כששלושת בני נולדו לפני למעלה משלושים שנה אמרו לי חברים ומכרים, בברית המילה, שהם כבר לא יתגייסו לצבא. הם לא צדקו. ובני הצעיר עבר אפילו שירות צבאי בתקופת האינתיפאדה השנייה. והנה גם בשנת 2014 בני "דור הלייק" כפי שהם מכונים יצאו למבצע "צוק איתן" חרפו נפשם למען המולדת, ונלחמו נגד החמאס בעזה. למעלה משישים חיילים ומפקדים לא חזרו משם. הרבה משפחות ספגו פגיעה קשה, ואפילו כיפת ברזל לא עזרה, כיפת ברזל עשתה עבודה טובה מתחת לשמיים אבל לא ירטה את הפגיעה בחיילים על הקרקע. כי היא לכך לא נועדה. הורים הפכו לשכולים, נשים לאלמנות. ילדים ליתומים, וחברות למאין אלמנות. אפילו שתיים שעמדו בפני נישואין לבחיר ליבן עולמן חרב עליהן.
למעלה משישים משפחות ניצבות היום בפני מסלול חיים לא מוכר. ומתמודדות עם מכה שנחתה עליהן בלי אזהרה מוקדמת. רבות מהן מעלעלות היום באלבומים. מעלעלות ונזכרות ביקיריהן שהלכו מהן לעד במלחמה על הזכות לחיות בארץ הזאת. ואני שלא הכרתי אישית אף אחד מהנופלים, אך אבדתי חברים במלחמת יום הכיפורים, וקראתי לבני הבכור על שם שניים מהם, מזדהה עם הכאב של המשפחות המרוסקות. התבוננתי במהדורות החדשות בטלוויזיה בלוויות, בבכי קורע הלב של כל אלו שיקיריהן הלכו מהם ורציתי לחבק אותם. ולומר להם שאני מקווה שיקיריהן לא הלכו לשווא. אך בתוך תוכי תהיתי אם זו אמנם תהיה המלחמה האחרונה, ואמרתי לעצמי שאני בכלל לא בטוחה שלא נדע עוד מלחמה. שהרי בכל דור שזוכה לכינויים כמו "דור האספרסו" "דור הלייקים" "ילדי הירח" ואחרים, הבנים מוכנים להקריב את חייהם כדי שבני הדורות הבאים יוכלו לחיות כאן בשקט, ואני מאז שאני זוכרת את עצמי יודעת מלחמות. חוץ ממלחמת העצמאות עברתי את כולן. אני מתבוננת בתמונות של הנופלים מ"מבצע צוק איתן" וחושבת לעצמי כמה ילדים יפים ומוכשרים אבדנו. כמה חלומות ותוכניות נשארו לא מוגשמות. וכמה חברים צעירים וחברות צעירות של אלו שהיו ואינם, חוו את האבדן. לאחרונה ראיתי במהדורת החדשות בטלוויזיה קבוצה של צעירים מארה"ב שעלתה ארצה כדי להתגייס לצה"ל ליחידות הקרביות. והתמלאתי גאווה. אלו הם הציונים האמיתיים אמרתי בליבי. וחברה אמרה לי "אל תשכחי שאותם עולים חדשים עזבו חיים מבוססים, השאירו מאחוריהם הורים, אחים, אחיות וחברים. ובאו לכאן במיוחד כדי להתגייס לצבא" אני לא שוכחת, ומתפעלת גם מכל אלו שהתגייסו ביוזמתם למאמץ המלחמתי, ארגנו ציוד יומיומי לחיילים, הכינו להם מאכלים,דאגו שלא יחסר להם דבר ושלא יהיו רעבים, ואני מעריכה את כל הזמרים והזמרות שהעדיפו הופעות במקלטים בדרום. ובבסיסים של חיילים. על פני הופעות סגורים עם חדרים ממוגנים. וכאן אציין שהמבצע הפתיע אותי גם במספר שירי הזיכרון, ושירים אחרים שנכתבו בעקבותיו. אמרתי לבני שבמלחמת לבנון הראשונה שערכה שנים נכתבו שלושה שירים בלבד. ואלו המבצע הזה שערך חודש ימים הביא את המוזה ליוצרים רבים. וכשאני חושבת על שירים אני נזכרת בשירי השלום והתקווה שנכתבו כאן, בשירים ששרה יפה ירקוני, או באלו ששר יהורם גאון, בשירים כמו "הן אפשר" או בשיר האומר "ילדה קטנה שלי אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה", ומגיעה למסקנה שהשירים האלו מעידים שאנו עם שוחר שלום, כאן אציין עוד, שגם הניתוק מגוש קטיף עורר תקוות וחשבו שהוא יסייע לעזתים להשתקם, ויביא לתושבי הדרום שקט מכיוונם, אך במקום זה קבלנו את חפירת מנהרות, ואת הטילים שנורים מזה 14 שנה על ישובי עוטף עזה בפרט. ועל ישובי הדרום בכלל. מאז ההתנתקות שום דבר לא השתנה. עזה לא הפכה לגן פורח, להיפך.
לאחרונה קראתי שכתב עת אחד פרסם מחקר סטטיסטי שקבע שתוחלת החיים של אנשים אופטימיים נוטה להיות קצר. אני לא לכשעצמי לא אופטימית לגבי הסיכויים לשלום. אנחנו חיים בין מלחמה למלחמה. וברוח הימים האלו גם עלי המוזה שרתה וכתבתי שיר.
ארץ מולדת.
בארץ מולדת.
שפת אמי זרה.
בארץ מולדת שבורה
צומחים פרחים
ללא עלי כותרת ואבקנים.
נופים נפקדים
ברשת זיכרונות מתפוררת
ועל דלתי מתדפקים
לילות אחרים.
למעלה משישים משפחות ניצבות היום בפני מסלול חיים לא מוכר. ומתמודדות עם מכה שנחתה עליהן בלי אזהרה מוקדמת. רבות מהן מעלעלות היום באלבומים. מעלעלות ונזכרות ביקיריהן שהלכו מהן לעד במלחמה על הזכות לחיות בארץ הזאת. ואני שלא הכרתי אישית אף אחד מהנופלים, אך אבדתי חברים במלחמת יום הכיפורים, וקראתי לבני הבכור על שם שניים מהם, מזדהה עם הכאב של המשפחות המרוסקות. התבוננתי במהדורות החדשות בטלוויזיה בלוויות, בבכי קורע הלב של כל אלו שיקיריהן הלכו מהם ורציתי לחבק אותם. ולומר להם שאני מקווה שיקיריהן לא הלכו לשווא. אך בתוך תוכי תהיתי אם זו אמנם תהיה המלחמה האחרונה, ואמרתי לעצמי שאני בכלל לא בטוחה שלא נדע עוד מלחמה. שהרי בכל דור שזוכה לכינויים כמו "דור האספרסו" "דור הלייקים" "ילדי הירח" ואחרים, הבנים מוכנים להקריב את חייהם כדי שבני הדורות הבאים יוכלו לחיות כאן בשקט, ואני מאז שאני זוכרת את עצמי יודעת מלחמות. חוץ ממלחמת העצמאות עברתי את כולן. אני מתבוננת בתמונות של הנופלים מ"מבצע צוק איתן" וחושבת לעצמי כמה ילדים יפים ומוכשרים אבדנו. כמה חלומות ותוכניות נשארו לא מוגשמות. וכמה חברים צעירים וחברות צעירות של אלו שהיו ואינם, חוו את האבדן. לאחרונה ראיתי במהדורת החדשות בטלוויזיה קבוצה של צעירים מארה"ב שעלתה ארצה כדי להתגייס לצה"ל ליחידות הקרביות. והתמלאתי גאווה. אלו הם הציונים האמיתיים אמרתי בליבי. וחברה אמרה לי "אל תשכחי שאותם עולים חדשים עזבו חיים מבוססים, השאירו מאחוריהם הורים, אחים, אחיות וחברים. ובאו לכאן במיוחד כדי להתגייס לצבא" אני לא שוכחת, ומתפעלת גם מכל אלו שהתגייסו ביוזמתם למאמץ המלחמתי, ארגנו ציוד יומיומי לחיילים, הכינו להם מאכלים,דאגו שלא יחסר להם דבר ושלא יהיו רעבים, ואני מעריכה את כל הזמרים והזמרות שהעדיפו הופעות במקלטים בדרום. ובבסיסים של חיילים. על פני הופעות סגורים עם חדרים ממוגנים. וכאן אציין שהמבצע הפתיע אותי גם במספר שירי הזיכרון, ושירים אחרים שנכתבו בעקבותיו. אמרתי לבני שבמלחמת לבנון הראשונה שערכה שנים נכתבו שלושה שירים בלבד. ואלו המבצע הזה שערך חודש ימים הביא את המוזה ליוצרים רבים. וכשאני חושבת על שירים אני נזכרת בשירי השלום והתקווה שנכתבו כאן, בשירים ששרה יפה ירקוני, או באלו ששר יהורם גאון, בשירים כמו "הן אפשר" או בשיר האומר "ילדה קטנה שלי אני מבטיח לך שזו תהיה המלחמה האחרונה", ומגיעה למסקנה שהשירים האלו מעידים שאנו עם שוחר שלום, כאן אציין עוד, שגם הניתוק מגוש קטיף עורר תקוות וחשבו שהוא יסייע לעזתים להשתקם, ויביא לתושבי הדרום שקט מכיוונם, אך במקום זה קבלנו את חפירת מנהרות, ואת הטילים שנורים מזה 14 שנה על ישובי עוטף עזה בפרט. ועל ישובי הדרום בכלל. מאז ההתנתקות שום דבר לא השתנה. עזה לא הפכה לגן פורח, להיפך.
לאחרונה קראתי שכתב עת אחד פרסם מחקר סטטיסטי שקבע שתוחלת החיים של אנשים אופטימיים נוטה להיות קצר. אני לא לכשעצמי לא אופטימית לגבי הסיכויים לשלום. אנחנו חיים בין מלחמה למלחמה. וברוח הימים האלו גם עלי המוזה שרתה וכתבתי שיר.
ארץ מולדת.
בארץ מולדת.
שפת אמי זרה.
בארץ מולדת שבורה
צומחים פרחים
ללא עלי כותרת ואבקנים.
נופים נפקדים
ברשת זיכרונות מתפוררת
ועל דלתי מתדפקים
לילות אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה