מידי פעם אני מאזינה לחדשות בטרנזיסטור שלי או בטלוויזיה, או פותחת
את העיתון ונעשה לי שחור בעיניים. זאת כשאני נתקלת בדיווחים. על
תקריות אלימות. שמסתימות בדקירות, פציעות ואפילו ברצח. זה קורה
לא רק בגלל מריבות טפשיות בין צעירים. אלא גם כתוצאה מכך שצעירים
נטפלים לאנשים כך סתם. או מגיבים באלימות כלפי אלו שמעירים להם,
או לגבי אלו שמסרבים למלא את מבוקשם כמו מתן סיגריה. אני מתחלחלת
כל פעם מחדש, אם בשנים שבהם היתה המדינה צעירה יותר היינו אור
לגויים, היום כשהמדינה מתבגרת הפכנו להיות ככל הגויים, רק להתבונן
ברשימת הנרצחים בשנה האחרונה ולהיווכח לדעת שהיום אין שום מקום
בטוח במדינה שלנו. השבוע הראשון של חודש מאי 2012, היה שבוע
אלים במיוחד. שבוע שבו ירד אדם צעיר להעיר בבאר-שבע לחבורת
צעירים שהם עושים רעש ומפריעים לבתו הקטנה להרדם. ובקש מהם
שיהיו יותר בשקט, ושילם על כך בחייו, שבוע שהסתיים ברשימה של
נרצחים ופצועים כתוצאה מקטטות. חיסול חשבונות ועוד. וביום הראשון
של השבוע שבא אחריו התבשרנו על רצח נוסף של נער ברחובות.
ואני שידעתי ימים אחרים בארץ הזאת, ימים שבהם כל רצח הרעיד בה
את אמות הסיפים, מתחלחלת לנוכח הפיכתם של הרציחות לתופעה
יומיות ואפילו המונית. ואומרת לעצמי מי צריך אויבים אם אלו האזרחים
שלנו. פעם אמרנו שיקאגו, ניו-יורק. כשדברנו על אלימות שמשתוללת ברחובות,
והנה היום אצלנו המצב הוא ממש כמו ששרר שם. (ראו את הסרט סיפור הפרברים),
היום מהלכים ברחובות ישראל קבוצות של צעירים משועממים. מסוממים או שתויים.
שמדברים אחד אל השני בשפה בוטה. ואם זר נקרה בדרכם שאינו מוצא חן
בעיניהם. מסיבה מסויימת, הם גומרים אותו. כן, ממש גומרים אותו, באחת
הכתבות שהתפרסמו לאחרונה ב"מעריב" סופר על קבוצה של צעירים שאמצה
לעצמה מנהג לעבור דלת דלת בשכונה ולנסות לפתוח אותה בכוח. ולהפחיד את
הדיירים ואני שואלת את עצמי לאן הגענו. ממה שנוכחתי לדעת היום התופעה
הזאת של חבורות צעירים אלימים לא רק מאפיינת את השכבות החלשות, את אלו שמרגישים
את עצמם מקופחים. אלא גם את השכבות המבוססות יותר. "הילדים מבית טוב",
לדעתי, זה נובע משום שההורים של היום עובדים מבוקר ועד לילה, והמשכילים
שבהם הם אנשי קריירה, וגם אלו וגם אלו מפקידים את החינוך של ילדיהם בידי
בייביסטרים ומטפלות, ולא מקנים להם ערכים וסמכות הורית. נתקלתי גם בהורים
בעלי אמצעים, שקונים כל הזמן לילדים שלהם מתנות. הם לא מבינים שהחומריות
אינה פותרת חסך הורי, ועוד היום המורים בבית הספר מתקשים להטיל סמכות
חינוכית על התלמידים. כי אם רק יענישו אותם יופיעו ההורים ויכעסו עליהם,
כשבקרתי בתיכון בשכונה יוקרתית אחת סיפרו לי שהמורים בו צריכים להתיחס
בכסיות משי לתלמידים כי אם לא מגיעים אליהם ההורים ומאימים עליהם שיקחו
עורך דין ויתבעו אותם. לאור כל זאת אני לא מתפלאת שהיום ישנם לא אחת
מקרים של אלימות בין תלמידים, או של תלמידים כלפי מורים. ואני מתגעגעת
לימים שבהם הייתי תלמידה, ימים שבהם המורים הענישו את התלמידים בלי כל
חשש. ולתלמידים היה כבוד כלפי המנהל. סגן המנהל והמורים. ורק כשאלו עברו
במסדרון הם לחשו אחד לשני בהערכה "תראו תראו מי בא". היום הצעירים חשופים
גם לסרטים אלימים שמוקרנים בטלוויזיה. ומכיוון שלא מקנים להם ערכים הם רואים
בהם תמונה של מציאות שצריכה להיות. ומה עוד שבפיצוציות מוכרים להם אלכוהול
באיין מפריע. ונגיע לקלות הבלתי נסבלת של הרציחות ברחובות. היום המערכת
השפוטית, כפי שאני קוראת בעיתונות, נותנת לא אחת עונשים קלים לעבריינים, או
עושה איתם עסקאות טעון שמקלות על מצבם. וזה גורם לדעתי לעבריינים לא להרתע
מלבצע את מעשיהם. לאחרונה קראתי שעל רצח קיבלו נערים 45 חודשי מאסר בלבד
והזדעזעתי. המשטרה ממה שאני קוראת בעיתונות לא נמצאת תמיד בתמונה. הנה
במקרה הרצח בבאר שבע סיפרו השכנים וגם האלמנה, שהם התקשרו למשטרה
והתלוננו על הצעירים שמפרים את השקט. ואף נידת לא נראתה באזור. המשטרה טענה
שהיא כן שלחה נידת אבל השוטרים לא ראו כלום ונסעו משם, אני מאמינה שהצעירים
ברחו לכשהבחינו בה וחזרו מאוחר יותר. וסבורה שהמשטרה צריכה לעשות
בקבי פטרולים במקומות שנחשבים כמיועדים לפורענות. נכון שאומרים שחסר
כוח אדם. אבל מדובר כאן בחיי אדם. וצריך כפי שאני מבינה. לעשות סדר עדיפיות
או לפחות להתקין מצלמות. ובכך למנוע רצח כמו בבאר שבע, שהיה בבחינת
רצח וברח. ממש כמו תאונות הפגע וברח. שהפכו גם הן מהסיבות שמניתי לתופעה
שבשגרה. שמחתי לשמוע ששר החינוך גדעון סער הגה רעיון, שמורים יסתובבו
בתורנות במקומות המיועדים לפורענות, אני אומרת שזהו רעיון מצויין, אבל אסור
לשכוח שאנחנו נמצאים בתקופת בחירות, ובגלל שיקולים קואלציונים הוא עשוי
ש שלא לכהן בקדנציה נוספת. ומי אומר שמי שיבוא יגשים את התוכנית שלו.
אני חושבת שעלינו להשקיע יותר בדור הבא, למצוא פתרונות יצירתיים, ולעשות[
משהו כדי שתושבי המדינה יוכלו להסתובב בביטחון ברחובות.
את העיתון ונעשה לי שחור בעיניים. זאת כשאני נתקלת בדיווחים. על
תקריות אלימות. שמסתימות בדקירות, פציעות ואפילו ברצח. זה קורה
לא רק בגלל מריבות טפשיות בין צעירים. אלא גם כתוצאה מכך שצעירים
נטפלים לאנשים כך סתם. או מגיבים באלימות כלפי אלו שמעירים להם,
או לגבי אלו שמסרבים למלא את מבוקשם כמו מתן סיגריה. אני מתחלחלת
כל פעם מחדש, אם בשנים שבהם היתה המדינה צעירה יותר היינו אור
לגויים, היום כשהמדינה מתבגרת הפכנו להיות ככל הגויים, רק להתבונן
ברשימת הנרצחים בשנה האחרונה ולהיווכח לדעת שהיום אין שום מקום
בטוח במדינה שלנו. השבוע הראשון של חודש מאי 2012, היה שבוע
אלים במיוחד. שבוע שבו ירד אדם צעיר להעיר בבאר-שבע לחבורת
צעירים שהם עושים רעש ומפריעים לבתו הקטנה להרדם. ובקש מהם
שיהיו יותר בשקט, ושילם על כך בחייו, שבוע שהסתיים ברשימה של
נרצחים ופצועים כתוצאה מקטטות. חיסול חשבונות ועוד. וביום הראשון
של השבוע שבא אחריו התבשרנו על רצח נוסף של נער ברחובות.
ואני שידעתי ימים אחרים בארץ הזאת, ימים שבהם כל רצח הרעיד בה
את אמות הסיפים, מתחלחלת לנוכח הפיכתם של הרציחות לתופעה
יומיות ואפילו המונית. ואומרת לעצמי מי צריך אויבים אם אלו האזרחים
שלנו. פעם אמרנו שיקאגו, ניו-יורק. כשדברנו על אלימות שמשתוללת ברחובות,
והנה היום אצלנו המצב הוא ממש כמו ששרר שם. (ראו את הסרט סיפור הפרברים),
היום מהלכים ברחובות ישראל קבוצות של צעירים משועממים. מסוממים או שתויים.
