לאחרונה הגיעו אלי סיפורים על גברים שנשותיהם שאיתן הם מסוכסכים, התלוננו עליהם שהם מכים אותם. כאשר הם נפגשו עם המשטרה היא התנהגה אליהם בברוטאליות, וכשהובאו בפני בתי המשפט והפרקליטות הם קיבלו הרחקה לשישים יום מהבית, מבלי שבדקו לעומק אם הם באמת אלימים. עוד הדגישו בפני בני שיח, אף גורם לא בדק איפה הם יגורו בזמן ההרחקה. כי את אף גורם זה לא מעניין. הם הורחקו מהנכס שלהם. נזרקו מהבית שלהם אפילו בשעות הקטנות של הלילה. ובקלות רבה נרמס כבודם כבני אדם. כולם מאמינים לנשים והגבר נתפס מראש כפוטנציאל לאלימות. ואין פוצה פה על כך שהוא נזרק מביתו לשווא בגלל עלילת שווא. כששאלתי את הגברים בני שיחי אם הם פנו לארגונים שמטפלים בגברים. הם הבהירו לי שבמדינת ישראל ארגוני הנשים נותנות את הטון. ואלו ארגוני הגברים הם קטנים, חלשים ועיפים. ומראש מרימים ידיים כי הם יודעים מראש שהמאבק שלהם אבוד. "ולמה אתם לא עושים משהו כדי לעורר הד ציבורי לכך?"
המשכתי ושאלתי אותם. והם אמרו לי שמשיחות עם גברים אחרים שנמצאים במצב שבו הם נמצאים התברר להם שאין להם הרבה מה לעשות. כדי להיטיב את מצבם. כי כשיש לך סכסוך עם מישהו ואתה פונה לבית המשפט הוא קובע מי הצודק. אבל כשבית המשפט חורץ את דינך בעיקר בסכסוך שיש לך עם אישתך אתה לא יכול להלחם נגדו. כי מראש אתה החלש והוא החזק. ופה אוסיף ואציין שכשאלתי עוד את בני שיחי אם הם פנו לפוליטיקאים, הם הסבירו לי שגם הפוליטיקאים וגם התקשורת נוטים לכיוון שבו נושבת הרוח. היינו לטובת הנשים, ובהקשר זה הפנו אותי למאמרה של אילנה מסר "האם נשים תורמות לאלימות כלפיהן?" שפורסם באינטרנט ב-27.8.2003 ובו היא דנה בין השאר בשאלה האם נשים מזמינות מכות. והתשובה המנומקת שהיא מביאה קובעת "נשים אינן מזמינות מכות. הן לא מעוניינות במכות, והן לבטח היו רוצות יחסים זוגיים תומכים ואוהבים, האלימות היא פועל יוצא של יחסים לא טובים. האישה אבדה שליטה על המצב. כמו שגבר אבד שליטה על המצב. היא והוא שניהם אינם יודעים כיצד לשפר זוגיות, ואז מופיעה ההסלמה". בספרו של רואה החשבון אהוד נווה "מיליון נשים רוצות אותי", שבו הוא מתייחס למאמר הזה ואומר בין השאר "המשפטים הקנטרניים והמתריסים הללו מעידים בעיני על האווירה השוררת נגד גברים בכלל, ונגד כל גבר שמעז לומר משהו בעניין יחסי גברים ונשים בפרט. אני טוען כי אווירה זו אף משפיעה על העיתונות, על הרשויות, ועל הציבור כולו, כמעגל מסלים. כדפוס שהולך ומחמיר, כאשר כל אחד מהחלקים במעגל מזין את התגברות הדפוס". בעמ' 241 בספרו הוא עוסק בשאלה "מה קורה כאשר מתקבלת ההחלטה על ההרחקה?" וקובע "אם ההחלטה מוצדקת לא יקרה דבר מבחינת מקבל ההחלטות, אם תהיה פגיעה נוספת למרות ההרחקה, המשטרה תוכל לטעון שעשתה כל מה שיכלה לעשות במסגרת החוק ולכן איננה אשמה. הרעיה נמצאת במקום אחר, אם ההחלטה היתה שגויה, האם יקרה משהו מבחינת מקבל ההחלטות? גם במקרה כזה לא יקרה דבר, זכויות הגבר אינן נחשבות לחשובות, הגבר נחשב לטרדן, טענותיו נדחות הצידה כאוויליות ואינן נשמעות, ומקסימום משלמים מס שפתיים בנוסח 'אנו מצטערים על הפגיעה במורחק, אבל' .
מסקנה! הוצאת צווי הרחקה בסיטונאות מקיימת את אסטרטגיות. מי שיפעל על פיה לא יפסיד, ולכן התוצאה הנפוצה במקומותינו היא שמוציאים צווי הרחקה בקלות קלה מאוד, יחד עם הנזק העצום שהם גורמים לזכויות האדם ולמערכת המשפט.
אני אינני הנפגע היחיד, ואני חושב שזה הפך 'למכת מדינה', עם זאת עדיין, לא קמה תנועת מחאה עכשוית מספיק, ולכן זה עדיין לא מעניין את התקשורת". ספרתי על הגברים שהורחקו מביתם לגברים שנמצאים במצב משפחתי טוב יותר. הם כולם פסקו שהסיפור שלהם אינו מהווה סיפור. ושמבחינתם האלימות כלפי נשים היא מכת מדינה. שבה צריך לטפל. מכאן הסקתי שזה מה שנתפס בציבור. ואני לא מתפלאת על כך שכל הסימנים מראים שהמדינה איננה מתכוונת לנהל משפטי צדק בעתיד בסכסוכים בין גברים לנשים שלהם. והאישה רק תתלונן שהגבר מכה אותה, וכבר ירחיקו אותו מהבית, אפילו אם המדובר בהרחקת שווא בעקבות עלילת שווא.
ואם לא יהיה לו איפה לישון. הוא פשוט יזרק במהירות לרחוב. ואת מי זה מעניין שבגלל זה לסכסוך שפרץ ביניהם לגביו לא יהיה סוף טוב. ואם בתפילה נאמר "ברוך שלא עשני אישה" לא אתפלא, לא על כך שנשים רבות שקורים להם כאלו מקרים אומרות לעצמן "ברוך שעשני אישה כי מילה שלי היא מילה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה