כשהגעתי לגיל שישים התחלתי להרהר על האוכלוסיה המבוגרת, ראיתי לנגד עיני נשים שיוצאות לגמלאות בגיל 62 וגברים בגיל 67. ולאחר הפרישה הם מלאי מרץ, ונכונות להשתלב בשוק העבודה, אך המעסיקים הצעירים יותר לא מבינים את מצבם. שאין להם ילדים קטנים, כשמדובר בנשים הן כבר לא נכנסות להיריון. ככה שהם יכולים להתמסר בכל מאודם לעבודתם להשקיע בה ולתרום לה מניסיונם. את המעסיקים הצעירים יותר לא מעניין שמאחורי רבים מהם ניסיון של עשרות שנים במקום עבודה קבוע, בעוד שהצעירים של היום נוטים להחליף מקומות עבודה חדשים לבקרים. ולכך שמשום שהמבוגרים הללו צברו שנים של עבודה במקום קבוע יש להם פנסיה. והם רוצים להשתלב מחדש בשוק העבודה מתוך רצון למצוא תוכן לחייהם. ולהרגיש שלמרות גילם הם עדיין שווים.
היום ממה שנוכחתי לדעת ישנם מעסיקים שמעדיפים להעסיק צעירים מחשש שהמבוגרים, בעלי הניסיון, יעפילו עליהם. ומחשש שלאור הרזומה שלהם הם יצטרכו לשלם יותר שכר מאשר לעובדים הצעירים, הם גם לא נותנים את דעתם על כך שהמבוגרים הרוצים להשתלב אצלם בעבודה הם לרוב אנשים מבוססים. שמלבד פנסיה יש להם דירה משלהם. אותה רכשו להם הוריהם או שרכשו אותה מכספי ירושה. ככה שהרצון לתרום לעבודה מכישוריהם חשוב להם יותר מאשר גובה השכר. מה גם שהם לא רוצים לקום בבוקר ולהסתכל על ארבע קירות החדר, אלא לעשות משהו מועיל ויעיל עם עצמם. רבים מהם מסוגלים לעזור לילדיהם. ואפילו גרים אתם עדיין בביתם ילדיהם בני השלושים ומעלה. או שהם עוזרים לילדיהם הנשואים. המתקשים מפאת יוקר המחיה לפרנס את משפחתם. ומכיוון שיש להם דירה משלהם. הם יכולים למכור אותה ולהכנס לבית הורים. אך בניגוד להוריהם הם לא יכולים להשאיר דירה לילדיהם. אני מבינה את הטיעון של המעסיקים האומרים שמבוגרים פונים אליהם למרות היותם אנשים מבוססים, כי הם רוצים להמשיך להרוויח כספים כדי להכנס לבית הורים. ולהשאיר דירה לילדיהם. אבל אני לא מבינה את הטיעונים האחרים שלהם כלפי המבוגרים. טיעונים שאליהם כבר התיחסתי. הזמר והשחקן ישראל גוריון אמר "אל תפחדו לעשות שינוי בחיים", ואמנם אני מכירה מבוגרים שאזרו אומץ ועשו שינוי בחייהם. מזכירה שבגיל שישים הלכה לקורס מספרי סיפורים, והיום היא נחשבת למספרת סיפורים מבוקשת, מורה להתעמלות שלקראת גיל שישים הפכה לאמנית, ומאחוריה כבר מספר תערוכות מוצלחות. ופסיכולוגית שבגיל שבעים החליטה להיות פסלת. והיום בגיל תשעים ושלוש היא משלבת את הטיפולים עם עשיית הפסלים. כאן אגלה לכם שהיה לי דוד שהיה מהנדס אלקטרוניקה. ואחרי שפרש לגמלאות החליט להיות צייר ומורה לציור. והוא היה מאושר על שבחר בקריירה שניה. תראו אפילו נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש הבן פנה לאחר שתי קדנציות לאומנות. והיום הוא נחשב לצייר מצליח ומבטיח. ואפילו הציג לאחרונה את ציוריו בתערוכה. ככה שאף פעם אסור להשלים עם המימרה שהעולם שייך לצעירים. ולקבל את העובדה שגם המבוגרים שווים. אני מאוד מעריכה את המבוגרים שיודעים לעשות חיים. את אלו שיודעים לנצל את הכספים שברשותם ויוצאים לטייל ברחבי ישראל או בעולם הגדול. חברה אמרה לי לאחרונה 'תראי מי נראים בשדות התעופה. רבים מהנוסעים הם אנשים מבוגרים' ממה שנוכחתי לדעת המבוגרים הם אלו שנרשמים בעיקר לחוגים ולהרצאות לשעות הפנאי. והם גם מאכלסים בהמוניהם את המועדונים שנפתחו למענם. ואת הפעילות והטיולים שמציעות להם העיריות והרשיות המקומיות. הם מוכיחים לי בזאת שהם לא רוצים להשתעמם ומחפשים תוכן לחייהם. הלוואי שהמעסיקים היו מודעים לכך שהתעסוקה יכולה להיות משמעותית
לגבי מבוגרים רבים, ולגרום להם לא רק להיות יעילים ומועילים אלא גם מאושרים. לאחרונה נחשפתי לתוכנית שנקראת "קשר רב דורי", שבמסגרתה מלמדים תלמידי בית ספר מבוגרים כיצד להשתמש במחשב, שומעים מהם סיפורי מורשת ומתעדים אותם. התוכנית כפי שהוסבר לי נועדה לצמצם את הפער הטכנולוגי בין הצעירים והמבוגרים. והיא נערכת בשלוב המשרד לאזרחים ותיקים. אני בטוחה שמאחורי רבים שחששו לגשת למחשב, חשים היום, בעקבות התוכנית הזאת, שהם שווים לצעירים, ואומרים לעצמם שצדק הזמר והשחקן ישראל גוריון שאמר "אל תפחדו משינויים". כי גם ההתגברות על הפחד מהמחשבים ורכישת מיומנויות לעבוד איתם הוא מבחינתם של המבוגרים האלו שינוי בחייהם, גם בעמותות שבהן אני מתנדבת מספרם של החברים המבוגרים הוא גדול, וזה ככלות הכל מלמד גם כן שהם מחפשים תוכן ומשמעות לחייהם, אמא שלי היתה בזמנו יושבת הרבה בבתי קפה עם חברות, ומשוחחות ביניהן על הא ועל דא. אז עוד לא היו מועדונים רבים לאוכלוסיה המבוגרת, ועל טיולים מאורגנים והרצאות לשעות הפנאי לגיל הבכיר אפשר היה רק לחלום, היום מבחינה זאת המצב השתנה לטובה, והמבוגרים מנצלים היטב את מה שמעמידים לרשותם, ולא מתעסקים ביום שעבר אלא ביום המחר. אני מקווה שיגיע בקרוב היום שהמעסיקים יבינו את המבוגרים שפונים אליהם ומבקשים עבודה. ויהיו מודעים ליתרונות שבהעסקתם. כך תהפוך תרומתם לשוק העבודה לעובדה. בכל אופן אני מברכת את אלו שיוזמים מיזם עסקי לאוכלוסיה המבוגרת, וגורסים שהעולם לא שייך רק לצעירים.
היום ממה שנוכחתי לדעת ישנם מעסיקים שמעדיפים להעסיק צעירים מחשש שהמבוגרים, בעלי הניסיון, יעפילו עליהם. ומחשש שלאור הרזומה שלהם הם יצטרכו לשלם יותר שכר מאשר לעובדים הצעירים, הם גם לא נותנים את דעתם על כך שהמבוגרים הרוצים להשתלב אצלם בעבודה הם לרוב אנשים מבוססים. שמלבד פנסיה יש להם דירה משלהם. אותה רכשו להם הוריהם או שרכשו אותה מכספי ירושה. ככה שהרצון לתרום לעבודה מכישוריהם חשוב להם יותר מאשר גובה השכר. מה גם שהם לא רוצים לקום בבוקר ולהסתכל על ארבע קירות החדר, אלא לעשות משהו מועיל ויעיל עם עצמם. רבים מהם מסוגלים לעזור לילדיהם. ואפילו גרים אתם עדיין בביתם ילדיהם בני השלושים ומעלה. או שהם עוזרים לילדיהם הנשואים. המתקשים מפאת יוקר המחיה לפרנס את משפחתם. ומכיוון שיש להם דירה משלהם. הם יכולים למכור אותה ולהכנס לבית הורים. אך בניגוד להוריהם הם לא יכולים להשאיר דירה לילדיהם. אני מבינה את הטיעון של המעסיקים האומרים שמבוגרים פונים אליהם למרות היותם אנשים מבוססים, כי הם רוצים להמשיך להרוויח כספים כדי להכנס לבית הורים. ולהשאיר דירה לילדיהם. אבל אני לא מבינה את הטיעונים האחרים שלהם כלפי המבוגרים. טיעונים שאליהם כבר התיחסתי. הזמר והשחקן ישראל גוריון אמר "אל תפחדו לעשות שינוי בחיים", ואמנם אני מכירה מבוגרים שאזרו אומץ ועשו שינוי בחייהם. מזכירה שבגיל שישים הלכה לקורס מספרי סיפורים, והיום היא נחשבת למספרת סיפורים מבוקשת, מורה להתעמלות שלקראת גיל שישים הפכה לאמנית, ומאחוריה כבר מספר תערוכות מוצלחות. ופסיכולוגית שבגיל שבעים החליטה להיות פסלת. והיום בגיל תשעים ושלוש היא משלבת את הטיפולים עם עשיית הפסלים. כאן אגלה לכם שהיה לי דוד שהיה מהנדס אלקטרוניקה. ואחרי שפרש לגמלאות החליט להיות צייר ומורה לציור. והוא היה מאושר על שבחר בקריירה שניה. תראו אפילו נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש הבן פנה לאחר שתי קדנציות לאומנות. והיום הוא נחשב לצייר מצליח ומבטיח. ואפילו הציג לאחרונה את ציוריו בתערוכה. ככה שאף פעם אסור להשלים עם המימרה שהעולם שייך לצעירים. ולקבל את העובדה שגם המבוגרים שווים. אני מאוד מעריכה את המבוגרים שיודעים לעשות חיים. את אלו שיודעים לנצל את הכספים שברשותם ויוצאים לטייל ברחבי ישראל או בעולם הגדול. חברה אמרה לי לאחרונה 'תראי מי נראים בשדות התעופה. רבים מהנוסעים הם אנשים מבוגרים' ממה שנוכחתי לדעת המבוגרים הם אלו שנרשמים בעיקר לחוגים ולהרצאות לשעות הפנאי. והם גם מאכלסים בהמוניהם את המועדונים שנפתחו למענם. ואת הפעילות והטיולים שמציעות להם העיריות והרשיות המקומיות. הם מוכיחים לי בזאת שהם לא רוצים להשתעמם ומחפשים תוכן לחייהם. הלוואי שהמעסיקים היו מודעים לכך שהתעסוקה יכולה להיות משמעותית
לגבי מבוגרים רבים, ולגרום להם לא רק להיות יעילים ומועילים אלא גם מאושרים. לאחרונה נחשפתי לתוכנית שנקראת "קשר רב דורי", שבמסגרתה מלמדים תלמידי בית ספר מבוגרים כיצד להשתמש במחשב, שומעים מהם סיפורי מורשת ומתעדים אותם. התוכנית כפי שהוסבר לי נועדה לצמצם את הפער הטכנולוגי בין הצעירים והמבוגרים. והיא נערכת בשלוב המשרד לאזרחים ותיקים. אני בטוחה שמאחורי רבים שחששו לגשת למחשב, חשים היום, בעקבות התוכנית הזאת, שהם שווים לצעירים, ואומרים לעצמם שצדק הזמר והשחקן ישראל גוריון שאמר "אל תפחדו משינויים". כי גם ההתגברות על הפחד מהמחשבים ורכישת מיומנויות לעבוד איתם הוא מבחינתם של המבוגרים האלו שינוי בחייהם, גם בעמותות שבהן אני מתנדבת מספרם של החברים המבוגרים הוא גדול, וזה ככלות הכל מלמד גם כן שהם מחפשים תוכן ומשמעות לחייהם, אמא שלי היתה בזמנו יושבת הרבה בבתי קפה עם חברות, ומשוחחות ביניהן על הא ועל דא. אז עוד לא היו מועדונים רבים לאוכלוסיה המבוגרת, ועל טיולים מאורגנים והרצאות לשעות הפנאי לגיל הבכיר אפשר היה רק לחלום, היום מבחינה זאת המצב השתנה לטובה, והמבוגרים מנצלים היטב את מה שמעמידים לרשותם, ולא מתעסקים ביום שעבר אלא ביום המחר. אני מקווה שיגיע בקרוב היום שהמעסיקים יבינו את המבוגרים שפונים אליהם ומבקשים עבודה. ויהיו מודעים ליתרונות שבהעסקתם. כך תהפוך תרומתם לשוק העבודה לעובדה. בכל אופן אני מברכת את אלו שיוזמים מיזם עסקי לאוכלוסיה המבוגרת, וגורסים שהעולם לא שייך רק לצעירים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה