בעקבות אסון הכרמל / רימונה שיף.

כל שנה כשמגיע חג החנוכה אנחנו  לא מצינים רק את ניצחון המכבים על היוונים ואת נס פח השמן שדלק בבית המקדש שמונה ימים, אלא גם את אסון הכרמל שהיה לדעתי האסון הכי גדול שקרה במדינה. ובעקבות האסון מצאתי את עצמי יושבת וכותבת שירים של מציאות ותקווה. 

ואני בינהם.

הימים קצרים,
הלילה בא מהר. 
ואני בינהם
מהלכת בלבלוב האביב
ורסיסי זיכרונות. 
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים. 
הסתיו השיר עליו מעליו
ורק האביב אפשר
לנו לשבת ככה מחובקים. 
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים.
וללכת מכאן בתנועה 
כל הזמן.

בדרך לעין הוד.

בדרך לעין הוד עמוד חשמל עומד.
טרקטורים ובולדוזרים עובדים.
טכנאים כבלים מתקנים. 
מכונית מטפסות אל בתים שרופים.
אנשים בודקים בהם נזקים.
גלי הים מתנפצים אל החוף. 
המבצר של עלית משקיף אל הנוף.
בדממת אבניו טמון סיפור שלא נגמר.
ריח של עשן לא מריחים כבר.
וציפור שיר מזמרת מזמור 
למחר טוב יותר.