שמדברים אחד אל השני בשפה בוטה. ואם זר נקרה בדרכם שאינו מוצא חן
בעיניהם. מסיבה מסויימת, הם גומרים אותו. כן, ממש גומרים אותו, באחת
הכתבות שהתפרסמו לאחרונה ב"מעריב" סופר על קבוצה של צעירים שאמצה
לעצמה מנהג לעבור דלת דלת בשכונה ולנסות לפתוח אותה בכוח. ולהפחיד את
הדיירים ואני שואלת את עצמי לאן הגענו. ממה שנוכחתי לדעת היום התופעה
הזאת של חבורות צעירים אלימים לא רק מאפיינת את השכבות החלשות, את אלו שמרגישים
את עצמם מקופחים. אלא גם את השכבות המבוססות יותר. "הילדים מבית טוב",
לדעתי, זה נובע משום שההורים של היום עובדים מבוקר ועד לילה, והמשכילים
שבהם הם אנשי קריירה, וגם אלו וגם אלו מפקידים את החינוך של ילדיהם בידי
בייביסטרים ומטפלות, ולא מקנים להם ערכים וסמכות הורית. נתקלתי גם בהורים
בעלי אמצעים, שקונים כל הזמן לילדים שלהם מתנות. הם לא מבינים שהחומריות
אינה פותרת חסך הורי, ועוד היום המורים בבית הספר מתקשים להטיל סמכות
חינוכית על התלמידים. כי אם רק יענישו אותם יופיעו ההורים ויכעסו עליהם,
כשבקרתי בתיכון בשכונה יוקרתית אחת סיפרו לי שהמורים בו צריכים להתיחס
בכסיות משי לתלמידים כי אם לא מגיעים אליהם ההורים ומאימים עליהם שיקחו
עורך דין ויתבעו אותם. לאור כל זאת אני לא מתפלאת שהיום ישנם לא אחת
מקרים של אלימות בין תלמידים, או של תלמידים כלפי מורים. ואני מתגעגעת
לימים שבהם הייתי תלמידה, ימים שבהם המורים הענישו את התלמידים בלי כל
חשש. ולתלמידים היה כבוד כלפי המנהל. סגן המנהל והמורים. ורק כשאלו עברו
במסדרון הם לחשו אחד לשני בהערכה "תראו תראו מי בא". היום הצעירים חשופים
גם לסרטים אלימים שמוקרנים בטלוויזיה. ומכיוון שלא מקנים להם ערכים הם רואים
בהם תמונה של מציאות שצריכה להיות. ומה עוד שבפיצוציות מוכרים להם אלכוהול
באיין מפריע. ונגיע לקלות הבלתי נסבלת של הרציחות ברחובות. היום המערכת
השפוטית, כפי שאני קוראת בעיתונות, נותנת לא אחת עונשים קלים לעבריינים, או
עושה איתם עסקאות טעון שמקלות על מצבם. וזה גורם לדעתי לעבריינים לא להרתע
מלבצע את מעשיהם. לאחרונה קראתי שעל רצח קיבלו נערים 45 חודשי מאסר בלבד
והזדעזעתי. המשטרה ממה שאני קוראת בעיתונות לא נמצאת תמיד בתמונה. הנה
במקרה הרצח בבאר שבע סיפרו השכנים וגם האלמנה, שהם התקשרו למשטרה
והתלוננו על הצעירים שמפרים את השקט. ואף נידת לא נראתה באזור. המשטרה טענה
שהיא כן שלחה נידת אבל השוטרים לא ראו כלום ונסעו משם, אני מאמינה שהצעירים
ברחו לכשהבחינו בה וחזרו מאוחר יותר. וסבורה שהמשטרה צריכה לעשות
בקבי פטרולים במקומות שנחשבים כמיועדים לפורענות. נכון שאומרים שחסר
כוח אדם. אבל מדובר כאן בחיי אדם. וצריך כפי שאני מבינה. לעשות סדר עדיפיות
או לפחות להתקין מצלמות. ובכך למנוע רצח כמו בבאר שבע, שהיה בבחינת
רצח וברח. ממש כמו תאונות הפגע וברח. שהפכו גם הן מהסיבות שמניתי לתופעה
שבשגרה. שמחתי לשמוע ששר החינוך גדעון סער הגה רעיון, שמורים יסתובבו
בתורנות במקומות המיועדים לפורענות, אני אומרת שזהו רעיון מצויין, אבל אסור
לשכוח שאנחנו נמצאים בתקופת בחירות, ובגלל שיקולים קואלציונים הוא עשוי
ש שלא לכהן בקדנציה נוספת. ומי אומר שמי שיבוא יגשים את התוכנית שלו.
אני חושבת שעלינו להשקיע יותר בדור הבא, למצוא פתרונות יצירתיים, ולעשות[
משהו כדי שתושבי המדינה יוכלו להסתובב בביטחון ברחובות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה