על הזמר העברי / רימונה שיף.

אני משערת שלאזרחי ישראל הוותיקים ישנה היום כמיהה לשירים של פעם. לשירים הפטריוטים של ימי העליות ועם קום המדינה. כמו "שיר הנמל" האומר "אנו בונים פה נמל פה נמל". "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה" או "שאו ציונה נס ודגל". לשירים שמתיחסים למלחמות כמו "באב אל ואד" "מול הר סיני", "קרב הראל" ואחרים. לשירי זיכרון כמו "דודו", אליפלט", "אחי הצעיר יהודה", "מה אברך" ועוד. או שירים ספוגי אהבת מולדת כמו "ירושלים של זהב". "ברוש" , "ימי בנימינה" "אין לי ארץ אחרת", "נחל התנינים" ואפילו "ראי רחל ראי" שנכתב בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים. גם אני מתגעגעת לשירי ארץ ישראל היפה. לשירים כמו "נערה ושמה כנרת" "הכל בגלל מסמר קטן" "בשדה תלתן" וכדומה. 
ושירים יפים שהושמעו בפס הקול של הסרטים הישראלים. כמו "לי ולך" "בלדה לשוטר" לשירים שנכתבו בידי משוררים ולא פזמונאים. כמו אלו של נתן אלתרמן, דליה רביקוביץ' , שלונסקי, ביאליק, טשרניחובסקי, פן, ונוספים. היום אני מרוצה מזה שהזמרים המזרחים שהיו פעם מקופחים, פרצו את הגטו, וכבר אינם נחשבים לזמרי הקסטות של התחנה המרכזית. אלא תופסים את המקום הראשון בהשמעות בתוכניות הרדיו המוסיקליות.  אבל חבל שהם דוחקים את רגלי הזמרים האשכנזים. כי לדעתי יש מקום לכולם. הזמרים המזרחים הם בהחלט זמרים מוכשרים, הבעיה היא שהטקסטים בהרבה מהשירים שהם שרים הם  רדודים. שמדברים על אהבות ואכזבות אישיות. אין בהן מסרים. כמו בשירים של פעם. והם לא כתובים בשפה עברי תקנית, אלא בשפת הסלנג של הרחוב. או בשפה עממית. שאין ספק שאין בהם עומק אך הם שירים יותר קליטים. מאשר השירים הספרותיים שנכתבו על ידי משוררים וזכו ללחנים. היום השירים של פעם. אותם שירים של אהבת מולדת. שיש בהם מסרים, והם כתובים בשפה עברי תקנית. כפי שכבר ציינתי לא מושמעים בתוכניות הרדיו המוסיקאליות. לפעמים נדמה שלולא היוטיוב לא יכולנו לשמוע את השירים העברייים היפים של פעם. אבל לא כל האזרחים הוותיקים, שעל עברם לא אחת מתרפקים,יודעים להשתמש ביוטיוב, וקשה לי להאמין שהצעירים נכנסים ליוטיוב כדי לשמוע את השירים האלו. וכאן אציין גם שאני לא מתפלאת על מה שפורסם בעיתונות כשהזמר הלאומי שלנו אריק איינשטיין הלך לעולמו. סופר שם שהשירים האחרונים שהקליט נדחו על ידי עורכי תוכניות הרדיו המוסיקאליות, ולא הושמעו בהן, לפני מספר עשורים נערכו בארץ שלושה סוגים של פסטיבלי זמר. פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי. הפסטיבל המזרחי, והפסטיבל החסידי. כלומר שהכניסו את הסגנונות של הזמר העברי לגטאות. מבחינתי היה יפה אם כבר אז היו משלבים את שלושת הסגנונות לפסטיבל אחד. אמנם זוהר ארגוב שאותו מכנים "המלך" והעלה את הזמרים המזרחיים לקדמת הבמה. התפרסם לראשונה בציבור באחד מפסטיבלי הזמר ובפזמון הישראלים. עם השיר "הפרח בגני". שאתו הגיע למקום הראשון. אבל בדעבד אני חושבת שאם הוא היה מבצע את אותו השיר בפסטיבל מאוחד. הוא גם היה מגיע למקום הראשון. כי היה לו קול אדיר. יש הקוראים לזמר המזרחי זמר ים תיכוני. ואני חושבת שכל השירים שהזמרים הישראלים מבצעים הם שירים ים תיכוניים. כי גם אנחנו מדינה ששוכנת לחופי