לאחרונה קראתי
במוסף של מעריב שיצא לאור לרגל האולימפיאדה
שיש משהו
סימלי עבור הספורט הישראלי במשחקים אולימפיים שמתקיימים בשנה שמסתיימת בספרה 2. השנה
ימלאו 20 שנה למדליה הראשונה. 40 שנה לרצח הי"א במינכן. ו-60 שנה להשתתפות
הישראלית הראשונה במשחקים האולימפיים בהלסינקי,
והשנה ימלאו
80 שנה לרעיון הציוני לשלוח משלחת של ספורטאים עבריים למשחקים האולימפיים,
וכשנתייחס לאולימפיאדת לונדון 2012 מה נאמר עליה? לדעתי אפשר בהחלט לאמר שזוהי
אולימפיאדת הכמעט. כי במספר ענפי ספורט בהם התחרו הספורטאים שלנו הם נצבו במרחק מה
מהסיכוי לקבל מדליה. התקדמו שלב ולא עלו לשלב הבא. נחלו והנחילו לנו אכזבה. אבל עם
זאת יצגו אותנו בכבוד. ואני מתכוונת לג'ודוקא
טומי ארשינסקי שניצח את היריב הראשון שלו. ולאחר מכן התמודד עם יריב שחזק
ממנו והפסיד לו. לאנדי רם ויוני ארליך שניצחו את רוג'ר פדרר והשותף שלו, מהטניסאים
הטובים בעולם, וגרמו לסנסציה ספורטיבית,
אך למחרת הפסידו לאחים בריין שנחשבים לטובים בעולם, השחיין יעקב טומרקין שהעפיל
לגמר, תפש את המקום השביעי לבסוף היה לשחיין הישראלי הטוב ביותר מבחינת הישגים
אולימפיים. לאלכס שטילוב המתעמל שהיה תקווה גדולה לקבלת מדליה. אך הגיע למקום
השישי
המכובד. גם התקווה
הגדולה שלנו למדליה אולימפית בשייט לי קורזיץ לא צלחה. היא תפשה את המקום השני
בשיוטים שלפני שיוט המדליות, ובשייט הסופי הגיעה למקום התשיעי ולשישי הכללי, ולא
נמנתה על הזוכות. עם זאת למרות ההפסד לי שהיא אלופת העולם ברציפות בשנתיים
האחרונות, סגנית אלופת אירופה והיתה לאלופת העולם גם לפני מספר שנים, זכתה בארץ
להערכה על אומץ ליבה והישגה, ובהחלט מגיע לה. והיו באולימפיאדה הזאת גם אכזבות
קשות למשלחת הישראלית. הג'ודוקא אריק זאבי שהיווה גם הוא תקווה גדולה, לאחר שנים
עשר שנות קריירה מפוארת ומדליה אולימפית אחת. הפסיד ליריב גרמני כבר בשניות
הראשונות. ושחר צוברי בשייט שזכה במדליה ארד באולימפיאדה הקודמת בבייג'ין.
ואף נשא את
הדגל, באולימפיאדה הזאת, במצעד המשלחות. היה רחוק בשיוטים מהישגיו הקודמים. והאצן דונלד
סנפורד, טען שנעליו נגנבו ונזקק טרם הריצה
במוקדמות 400 מטר
לקבלת נעליים חלופיות, ולבסוף עשה תוצאות מאכזבות. אני סבורה שהספורטאים שלנו יכלו
להגיע ליותר, אבל לצערי לא משקיעים בהם כמו בארצות אחרות. וכפי ששמעתי וקראתי
לעסקנים הישראלים יותר אכפת מעצמם, מאשר שהספורטאים יגיעו להישגים נאים
באולימפיאדות.
בפרט ובכלל. וחבל. והספורטאים נאלצים לחפש
ספונסרים. הנה מאחורי אריק זאבי עמדה בשנים עשר שנות קריירה המפוארת שלו חברת
ביטוח מגדל. והיום לנוכח אולימפיאדת הכמעט
אפשר להזכר
בימים אחרים. ימים שבהם העניקו לנו הספורטאים שלנו מדליות אולימפיות. למשל, השייט
גל פרידמן הישראלי האולימפי המעוטר בכל הזמנים, והראשון שזכה בזהב, ועד כה היחידי.
ביעל ארד שהיתה לספורטאית הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באולימפיאדה, היא זכתה
במדליה כסף על מזרון הג'ודו. והעניקה בזאת דוגמא אישית לכל הילדות הצעירות ששאפו
להיות אלופות בישראל. אורן סמדג'ה שהיה לספורטאי הישראלי השני שזכה במדליה
אולימפית. הוא זכה במדליה ארד.
והביא להצטרפות של ילדים רבים לענף הג'ודו. עד היום, לפי ראות עיני, ברוב האולימפיאדות
נחלנו אכזבות והזכיות במדליות היו בבחינת הבלחות. כמו הזכיה של הקיק מיכאל קלגנוב
באולימפיאדת סידני, שבא לאחר הישגים מאכזבים מצד הספורטאים הישראלים. וכאן יש
לציין, שאנחנו עדיין מתגאים בהישגים הספורטיבים של האצנית אסתר רוט שחמורוב, שהיתה
התקווה הגדולה שלנו למשחקי מינכן 1972, אך לאחר מתקפת הטרור על הספורטאים הישראלים
בכפר האולימפי. היא העניקה לנו גאווה לאומית כעבור ארבע שנים באולימפיאדת
מונטריאול בקנדה. כשהיתה לספורטאית הישראלית הראשונה שהגיע לגמר אולימפי. לאור העובדה
שאולימפיאדת לונדון, אותה אני מכנה אולימפיאדת הכמעט. לא הניבה מדליות, אני רואה
באולימפיאדה הזאת תמרור ואזהרה לכל האולימפיאדות שבדרך. לכך שהעסקנים צריכים לראות
את הנולד ולא לסמוך רק על המזל. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה