אני זוכרת את העיתונים של פעם. עיתונים עם הרבה מלל ומעט צילומים.
היום כפי שנוכחתי לדעת, השתנו הזמנים, בעיתונים יש הרבה צילומים. אז חיי
צלמי העיתונות הפכו ליותר קשים, עד העשורים הקודמים, גם בתקופה
שפרסמתי כתבות ב"מעריב" הם היו מלכי השטח. היום יש להם תחרות קשה,
ולא עם עמיתים למקצוע אלא עם כולם. שהרי, הטלפונים הניידים הפכו למצלמות
אישיות, והעיתונים קונים תמונה טובה גם ממי שאינו צלם מקצועי. כך למשל, תמונה
שצלמה באסון הכרמל על ידי צלם שאינו מקצועי פרסמה בכל העולם. היום
כל אחד יכול לסרוק תמונה ולהעביר אותה בזמן אמת באימייל למערכות עיתונים. וכמו
שכבר ציינתי תמונה טובה העיתונים קונים ועוד נוכחתי לדעת שהיום לצלמים שמציגים
תמונות בתערוכות או מוציאים לאור ספרים עם צילומים שלהם יש יתרון על פני
אלו שמפרסמים תמונות רק בעיתונים,
כי התמונות בעיתון מופיעות בקטן והעצמה שלהן לא מתבטאת. ואילו בתערוכות
ובספריי צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן. ואציין עוד שאם פעם היו הצלמים
מפענחים את התמונות שלהם. עבור העיתונים, בחדר חושך, במערכת או בבית
שלהם, היום המחשב נמצא באוטו שלהם והם יכולים לשלוח את התמונות למערכת
באמצעות המחשבים הניידים שלהם. בתקופה שפרסמתי כתבות ב"מעריב" לא
היו כמעט סלברטי. היום צלמי הפפרצי הם צלמים נחשבים. לאור העובדה שהם
אורבים לסלברטאים ומצלמים צילומים בלי אישור. ואיין עיתון או מקומון או מגזין שאיין
בו מדור "צהוב", עם הצילומים שלהם. עורכת מקומון הסבירה לי שהקוראים של היום
דורשים שבעיתונות הכתובה יהיו מדורים כאלו. וטוענים שבלעדיהם משעמם להם
לקרוא את העיתונים. הנה כי כן, היום טוב מראה של תמונות בעיתונות מאשר רק מלל,
והתמונות צריכות לשקף את סיפורן של הכתבות. או של הידיעה הרכילותית. ואולם
התמונות בעיתונים הן קטנות ולא מביעות את העצמה שלהן. ואלו בהרצאות או בספרים
עם צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן ולספר גם את הסיפור שמאחוריהן.
לאחרונה שמעתי את הרצאתו של צלם העיתונות גלי כהן מגן על הומור בצילום.
במועדון ויצ"ו גבעתיים. הוא הראה לנו מבחר מצלומיהם של הצלם הישראלי אלכס ליבק
והצלם מחו"ל סטיב קיורי. אלכס ליבק הוא צלם שעובד בעיתון ה"ארץ" שלושים שנה
ומידי יום שישי מפרסם בו תמונות הומוריסטיות, במשך השבוע הוא מחפש אוביקטים
לצילומים שיצחיקו את הקוראים. סטיב קיורי הוא צלם מלחמות שמנסה בכל האירועים
הקשים למצוא את ההומור ולהוציא אותו בצילומים. המרצה גילי כהן מגן הציג
בפנינו עם צילומים הומוריסטיים שצלם. ואמר שעל תמונה הומוריסטית צריך להסתכל
חמש שניות כדי להבין מה קורה. וצריך להפעיל את הראש. את הדימיון. וציין
שתמונות הומוריסטיות הן לא מתוכננות, צריך לחכות להן ולתפוס שבריר של שניה,
ישנם גם צלמים שמצלמים את הטבע. כך למשל, הגיע לידי לא מכבר סיפרו המעניין
של צלם העיתונות והמורה לצילום טל גליק "באור ילדות". בהקדמה לספרו הוא
מסביר שהספר הינו אוסף צילומי נוף ישראלי והוא גם מסע בזמן הפוגש שני ילדים,
יובל ויהל, ומטייל איתם אל השדות הירוקים, האדמה החרושה, המעינות הקרים,
וחוף לבן וים כחול. ומגלה ששלוש שנים נאספו הצילומים ונבחרו בקפידה, הצילומים
בספר מוצגים בדיוק כפי שנראו ברגע הצילום. ללא ביום או עבוד, המילים מובאות במדויק
בשפתם של יובל ויהל, כפי שנאמרו תוך כדי טיול. מאות הצילומים חוברו זה לזה
מתוך ניסיון ליצור סיפורים קצרים על מקום, עונה ושעה. בהתבוננות על הטבע
ויופיים של הפרטים בו. לא מכבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם צלם שמצלם מתחת
למים חיות גדולות. ועומד להוציא לאור ספר עם הצילומים שלהן. הוא הסביר
שהוא מצלם אותן כדי לשנות את היחס השלילי של האנשים כלפיהם
כך צילם כרישים לאחר הסרט מלתעות. הגעתי למסקנה
שמה שמיחד את כל הצלמים זה שהם מחפשים זווית מיוחדת, גימיק קטן, או
נישה מעניינת שתתפוס את עין המתבוננים.
היום כפי שנוכחתי לדעת, השתנו הזמנים, בעיתונים יש הרבה צילומים. אז חיי
צלמי העיתונות הפכו ליותר קשים, עד העשורים הקודמים, גם בתקופה
שפרסמתי כתבות ב"מעריב" הם היו מלכי השטח. היום יש להם תחרות קשה,
ולא עם עמיתים למקצוע אלא עם כולם. שהרי, הטלפונים הניידים הפכו למצלמות
אישיות, והעיתונים קונים תמונה טובה גם ממי שאינו צלם מקצועי. כך למשל, תמונה
שצלמה באסון הכרמל על ידי צלם שאינו מקצועי פרסמה בכל העולם. היום
כל אחד יכול לסרוק תמונה ולהעביר אותה בזמן אמת באימייל למערכות עיתונים. וכמו
שכבר ציינתי תמונה טובה העיתונים קונים ועוד נוכחתי לדעת שהיום לצלמים שמציגים
תמונות בתערוכות או מוציאים לאור ספרים עם צילומים שלהם יש יתרון על פני
אלו שמפרסמים תמונות רק בעיתונים,
כי התמונות בעיתון מופיעות בקטן והעצמה שלהן לא מתבטאת. ואילו בתערוכות
ובספריי צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן. ואציין עוד שאם פעם היו הצלמים
מפענחים את התמונות שלהם. עבור העיתונים, בחדר חושך, במערכת או בבית
שלהם, היום המחשב נמצא באוטו שלהם והם יכולים לשלוח את התמונות למערכת
באמצעות המחשבים הניידים שלהם. בתקופה שפרסמתי כתבות ב"מעריב" לא
היו כמעט סלברטי. היום צלמי הפפרצי הם צלמים נחשבים. לאור העובדה שהם
אורבים לסלברטאים ומצלמים צילומים בלי אישור. ואיין עיתון או מקומון או מגזין שאיין
בו מדור "צהוב", עם הצילומים שלהם. עורכת מקומון הסבירה לי שהקוראים של היום
דורשים שבעיתונות הכתובה יהיו מדורים כאלו. וטוענים שבלעדיהם משעמם להם
לקרוא את העיתונים. הנה כי כן, היום טוב מראה של תמונות בעיתונות מאשר רק מלל,
והתמונות צריכות לשקף את סיפורן של הכתבות. או של הידיעה הרכילותית. ואולם
התמונות בעיתונים הן קטנות ולא מביעות את העצמה שלהן. ואלו בהרצאות או בספרים
עם צילומים אפשר לבטא את העצמה שלהן ולספר גם את הסיפור שמאחוריהן.
לאחרונה שמעתי את הרצאתו של צלם העיתונות גלי כהן מגן על הומור בצילום.
במועדון ויצ"ו גבעתיים. הוא הראה לנו מבחר מצלומיהם של הצלם הישראלי אלכס ליבק
והצלם מחו"ל סטיב קיורי. אלכס ליבק הוא צלם שעובד בעיתון ה"ארץ" שלושים שנה
ומידי יום שישי מפרסם בו תמונות הומוריסטיות, במשך השבוע הוא מחפש אוביקטים
לצילומים שיצחיקו את הקוראים. סטיב קיורי הוא צלם מלחמות שמנסה בכל האירועים
הקשים למצוא את ההומור ולהוציא אותו בצילומים. המרצה גילי כהן מגן הציג
בפנינו עם צילומים הומוריסטיים שצלם. ואמר שעל תמונה הומוריסטית צריך להסתכל
חמש שניות כדי להבין מה קורה. וצריך להפעיל את הראש. את הדימיון. וציין
שתמונות הומוריסטיות הן לא מתוכננות, צריך לחכות להן ולתפוס שבריר של שניה,
ישנם גם צלמים שמצלמים את הטבע. כך למשל, הגיע לידי לא מכבר סיפרו המעניין
של צלם העיתונות והמורה לצילום טל גליק "באור ילדות". בהקדמה לספרו הוא
מסביר שהספר הינו אוסף צילומי נוף ישראלי והוא גם מסע בזמן הפוגש שני ילדים,
יובל ויהל, ומטייל איתם אל השדות הירוקים, האדמה החרושה, המעינות הקרים,
וחוף לבן וים כחול. ומגלה ששלוש שנים נאספו הצילומים ונבחרו בקפידה, הצילומים
בספר מוצגים בדיוק כפי שנראו ברגע הצילום. ללא ביום או עבוד, המילים מובאות במדויק
בשפתם של יובל ויהל, כפי שנאמרו תוך כדי טיול. מאות הצילומים חוברו זה לזה
מתוך ניסיון ליצור סיפורים קצרים על מקום, עונה ושעה. בהתבוננות על הטבע
ויופיים של הפרטים בו. לא מכבר צפיתי בטלוויזיה בראיון עם צלם שמצלם מתחת
למים חיות גדולות. ועומד להוציא לאור ספר עם הצילומים שלהן. הוא הסביר
שהוא מצלם אותן כדי לשנות את היחס השלילי של האנשים כלפיהם
כך צילם כרישים לאחר הסרט מלתעות. הגעתי למסקנה
שמה שמיחד את כל הצלמים זה שהם מחפשים זווית מיוחדת, גימיק קטן, או
נישה מעניינת שתתפוס את עין המתבוננים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה