לאחרונה נכחתי במפגש שערך ארגון יוצאי מרכז אירופה עם עזית דגן, שכתבה את ספרה השני "קיבוץ געגועים" בעקבות פתיחתו של ארגז העץ החום הגדול, שהיה בחדר השינה של הוריה, ומכסהו תמיד סגור, וגילתה בו אוצר מכתבים שכתבו סבא וסבתה, ההורים של אמה. שעלתה ארצה, וגילתה כדבריה, איך השדים והסודות שאמה נעלה בלבה כל השנים מתעופפים להם החוצה, יוצאים לחופשי, עזית, עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית ומשפחתית המכהנת כיו"ר חוג היוצרים של כפר סבא והשרון, הציגה בפנינו את ספרה, שאותו רכשתי לאחר מכן. ומצאתי שבספרה היא מספרת את סיפור אהבתם המופלא של שלושה דורות שהתגלה במכתבים הנשכחים, מהשנים 1941-1935. ושעלילת הספר מתרחשת במקביל בפרנקפורט
בגרמניה ובארץ בקיבוץ מעין חרוד. במפעל ים המלח ובקיבוץ מעוז חיים, גיבורת הספר היא אמה, הילדה ולר, לימים דרורה גפני שבעת הקימה כאן חברה קבוצות שוויונית והיתה למושא אהבתם של רבים, נשאה בשתיקה את רגשות האשם על שלא הצליחה להביא את הוריה ארצה. בספר שזורים כחוט השני געגועים לקיבוץ מעוז חיים שהוריה נמנו על מיסדם. עזית סיפרה לנו בגילוי לב שבאמצעות המכתבים שגילתה היא הכירה אמה חדשה. כי הכירה חלקים חדשים באישיותה, ובמהלך כתיבת הספר הכירה אצלה גם רבדים חדשים, וגילתה את הנפש החמימה והטהורה שאיתה הגיעה לעולם. הנפש שהתכסתה בקליפות ורבדים במהלך השנים.
והודתה שבהתחלה לא רצתה לדעת כלום. לא על מה שעבר על אמה. ולא לגעת בכאבים המשפחתיים בכלל. כי ניצולי שואה, כפי שהסבירה, לא רצו באותה תקופה
לדבר על מה שעבר עליהם, והיא ידעה שבגלל רגשות האשם אמה לא מדברת.
וסיפרה שהיא ידעה בכל אותן שנים שיש ארגז בתוך חדר השינה, ולא העיזה להרים אותו, כשאביה שהיה ממיסדי הקיבוץ מעוז הלך לעולמו, פתחה את ארגז העץ ומצאה את צרור המכתבים קשורים בסרט. הביאה שכנה שיודעת גרמנית שתתרגם לה אותם, וכשתרגמה גילתה שהיא ממש בגילה של אמה. כשסבא וסבתה
הוריה שלחו לה אותם. היא הורתה שהמכתבים שינו לי את החיים. שהם פתחו לה צוהר לעולם שעל קיומו לא ידעה. ולמדה מהם שאמה היתה המרכז במפגשים חברתיים. ובסבא ראתה חלוץ, למרות שכף רגלו מעולם לא דרכה בארץ. המכתבים
אמרה הובילו אותה גם לגרמניה. וסיפרה שהיא נסעה בעקבותיהם לראות את המקומות בפרנקפורט שבהם הוריה התגוררו. ומצאה רחוב על שם סבתה הנרייטה פורט. האישה הראשונה במועצת העיר פרנקפורט, שממנה הורחקה ב-1933. משוררת ועיתונאית, לוחמת לזכויות נשים וילדים, ופעילה חברתית שהגתה את רעיון מתן ארוחות חמות לנזקקים. ויזמה את הקמת בית התמחוי הראשון, ואת המעון הראשון לנשים מוכות בפרנקפורט, ועם כל זאת היתה אם לשמונה ילדים.
כשעזית סיפרה את סיפורה האישי נזכרתי באמי, שלא דיברה על אותה תקופה,
ונזכרתי איך היא ישבה בילדותי ליד מקלט הרדיו שהיה בביתנו והאזינה לתוכנית שבו ניצולי שואה חפשו קרובי משפחה, היא רצתה לדעת מה עלה בגורלם של אמה ושל אחותה הצעירה, שעמם אבד לה הקשר לאחר שעלתה באונית מעפילים
ארצה לימים עשתה קרובת משפחה שלי עבודת שורשים, ומצאה שגורלם נותר עד היום בגדר תעלומה, אולי הם נספו במחנה רכוז, אולי הם נצלו ועברו להתגורר בארץ אחרת. וחפשו גם הם תקופה מסוימת קרובים. סיפורה של עזית עורר בי
נשכחות. נזכרתי כיצד יום אחד מצאתי בארון תמונה של אישה צעירה שזכתה בפרס ראשון בפיס. שמה היה כשם אחותה האובדת של אמי, והיא אפילו היתה דומה לה, אמי בדקה במי באמת מדובר. והתאכזבה לגלות שאותה אישה לא היתה אחותה, לא מכבר בקרתי עם חברי ארגון מרכז יוצאי אירופה בקבוצת יבנה, קיבוץ
דתי שנוסד על ידי יוצאי גרמניה. במוזיאון הנוסטלגי שבמקום סיפרו לנו על כך שהמיסדים לא דברו כמעט גרמנית. אבל התנהגו כמו יקים לכל דבר. וזה הזכיר לי
את מה שעזית ספרה לנו, שאמה לכשעלתה ארצה שינתה את שמה לדרורה, בקיבוץ לא הרשו להם לדבר גרמנית. אבל הם רקדו ריקודים של פעם, והצליחו איכשהוא להביע את הערכתם לשפה שבה דברו, ולאנשים שאיתם עבדו.
ושהשריקה המשפחתית שבה השתמשה אמה היא זו שקשרה אותה בקיבוץ לכור
מחצבתה, בהזדמנויות האלו. נזכרתי בהורי שמבחינה זאת היו שונים. הם דיברו בינהם גרמנית, ואיתנו הקפידו לדבר עברית, אמי קראה כל חייה עיתונות בגרמנית, ולא שלטה ממש בשפה העברית, לא פעם תקנו לה שגיאות, שהיו לעיתים מצחיקות. בכלל, במפגש עם עזית חשבתי לעצמי שחבל שלאמי לא היה כזה ארגז של מכתבים. שהיו עשויים לשפוך לנו משהו על עברה. ולספר לנו סיפור שלא סופר.
בגרמניה ובארץ בקיבוץ מעין חרוד. במפעל ים המלח ובקיבוץ מעוז חיים, גיבורת הספר היא אמה, הילדה ולר, לימים דרורה גפני שבעת הקימה כאן חברה קבוצות שוויונית והיתה למושא אהבתם של רבים, נשאה בשתיקה את רגשות האשם על שלא הצליחה להביא את הוריה ארצה. בספר שזורים כחוט השני געגועים לקיבוץ מעוז חיים שהוריה נמנו על מיסדם. עזית סיפרה לנו בגילוי לב שבאמצעות המכתבים שגילתה היא הכירה אמה חדשה. כי הכירה חלקים חדשים באישיותה, ובמהלך כתיבת הספר הכירה אצלה גם רבדים חדשים, וגילתה את הנפש החמימה והטהורה שאיתה הגיעה לעולם. הנפש שהתכסתה בקליפות ורבדים במהלך השנים.
והודתה שבהתחלה לא רצתה לדעת כלום. לא על מה שעבר על אמה. ולא לגעת בכאבים המשפחתיים בכלל. כי ניצולי שואה, כפי שהסבירה, לא רצו באותה תקופה
לדבר על מה שעבר עליהם, והיא ידעה שבגלל רגשות האשם אמה לא מדברת.
וסיפרה שהיא ידעה בכל אותן שנים שיש ארגז בתוך חדר השינה, ולא העיזה להרים אותו, כשאביה שהיה ממיסדי הקיבוץ מעוז הלך לעולמו, פתחה את ארגז העץ ומצאה את צרור המכתבים קשורים בסרט. הביאה שכנה שיודעת גרמנית שתתרגם לה אותם, וכשתרגמה גילתה שהיא ממש בגילה של אמה. כשסבא וסבתה
הוריה שלחו לה אותם. היא הורתה שהמכתבים שינו לי את החיים. שהם פתחו לה צוהר לעולם שעל קיומו לא ידעה. ולמדה מהם שאמה היתה המרכז במפגשים חברתיים. ובסבא ראתה חלוץ, למרות שכף רגלו מעולם לא דרכה בארץ. המכתבים
אמרה הובילו אותה גם לגרמניה. וסיפרה שהיא נסעה בעקבותיהם לראות את המקומות בפרנקפורט שבהם הוריה התגוררו. ומצאה רחוב על שם סבתה הנרייטה פורט. האישה הראשונה במועצת העיר פרנקפורט, שממנה הורחקה ב-1933. משוררת ועיתונאית, לוחמת לזכויות נשים וילדים, ופעילה חברתית שהגתה את רעיון מתן ארוחות חמות לנזקקים. ויזמה את הקמת בית התמחוי הראשון, ואת המעון הראשון לנשים מוכות בפרנקפורט, ועם כל זאת היתה אם לשמונה ילדים.
כשעזית סיפרה את סיפורה האישי נזכרתי באמי, שלא דיברה על אותה תקופה,
ונזכרתי איך היא ישבה בילדותי ליד מקלט הרדיו שהיה בביתנו והאזינה לתוכנית שבו ניצולי שואה חפשו קרובי משפחה, היא רצתה לדעת מה עלה בגורלם של אמה ושל אחותה הצעירה, שעמם אבד לה הקשר לאחר שעלתה באונית מעפילים
ארצה לימים עשתה קרובת משפחה שלי עבודת שורשים, ומצאה שגורלם נותר עד היום בגדר תעלומה, אולי הם נספו במחנה רכוז, אולי הם נצלו ועברו להתגורר בארץ אחרת. וחפשו גם הם תקופה מסוימת קרובים. סיפורה של עזית עורר בי
נשכחות. נזכרתי כיצד יום אחד מצאתי בארון תמונה של אישה צעירה שזכתה בפרס ראשון בפיס. שמה היה כשם אחותה האובדת של אמי, והיא אפילו היתה דומה לה, אמי בדקה במי באמת מדובר. והתאכזבה לגלות שאותה אישה לא היתה אחותה, לא מכבר בקרתי עם חברי ארגון מרכז יוצאי אירופה בקבוצת יבנה, קיבוץ
דתי שנוסד על ידי יוצאי גרמניה. במוזיאון הנוסטלגי שבמקום סיפרו לנו על כך שהמיסדים לא דברו כמעט גרמנית. אבל התנהגו כמו יקים לכל דבר. וזה הזכיר לי
את מה שעזית ספרה לנו, שאמה לכשעלתה ארצה שינתה את שמה לדרורה, בקיבוץ לא הרשו להם לדבר גרמנית. אבל הם רקדו ריקודים של פעם, והצליחו איכשהוא להביע את הערכתם לשפה שבה דברו, ולאנשים שאיתם עבדו.
ושהשריקה המשפחתית שבה השתמשה אמה היא זו שקשרה אותה בקיבוץ לכור
מחצבתה, בהזדמנויות האלו. נזכרתי בהורי שמבחינה זאת היו שונים. הם דיברו בינהם גרמנית, ואיתנו הקפידו לדבר עברית, אמי קראה כל חייה עיתונות בגרמנית, ולא שלטה ממש בשפה העברית, לא פעם תקנו לה שגיאות, שהיו לעיתים מצחיקות. בכלל, במפגש עם עזית חשבתי לעצמי שחבל שלאמי לא היה כזה ארגז של מכתבים. שהיו עשויים לשפוך לנו משהו על עברה. ולספר לנו סיפור שלא סופר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה