכם. לדעתי הוא צודק. כי ממה שרואים בשטח לאיראן יש שאיפות של התפשטות על מדינות המזרח התיכון. ואם הסוגיה הזו לא תכלל בהסכם, ונראה שהיא לא תכלל. איראן תמשיך לנסות לממש את השאיפות שלה על ידי חמושם של ארגוני טרור קיצונים, נראה שאיראן הלכה להסכם בתקווה שהיא תצטרף לקהילה הבינלאומית. הסנקציות עליה יוסרו, יוזרם אליה כסף מהמערב והיא תהפך למדינה חזקה. אבל אני שואלת איך המערב יכול לתמוך במדינה שעומדת מאחורי ארגוני טרור קיצונים. ותורמת למצב הלא יציב במזרח התיכון. לאחרונה איראן מערימה מכשולים. ומנהיגיה אומרים "לא נסכים להסכם הדרגתית של המעצמות ולא נאפשר פקוח על מתקנים צבאיים. אלא רק אם הסנקציות יוסרו  מיד". אני מסכימה עם המנהיגים הישראלים הרואים בדבריהם של המנהיגים האיראנים הוכחה לעמידתו האיתנה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. נגד הסכם עם איראן. בימים אלו קראתי שבישראל רואים בסקר של nbc שלפיו 68% מהאמריקאים לא מאמינים שאיראן תעמוד בהסכם. ראיה שההתקפה התקשורתית של ישראל חלחלה לדעת הקהל האמריקאית. ואמרתי לעצמי שכל הכבוד לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא מרפה מהנושא האיראני. ועומד כמו נביא זעם בשער ומתריע על מה שקורה. ועל מה שעשוי לקרות לאחר חתימת ההסכם. גם אני לא מאמינה שאיראן תמלא את חלקה בהסכם כפי שמצופה ממנה. ואני מסכימה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו שהסכם טוב הוא הסכם שיתנה את הפרת הסנקציות בהפסקת הטרור האיראני בעולם. בוושינגטון מדגישים כי האופציה הצבאית היא ממשית מתמיד. ושהפצצות מפצחות הבונקרים מוכנות לשיגור. הם מתכוונים לכור התת קרקעי בפורדו. לפי הפרסומים בפורדו מעשירה איראן אורניום לרמה של 20%, ומתעקשת שהמדובר בהעשרה לצרכים אזרחיים. אולם במתקן הזה, אומרים המומחים, אפשר להעשיר לרמה של 90%. ומי ערב שהאיראנים לא יעשו את זה לאחר עשר שנים. אם לא לפני כן. שהרי הם אומרים שזה לצרכים אזרחיים. אני לא מצפה שהממשל של נשיא ארה"ב ברק אובמה שנוקט במדיניות של הכוח הרך, ומעדיף דיפלומטיה על פני צעדים צבאיים ישגר פצצות מפצחות בונקרים לעבר איראן. אני מקווה שהממשל של הנשיא הבא יהיה יותר מפוקח ויבין שבדרכים דיפלומטים לא פותרים תמיד דברים. מנסים ואם לא מצליחים, אז ישנן דרכים אחרות. תקיפות יותר. ההיסטוריה כבר הוכיחה שמנהיגים עם שאיפות מגלומניות פרשו כחולשה צעדים דיפלומטיים. ואני מתפללת יום יום ושעה שעה שההיסטוריה בנוגע לאיראן וארה"ב לא תחזור על עצמה. מבחינתי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא לא האיש הרע שרוצה לחבל בהסכם, אלא מנהיג שאכפת לו ממה שקורה אצלנו בפרט וממה שקורה בעולם בכלל. האומר ומזהיר מדם ליבו את כל הנושאים והנותנים עם איראן  . ואני מקווה שיקומו בעולם מנהיגים שיקחו את דבריו ברצינות. בינתיים השיחות מתחדשות. והאיראנים אומרים שהטענות הישראליות משוללות כל יסוד. כמובן, שהם לא יכולים לטעון אחרת. האו"ם מבטיח שהוא ידאג ככל יכולתו ליישום ההסכם. הוא מדבר על הסכם קבע. אבל כאמור בפועל מדובר בעשור בלבד. בכל אופן, רק הימים הבאים יוכיחו מי הם הצודקים המדינות הנושאות ונותנות עם האיראנים, או ראש הממשלה של ישראל.