הים התיכון. כן, מבחינתי לשירים הים תיכוניים אין סגנון  מסוים. אני אומרת שאלו לתפיסתי שירים שהם מעבר לכל סגנון. כי אני מחפשת את המכנה  המשותף בזמר העברי. ברכתי על כך שזמרים צעירים בצעו שירים של פעם בתוכניות הטלוויזיה "כוכב נולד". כדי שהדור הצעיר גם אותם יכיר. אבל, לצערי התוכנית הזאת ירדה מהמרקע והיום זה ישנו ב"הכוכב הבא". ובתוכנית הריאליטי החדשות כמו  "אקס פקטור" ו "דה וויס" הזמרים  בצעו בעיקר שירים עכשוים, וגם שירים באנגלית. ומעטים בצעו איזשהוא שיר מהעבר. אי לכך אני לא מתפלאת שהיום הצעירים באירועים חברתיים ושמחות משפחתיות, כמו בר מצווה וחתונות לא רוצים לשמוע שירים כמו של "החברים של נטשה" אלא של זמרים מזרחיים. ואני חושבת לעצמי לא פעם שעורכי התוכניות הרדיו השונות בוחרים שלא לכלול בתוכניתיהם שירים של פעם. כי הם חוששים שהצעירים יסגרו את המקלט. עם זאת אני מעריכה את אקו"ם שמעניק פרסי מפעל חיים ליוצרים שתרמו לזמר העברי. ולא מסתכל על אישיותם או על הדעות הפוליטיות שלהם. כך, יוצרים חשובים כמו שמוליק קראוס או אריאל זילבר נמנו על מקבלי הפרסים. אני סקרנית לדעת מה יהיה עתיד הזמר העברי.  האם גם הזמר המזרחי יהיה בבחינת אופנה חולפת כמו השירים של פעם. או שהוא ישתדרג למקום אחר. ימים יגידו כמובן. 

אלימות בבתי ספר / רימונה שיף.

בכל פעם אני מזדעזעת מחדש כשאני שומעת על אלימות בבתי ספר. המקום שנועד לחנך את ילדנו ולהפוך אותם לאזרחים טובים במדינתנו הולך והופך לעוד מקום אלים. הורים רבים שולחים לשם את הילדים בתקווה שירכשו השכלה.  ושיקנו להם ערכים. ולא יודעים כיצד הם יחזרו משם בסופו של יום. לא מכבר התפרסם באמצעי התקשורת שנער בן ארבע עשרה בבית ספר בירושלים הוכה באכזריות על ידי נערים בני שבע עשרה. שכבר אינם קטינים. וכשזה התרחש עמדו וצפו בהם נערים אחרים. ולא חשו להציל אותו מידי התוקפים. החמלה כפי שהבנתי היתה מאותם נערים רחוקה. והם קדשו בוודאות את האלימות. וזוהי בהחלט תופעה מדאיגה.  היחס של המשטרה כלפי תלמידים אלימים היא סלחנית. אני מבינה מאמצעי התקשורת שהיא יותר שקומית מאשר התרעתית. ושעל פי החוק מתיחסים לנערים ונערות שלא מלאו להם שש עשרה כאל קטינים. ההתיחסות הזאת מתבטאת בשלל הטבות. כמו אסור פרסום תמונתם באמצעי התקשורת. הפרדתם בכלא מאסירים מבוגרים. ועוד ועוד. מבחינתי הגיע הזמן שגם המשטרה תתיחס לאלימות של בני נוער באפס סלחנות. שהרי כך הם יבינו את חומרת מעשיהם. אותם נערים לא מבדילים בין טוב לרע. ובמקום לראות בתקיפה האלימה פשע חמור הם רואים  בה משחק. ואפשר לומר שאולי הם חוששים להתערב פן התוקפים יפגעו בהם. אולם שהם לא ניגשים למורה תורן  או למנהל ומתריעים בפניהם הם נותנים יד למעשה הביריוני והתוקפני. את שורש תופעת האלימות הגוברת ומתגברת בבתי הספר אני זוקפת בראש ובראשונה להורים שחלקם עושים קריירה ונעדרים שעות ארוכות. ויש בהם החוזרים בלילה לביתם כשילדיהם ישנים במיטתם. מה שקורה הוא שאותם הורים חוזרים מעבודתם עייפים ואין להם ראש להתעסק בחינוך ילדיהם ולא שואלים אותם מה עבר עליהם.       "אין ברירה. בני וכלתי צריכים לשלם שכר דירה. ולכן הם נאלצים לעבוד עד השעות הקטנות" הסבירה לי לאחרונה חברה. ואני חשבתי בלבי. כמה עצוב שלילדים של היום אין משפחה חמה ותומכת במרבית שעות היום. ושהם צריכים להתחנך במסגרות חוץ משפחתיות. אצל אנשים שלא תמיד ממש אכפת להם מהם. לפחות לא כמו שאמור להיות אצל הורים.  ישנם הורים שלא מטיפים לילדים מוסר אלא מאשימים את מערכת החינוך בכל מה שקורה להם. בגלל הורים כאלו שמאשימים את ההנהלה והמורים בהתנהגות לא מוסרית בשעה שהם נוקטים בהתנהגות סמכותית, האלימות בבתי הספר רק הולכת וגוברת. הנה לאחרונה התפרסם שבבית ספר  באזור המרכז אם הכתה את המנהלת. בגלל שלא הרשתה לבתה לצאת מהכיתה בהפסקה. ובהקשר לכך אוסיף ואספר. שלפני מספר שנים הגעתי לתיכון יוקרתי ברמת-גן, וספרו לי בו על תלמידים שיש להם הורים אמידים. כך שבשעה שהמורה מעניש אותם על התנהגותם הם שוכרים את שירותיו של עורך דין ששולח למורה המעניש מכתב אזהרה. אותם הורים, לפי תפיסתי, משדרים לילדיהם שאלימות היא לא תופעה שלילית. ושהם יכולים להתנהג בבית הספר, הן כלפי מוריהם והן כלפי חבריהם לספסל הלימודים, כפי שנראה להם. כי כאשר יטילו עליהם עונשים בבית הספר הם יהיו מוגנים. לפני מספר שנים פרסמתי במקומון של רמת -גן כתבה על מנהלת מיוחדת היא ארגנה מקרב הכיתות הגבוהות קבוצה של תלמידים   שדיווחה להנהלה ולמורים כשקרו אירועים חמורים. כשהכתבה, שאותה יוזמה המפקחת, פורסמה המנהלת הביעה באזני את אי שביעותה, בעוד שיו"ר ועד ההורים יצא נגדה ואמר שהמדובר בכתבה חשובה. מבדיקה שערכתי נודע לי שאותה מנהלת לא רצתה שכולם ידעו שבבית ספרה היו גילויי אלימות. ובמקום שתהיה מעניינת שהיוזמה המבורכת שלא תתפרסם ברבים. היא רצתה  עצמה להבטיח ולטאטא את הנעשה אצלה מתחת לשטיח. בעוד שהיא יכלה לגרום ולעזור לעוד מנהלים ללכת בעקבותיה. אני זוכרת שלכשהייתי תלמידה לפני מספר עשורים. ההיתיחסות שלנו למנהלים ולמורים היתה אחרת. התיחסנו אליהם ביריאת כבוד. וכשקבלנו מהם עונשים על התנהגות לא ראויה שתקנו. ובבית ההורים שלנו תמכו בהם והסבירו לנו במה שגינו. השיטות החדשות שבהם נוקטים היום המנהלים והמורים בבתי הספר לא הוכיחו את עצמן. ואם היום כפי שנודע לי אי אפשר להשעות תלמיד מבית הספר. ולא מטילים עליהם עונשים כמו לכתוב משפט מסוים עשרות פעמים. הרי שהמסרים החינוכיים שמעבירים להם בכיתה  לא חודרים אליהם. ותלמידים אלימים אומרים לעצמם "במילא לא יעשו לי כלום". לדעתי יש להחזיר למערכת החינוך את השיטות הישנות. ולנקוט  כלפי התלמידים האלימים ביתר תקיפות. וזה אמור גם לגבי מערכת החוק. שיכולה להעמיד לדין את אותם תלמידים כולל הטלת תקופות מאסר במקרים חמורים. אם יעשו את זה כבר עכשיו, זה יכול לשפר את המצב. ולגרום לאותם תלמידים אלימים לעשות לפני שהם תוקפים רגע חושבים. ורצוי שההורים לא יסתכלו על התופעה השלילית הזאת בשלוות נפש. אם יאמרו לעצמם את הסיסמא "יש למגר את האלימות בבתי הספר". הם יעבירו לילדיהם בדרכים חינוכיות, במסגרת המשפחתית את המסר שעליהם להתנהג אחרת. ולאותם תלמידים שנתקלים בגילויי אלימות בבית ספרם. ומאמצים לעצמם את דפוסי ההתנהגות של "לא ראיתי לא שמעתי". אומר שבהתנהגותם הם מגלים פחדנות והשלמה עם האירועים האלימים. ואם הם ידווחו בשעת מעשה להנהלה
 ולמורים על הנעשה הם יצילו את חבריהם מידי תוקפהם. וכבר נאמר "המציל נפש מישראל"....  

העט והמקלדת / רימונה שיף.

לאחרונה בישרה לי כתבה בעיתונות היומית שבחלק מבתי הספר בארה"ב הפסיקו ללמוד כתיב מחובר. עיון נוסף באותה כתבה לימד אותי פרט נוסף. והוא שמערכת החינוך באינדיאנה החליטה להשמיט מתוכנית הלימודים הרשמית את השימוש בכתב יד מחובר. לימוד הכתב המחובר טענו, מקנה אמנם מיומנות של כתיבה מהירה יותר,  בגיל שבו הוא נלמד בארה"ב, כיתה ג' , אמנות ההקלדה נחשבת ניצול טוב יותר של הזמן מבחינת מערכת החינוך, בהמשך אותה כתבה מסופר שהמחקרים שנעשו מראים שכתב יד עוזר ברכישת שפה. נאמר שכאשר ילדים לומדים במקביל לקרוא אותיות ולכתוב אותן, הם רוכשים את השפה מהר יותר מאשר אם הם לומדים לקרוא בלבד. ומוסבר שבדרך כלל, כשהליכי הלמידה המוטורית משלב שתי מערכות של המוח (לעומת אחת). למשל קריאה ושמיעה או קריאה  וקריאה בעל פה, הלימוד יהיה מהיר יותר, הדברים שנאמרו באותה כתבה היוו לי חומר למחשבה, שאלתי את עצמי מה הן היתרונות של הכתיבה ביד ומה הן היתרונות של ההקלדה במחשב. מה הן החסרונות של הכתיבה ביד ומה הן החסרונות של ההקלדה במחשב. הגעתי למסקנה שכשמקלידים במחשב מיצרים חומר מהר יותר. וכשכותבים ביד עושים מפעם לפעם הפסקות לרענון ולמחשבה, היינו, לתכנון המשפטים הנכתבים. זה כמובן מלמד על תהליך חשיבה שונה. אבל מעורר את השאלה האם המשפטים הנכתבים בכתב יד מסוגננים טוב יותר מאלו המוקלדים. כשמקלידים ניתן לבצע מחיקות בצורה נאה ואלגנטית.  והקוראים לא מבחינים שהיו מחיקות. לעומת זאת כשכותבים בכתב יד מבצעים מחיקות באמצעות טיפקס או קשקוש על המילה או המשפט המיותרים. או השגויים. וזה מכער את החומר הכתוב. אמנם הטיפקס פחות מכער אותו מאשר הקשקוש, אבל בכל זאת הוא מראה שבמקומות מסוימים נמחקו אי אלו משפטים או מילים. הכתיבה במקלדת היא כתיבה טכנית, הראיה שכאשר כותבים בכתב יד מרגישים מעורבים יותר בייצור החומר הכתוב. על פי הכתבה שהזכרתי ישנם מחקרים שמצביעים על כך שכשכותבים בכתב יד זוכרים טוב יותר את החומר מאשר כשמקלידים אותו. כשמקלידים כפי שנוכחתי לדעת המחשב יכול להודיע על שגיאות כתיב. וקל לתקן את מה שכותבים, ואילו כשכותבים בכתב יד לא מודעים לשגיאות הכתיב. ומגישים לקוראים או לגורם שני חומר עם שגיאות. כשאני כותבת שורות אלו אני נזכרת בימים שבהם הייתי תלמידה בבית ספר יסודי. דרשו מאיתנו לתרגל כתיבה . ואפילו היו לנו לצורך זאת מחברות מיוחדות. והנה היום אני מהרהרת על הרגע בו לא ילמדו את הילדים יותר לכתוב בכתב יד, אלא רק לייצר חומר כתוב באמצעות הקלדה במחשב. ואני חושבת מה יקרה לאותם ילדים שיעברו למקלדת ויפסיקו לכתוב בכתב יד. ורואה לנגד עיני את אותם אומללים שהמחשב התקלקל להם. עם כל החומר שהיה כתוב בו. ושאפילו אם הוא נשמר הוא לא עומד לרשותם בזמן שמתקנים אותו. ומתארת לעצמי שאם הם יצטרכו להגיש חומר כתוב לגורם שני, זה לבטח יגרום להם לבעיות לא קלות ולא פשוטות, בעוד שבכתב יד דבר כזה יכול לקרות. אם החומר מסודר החומר תמיד ישמר אצלך, ואתה יכול תמיד להגיש אותו לגורם שני. נכון שגם כאן וגם כאן אתה יכול לשמור לעצמך העתקים, כשהחומר מוקלד הוא נשלח במייל ליעד ונשמר במחשב. וכשכותבים בכתב יד עושים העתקים. או מצלמים את החומר הכתוב לפני ששולחים אותו ליעד. נכון שהפתרון שלשמירת חומר במקלדת היא יותר קל ויותר יעיל. אבל כשהמחשב מתקלקל אין לכך ערך. בעוד שהעתקים בכתב יד תמיד נשמרים עם הכותבים. עליהם להיות רק מסודרים. וכל מה שהם צריכים הוא רק לשלוף אותם ולשלוח אותם ליעד. זה מצריך מהם הליכה לדואר דבר שנמנע מאלו שכותבים במקלדת. אם תשאלו אותי האם העט נעלם מחיינו בטרם עת. אומר שעדיין לא. אבל זה צפוי בהחלט לקרות, ובטרם שהתהליך הזה קורה. אומר שלדעתי צריך לשלב בין השניים. להכין בכתב יד טיוטה למה שהולכים להקליד במחשב. כך החומר ישמר גם אם המחשב יתקלקל. ואפשר גם למען שמירת המיומנות הישנה להשתמש בעט אלקטרונית. שבאמצעותה ניתן לכתוב ולאייר באופן חופשי על גבי המסך. אכן, העט והמקלדת יכולים ביחד ללכת.  

לכבוד השפה העברית / רימונה שיף.

לאחרונה נהנתי לגלות שהינקינתון -ירחון צאצאי היקים בישראל הקדיש גיליון בנושא : שפה ותרגום. נתקלתי בו בדברי משה מנדלסון מלפני מאתיים שנה שאמר "אה ראיתי אחינו בני ישראל עזבו לשוננו הקדושה. והיטב חרה לי. לא ידעתי איכה נהיתה הרעה הזאת מה כאן על ככה ומה הגיע אליהם, להשליך ארצה עטרת ברית תפארתם, ועל כל זה אלך סביב סביב, ואין איש מתחזק להשיב הלשון על כזה במשפט הראשון".  נוכחתי לדעת שכבר אז קם אדם שהיה אכפת לו מהנחלת השפה העברית. וזה מאוד נגע לליבי. 
מקריאה באותו הגיליון של היקינתון, למדתי שלפני מאה שנה התנהלה בארץ מלחמת שפות בין הגרמנית לעברית. המחלוקת הסתימה סביב שפת ההוראה בטכניקום שתוכנן לקום בחיפה,  גם סביב השליטה הפדגוגית ובעצם סביב מפעל החינוך בארץ ישראל,  הסתבר לי שהיו מקומות נוספים שבהם פרצה המחלוקת, שהפכה כאמור למלחמת שפות. בבית המדרש למורים בירושלים שבו תמכו חברי חברת עזרה ליהודי גרמניה שהוקמה בראשית המאה העשרים. וראתה לעצמה משימה לעזור להם בתמיכה להקמת מערכות חינוך בארץ ישראל. זאת ועוד. אפרים כהן, מנהל בית הספר למל בירושלים וחניך מערכת החינוך הגרמנית, סבר שאין תשתית לשונית מספיק מפותחת להוראת מדעים בעברית, ובהתאם לכך בקש לעצב את פני החינוך בארץ ואת שפתו. בנובמבר 1913 פרצה שביתת תלמידים בדרישה ללמוד את השפה העברית. על כתב המחאה היו חתומים תלמידי הסמינר ובית הספר למסחר. המכתב הופקר בידי י.ח. ברנר. בישיבה של ועד הטכניקום  שעתיד היה לקום בחיפה נוסחו סעיפים, בגיבויו של משרד החוץ הגרמני, שקבעו בין השאר שללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת, אך מדעי הטבע ילמדו בשפה העברית. אשר גינצבורג (אחד העם), יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין התפטרו הועד של הטכניקום. בנימוק שהם רואים בתחיתו של  עם ישראל,  תרבות ושפתו הלאומית בארץ ישראל את האידיאל הכי גדול שלנו, ושאי לכך הם מוכרחים לדרוש, שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו. מכאן הבנתי שהשתת הלשון העברית בארץ ישראל לא היתה דבר מובן מאליו. ושהארץ נחלקה לשני פלגים. לכאלו שהיו קנאים לשפה העברית, ולכאלו שחששו שתהיה בעיה להסיר ממנה את קורי הגלות ולהחיות אותה. ואם עד לאחרונה חשבתי שרק בזכות מפעלו הגדול של אליעזר בן יהודה אנחנו מדברים היום בלשון העברית, אני מבינה היום, בזכות הגיליון של היקינתון, שגם בזכות  התלמידים ומאבקם של הקנאים ללשון העברית, מלחמת השפות הסתימה בניצחונה של העברית.   
כשאני קוראת שירים שנכתבו בתחילת המאה עשרים.  כמו משל חיים נחמן ביאליק, וכתבות שנכתבו בעיתונים של אותה תקופה, אני מוצאת שהם נכתבו בשפה מליצית ואפילו מקראית. משום שלא חייתי באותה תקופה אינני יודעת אם גם דיברו באותה שפה. מה שכן. מאוחר יותר הפכה השפה העברית לשפה חילונית, שהעוקץ המליצית מקראי הוצא ממנה. עד לאחרונה נכתבו שירים, סיפורים וכתבות בשפה ברורה,  רהוטה ותקנית. אפילו נטולת סלנג.   שהיתה מובנת לכולם. בעשורים האחרונים היו יוצרים שהוסיפו לשפה ביטויים חדשים, כמו למשל הגששים, "המכונית המגוייסת", הזרבובית של הקומקום" ואחרים. שהפכו לנחלת הלשון העברית.  לעומת זאת היו שגורים בפי האנשים ביטויים כמו "ציפציף" ועוד. שהיום כבר לא משתמשים בהם בסלנג העממי. היום ישנה תחושה שהדור הצעיר מפקיר את השפה העברית התקנית. ומשתמש במטבעות לשון שהוא יצר. ובביטויים שגם הם פרי יצירתו. כמו "תהיה קול", "אחי", "סבבה", "חבל על הזמן" וכדומה.
השירים ששרו הזמרים הישראלים עד לפני מספר עשורים, נגעו לנופי הארץ. לאנשים. להווי הישראלי. והיו  שירים סיפורים, שהיה להם גם מסר. הם נכתבו בשפה העברית הברורה, הרהוטה והתקנית. ושרו גם שירים של משוררים ידועים כמו חיים נחמן ביאליק פן ואלתרמן. היום השירים ששרים הזמרים הם ברובם שירים שלא דווקא כתובים בשפה הזו. הם פשוטים, וכמעט כולם עוסקים בסיפורים על אהבה, או על אהבה ואכזבה. ומשתמשים בסלנג השגור בפי הצעירים, כמו "יאללה מוטי" "אתה תותח" ואחרים. השירים האלו הם לא סיפוריים. ואין להם בדרך כלל מסר. ועם זאת אומר לזכותם  שלא אחד הם קליטים יותר מהשירים של פעם. לפעמים המבוגרים נחרדים למשמע השפה הקולחת מפי הצעירים, אני מבינה אותם. והייתי רוצה שהשפה העממית הסלנגית או שפת הרחוב. תהיה השפה שבה מדברים הצעירים ביניהם. ואלו השירים, הסיפורים והכתבות יכתבו בשפה הברורה. הרהוטה והתקנית שידענו עד לא מכבר. ושגם המרצים  והמורים ישתמשו בה, הן בהרצאות והן בהוראה. כי אם לא נכנע לאופנה לשונית חולפת, נגלה את העצמה של השפה. ולהלן שיר שכתבתי לרגל אירוע ללשון העברית, שהתקיים "בבית באו" בתל אביב בחסות אגודת הסופרים.

תחרות מקורית.

תחרות מקורית אלוף השפה העברית.
התמודדות בארבע תחרויות.
תחרות על מילים קצרות, תחרות על מילים
נרדפות, תחרות על מילים חדשות.
תחרות על מילים שאת השפה
העברית מעשירות. 
האלוף הבא
לא יאמר סבבה.
לא יתן קומפלימנטים
אלא יחלק שבחים. 
לקרובים. חברים ושכנים. 
בשפה תקנית.
לא יגיד לחבר אחי
ויהיה בעברית הכי הכי.