אני מכירה אנשים עובדים שהם שחוקים ועיפים. באים כל בוקר למקום עבודתם וחוזרים בלילה לאישה ולילדים .
לכשמדובר בילדים קטנים הם לא אחת מוציאים אותם ישנים ושולחים להם באוויר נשיקה. בתקווה שהיא תקלט
בחלומם. אין להם זמן להיות מעורבים בחייהם. ולכשהם מתקשרים אליהם אחוזי געגועים למקום עבודתם. הם
אומרים אתם מפריעים לנו לעבוד. הם לא מאושרים. כי הם לא רוצים להרגיש שהביאו סתם ילדים לעולם.
רוצים להעניק להם מעצמם. אפילו בזמן איכות. בקריירה בחרו כי אין להם ברירה. יוקר המחיה לא מאפשר להם
לגדל אותם אחרת. הם מבקשים לפצות את הילדים. קונים להם מתנות יקרות. ואם הילד רק רוצה משהו מתייצבים
בחנות וממלאים את מבוקשו. אבל הילד רוצה לחוש שיש לו הורים. ויש לו חסר. העבודה שלהם מונוטונית. כל יום דומה
ליום שלפניו. הם מרגישים שחוקים, עיפים ומתוסכלים. לא אחת הם מתמודדים בבית עם בעיות שנובעות מעצם היותם
אנשים עובדים שעות רבות. הם חוזרים עיפים ועצבניים ואין להם כוח לשמוע משהו מבני משפחתם. ואת כל הכעסים והתסכולים שלהם הם מוצאים עליהם. אני מכירה אנשים שעובדים כבר שנים באותו מקום. בעבודה שחוזרת על עצמה
יום יום. שלא מתוגמלים בהתאם לשעות שהם בה משקיעים, והמנהלים הגדולים הם אלו שאת הכסף בה מקבלים, הם עובדים במקום שלא דואג להם לימי כיף קבוצתיים ולאירועים קבוצתיים, ונותן להם רק מתנות בחגים. פעם גדולות
פעם קטנות. דורשים מהם יום יום להביא תפוקה.
להציג תוצאות. ואם הם חולים ומבקשים לנוח בביתם מערימים בפניהם קשיים, כאילו שלבן אדם אסור להיות חולה.
ואפילו אם הם מביאים אישור מחלה מהרופא היחס כלפיהם לא משתנה, לעומת זאת אני מכירה אנשים עובדים שהם
מאושרים, הם מקבלים משכורת ראויה, עבודתם היא מגוונת ומעניינת , הם יוצאים מידי פעם להשתלמויות, לימי כיף ולסופי שבוע בבתי מלון, ונהנים מיחסם של מעבידים שהם קשובים ומבינים, ידוע לי שישנם גם מקומות עבודה כמו היטק שישנם
בו חדרי כושר, ומאפשרים בהם לעובדים גם לעסוק בפעילות גופנית, כמובן, בשעות מסוימות. דבר שמנקה להם את הראש
משגרת העבודה. ומטעין אצלם אנרגיות חדשות. בכלל, אני חושבת שכשעובד מרגיש שהוא מתוגמל. שמעריכים את מה שהוא עושה וקשובים לו. ושמאפשרים שיהיו לו חיים מעבר לשעות העבודה. הוא מרגיש את עצמו רענן ומאושר, ויש לו הרבה מוטיבציה להראות תוצאות ולהביא תפוקה,
לאחרונה קראתי שישנם בארץ גם מקומות עבודה שבהם העובדים מעורבים בחיי הקהילה, ועוסקים בנוסף לעבודתם בפעילות קהילתית התנדבותית, כמו למשל, עם בני נוער. בשמירה על איכות הסביבה, עם בני נוער בסיכון. במגזר הערבי.
בתחומי חינוך שונים וכדומה. מבחינתי למעבידים זו דרך טובה להשגת רווחים, ואמצעי להשגת רווחים נוספים בתרומה לקהילה, רווחים שהם לא כספיים, אך מהווים לעובדים תמריץ להשגת תוצאות במקום העבודה, ולהביא תפוקה. כי הם באים אליה מידי יום כשהם לא עיפים ושחוקים. ועם סיפוק ממה שעשו למען אחרים. וגם המעבידים מרגישים טוב עם עצמם.
כי העובדים שלהם עושים ביוזמתם דברים טובים. ודואגים לצרכים של אחרים. במקומות העבודה האלו, כפי שאני מתארת לעצמי, המעבידים גאים בעובדים שלהם לא רק בגלל התוצאות שהם משיגים והתפוקה שהם מביאים. אלא גם בגלל דברים נוספים. והעובדים המסופקים מצידם עושים הכל כדי שיראו הצלחה וברכה במקום העבודה...
לאחרונה קראתי כתבה שאמרה שאנשים שעסוקים במעורבות חברתית וקהילתית ישנה הערכה עצמית גבוהה, אושר גדול
ובריאות נפשית. אני חושבת שזה מאפיין גם את העובדים שתורמים לחברה ולקהילה, שהמעבידים שלהם רואים בהם קודם כל בני אדם, ומאפשרים להם יציאות לסופי שבוע לבתי מלון. אירועים ובילויים.
לכשמדובר בילדים קטנים הם לא אחת מוציאים אותם ישנים ושולחים להם באוויר נשיקה. בתקווה שהיא תקלט
בחלומם. אין להם זמן להיות מעורבים בחייהם. ולכשהם מתקשרים אליהם אחוזי געגועים למקום עבודתם. הם
אומרים אתם מפריעים לנו לעבוד. הם לא מאושרים. כי הם לא רוצים להרגיש שהביאו סתם ילדים לעולם.
רוצים להעניק להם מעצמם. אפילו בזמן איכות. בקריירה בחרו כי אין להם ברירה. יוקר המחיה לא מאפשר להם
לגדל אותם אחרת. הם מבקשים לפצות את הילדים. קונים להם מתנות יקרות. ואם הילד רק רוצה משהו מתייצבים
בחנות וממלאים את מבוקשו. אבל הילד רוצה לחוש שיש לו הורים. ויש לו חסר. העבודה שלהם מונוטונית. כל יום דומה
ליום שלפניו. הם מרגישים שחוקים, עיפים ומתוסכלים. לא אחת הם מתמודדים בבית עם בעיות שנובעות מעצם היותם
אנשים עובדים שעות רבות. הם חוזרים עיפים ועצבניים ואין להם כוח לשמוע משהו מבני משפחתם. ואת כל הכעסים והתסכולים שלהם הם מוצאים עליהם. אני מכירה אנשים שעובדים כבר שנים באותו מקום. בעבודה שחוזרת על עצמה
יום יום. שלא מתוגמלים בהתאם לשעות שהם בה משקיעים, והמנהלים הגדולים הם אלו שאת הכסף בה מקבלים, הם עובדים במקום שלא דואג להם לימי כיף קבוצתיים ולאירועים קבוצתיים, ונותן להם רק מתנות בחגים. פעם גדולות
פעם קטנות. דורשים מהם יום יום להביא תפוקה.
להציג תוצאות. ואם הם חולים ומבקשים לנוח בביתם מערימים בפניהם קשיים, כאילו שלבן אדם אסור להיות חולה.
ואפילו אם הם מביאים אישור מחלה מהרופא היחס כלפיהם לא משתנה, לעומת זאת אני מכירה אנשים עובדים שהם
מאושרים, הם מקבלים משכורת ראויה, עבודתם היא מגוונת ומעניינת , הם יוצאים מידי פעם להשתלמויות, לימי כיף ולסופי שבוע בבתי מלון, ונהנים מיחסם של מעבידים שהם קשובים ומבינים, ידוע לי שישנם גם מקומות עבודה כמו היטק שישנם
בו חדרי כושר, ומאפשרים בהם לעובדים גם לעסוק בפעילות גופנית, כמובן, בשעות מסוימות. דבר שמנקה להם את הראש
משגרת העבודה. ומטעין אצלם אנרגיות חדשות. בכלל, אני חושבת שכשעובד מרגיש שהוא מתוגמל. שמעריכים את מה שהוא עושה וקשובים לו. ושמאפשרים שיהיו לו חיים מעבר לשעות העבודה. הוא מרגיש את עצמו רענן ומאושר, ויש לו הרבה מוטיבציה להראות תוצאות ולהביא תפוקה,
לאחרונה קראתי שישנם בארץ גם מקומות עבודה שבהם העובדים מעורבים בחיי הקהילה, ועוסקים בנוסף לעבודתם בפעילות קהילתית התנדבותית, כמו למשל, עם בני נוער. בשמירה על איכות הסביבה, עם בני נוער בסיכון. במגזר הערבי.
בתחומי חינוך שונים וכדומה. מבחינתי למעבידים זו דרך טובה להשגת רווחים, ואמצעי להשגת רווחים נוספים בתרומה לקהילה, רווחים שהם לא כספיים, אך מהווים לעובדים תמריץ להשגת תוצאות במקום העבודה, ולהביא תפוקה. כי הם באים אליה מידי יום כשהם לא עיפים ושחוקים. ועם סיפוק ממה שעשו למען אחרים. וגם המעבידים מרגישים טוב עם עצמם.
כי העובדים שלהם עושים ביוזמתם דברים טובים. ודואגים לצרכים של אחרים. במקומות העבודה האלו, כפי שאני מתארת לעצמי, המעבידים גאים בעובדים שלהם לא רק בגלל התוצאות שהם משיגים והתפוקה שהם מביאים. אלא גם בגלל דברים נוספים. והעובדים המסופקים מצידם עושים הכל כדי שיראו הצלחה וברכה במקום העבודה...
לאחרונה קראתי כתבה שאמרה שאנשים שעסוקים במעורבות חברתית וקהילתית ישנה הערכה עצמית גבוהה, אושר גדול
ובריאות נפשית. אני חושבת שזה מאפיין גם את העובדים שתורמים לחברה ולקהילה, שהמעבידים שלהם רואים בהם קודם כל בני אדם, ומאפשרים להם יציאות לסופי שבוע לבתי מלון. אירועים ובילויים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה