תמיד היה פער בין עניים לעשירים. לעשירים נחשבו אלו שהיו להם הרבה מאוד כספים והם יכלו להרשות לעצמם לחיות חיי מותרות. ולעתים קרובות גם מעבר לזאת. לעניים נחשבו אלו שסבלו מחסרון כיס עד כדי שלא היה להם מה לאכול. ובמה להאכיל את ילדיהם. אבל היה גם מעמד הביניים. מעמד של אנשים שעבדו קשה במשרה מלאה. ולפעמים בשתי משרות והכספים שהרוויחו בעמל יומם אפשרו להם לחיות חיים שקטים. הם יכלו להרשות לעצמם לקנות מאכלים בסיסיים ואחרים. ללכת לחייט או לתופרת לתפור בגדים, למסור בגדים מלוכלכים למכבסה, והיו כאלו שהרשו לעצמם להעסיק בביתם עוזרת קבועה. לשבת בבתי קפה או במסעדות, ללכת באופן קבוע לסרטים ולהצגות. וגם כאלו שהרשו לעצמם לנסוע לחופשות בארץ, ולארצות שמעבר לים, ולהחזיק מכונית. לאחרונה שמעתי שהיו בזמנו כאלו שהשקיעו בבורסה ובזכות המניות הצליחו לרכוש דירות. באותם ימים כשהשקעת כספים בפק"ם קבלת על מה שהשקעת תשואה יפה. אמרו לי שקבלו אז 6% ריבית. והיום אתה מקבל על על השקעות בפק"ם ריבית של אפס אחוז. כאילו שלא עשית כלום. היום מי יכול לרכוש דירה. רק אנשים שהם באמת עשירים. היינו, בעלי אמצעים, ועל הצעירים אין מה לדבר בכלל, הם יקחו משכנתא לכל החיים. וכאן אציין שבשנות ה-70 כשהתחתנתי ברחוב בו גרתי בגבעתיים, וברחוב הסמוך לו, בנו בנינים שבהם היו דירות שהיו מיועדות רק לזוגות צעירים. אני לא יודעת אם היה מדובר בדיור ציבורי כי למזלי זה לא נגע לי. בכל אופן אני מתארת לעצמי שדירות כאלו נבנו גם במקומות אחרים. ושבזכותם זוגות צעירים רבים נמצא פתרון לדיור. היום מדברים על חקיקת חוק שיתיר במשך שלוש שנים להעלות שכר דירה רק במחיר עלית המחירים לצרכן, לא נאמר איזה סכום יש לגבות עבור השכרת דירות אבל יתנו תמריצים למשכירים. החוק הנוגע לתוכנית הזאת יועלה בקרוב להצבעה בכנסת כך שהוא יכול להיות מיושם בתחילת 2015. וכאן אוסיף שמכיוון שהחוק לא נוגע למחיר שכר הדירה שיגבה מהשוכרים המשכירים יוכלו להעלות אותו בטרם ידרשו אותו מהשוכרים, או לגבות מראש מחיר גבוהה. ככה שמבחינה זאת המצב לא השתנה. לפחות חשבו על הקפאת מחירים. מאידך תוכנית מע"מ אפס עדיין לא אושרה, ותוכנית "מחיר מטרה" שנועדה להקל על רכישת דירות תלויה בזאת. לאחרונה התפרסמו באחד מהעיתונים היומיים נתונים על מצבם הכלכלי של הישראלים. ממחקרה של ד"ר חיה ניסמוב, עולה ש40% מהם הם המעמד הבינוני הנמוך, ומשתכרים בין 1.950 שקל ל-5.100 שקל 29% מהם הם בני המעמד הבינוני הגבוה, ומשתכרים ב-5.100 שקל ל-1.540 שקל. לכשהייתי צעירה יותר התחתנו בסביבות גיל עשרים, ולמי שנשקה לגיל השלושים היתה בעיה. רבים הפכו אז כבר בגיל צעיר להורים. היום בנים ובנות לא עוזבים את בית ההורים גם בגיל ארבעים פלוס. הם חוששים להיות עצמאים ולהיקלע להידרדרות כלכלית מהירה. אצל ההורים הם מרגישים מוגנים ובטוחים. ואני מדברת על כאלו שהם עובדים. ובהחלט אינם פרזיטים. היום אנשים יכולים לעבוד מבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ולהרוויח משכורת שאינה מאפשרת להם לחיות בכבוד. הם מקבלים משכורת כמו 4.000 שקל או 5.000 שקל. ומנהלים מאבקים יומיומיים כדי לשרוד. לא גומרים את החודש ונמצאים על הסף של להיות אנשי מעמד הביניים הנמוך. מאנשים שהגיעו למצב הזה שמעתי שהם קבלו על עצמם החלטות קשות. הפסיקו לארח חברים בביתם. ללכת לאירועים ולצאת לחופשות בארץ ובחו"ל. הם מודים שהם קונים לעצמם רק בגדים זולים. וחושבים אם ללכת למספרה, או לעצב לעצמם תסרוקת בבית. הפרדוקס הוא שבעבר מחירי הביגוד וההנעלה היו יקרים ומחירי המזון היו זולים. והיום זה הפוך. הסתבר לי לאחרונה שאנשים רבים שנחשבים למעמד הביניים הנמוך לא פונים לעמותות כמו 'לתת'. כי הם מתביישים, אבל הם הולכים בסתר לבית תמחוי. ותמורת שקלים בודדים יוצאים ממנו שבעים. ויש מהם שמקבלים סיוע כלכלי מהוריהם הקשישים. ולא מרגישים, כפי שאמרו לי, יסורי מצפון עם המחשבה שבמקום שהם יעזרו להם הם מסתייעים בהם. כי זה המצב. וההורים שלהם יכולים להרשות לעצמם לעזור להם. רבים מאיתנו גרים בדירה שההורים שלנו קנו לנו. ואלו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לרכוש לילדנו. אבל אנחנו תומכים בהם כלכלית במיטב יכולתנו. אפילו אם הם לא גרים איתנו. כי המקומות שבהם הם עובדים משלמים להם כאלו סכומים שלא מאפשרים להם לחיות בכבוד. היינו, לכלכל את עצמם בעצמם. לפני מספר שנים היתה בארצנו מחאה חברתית, חשבתי באותה תקופה שהמצב בזכות המחאה הזאת יכול להשתנות. אבל התוצאות הן מאכזבות, היום שניים ממחוללי המחאה יושבים בכנסת ונהנים ממנעמי השלטון. ואני חושבת לעצמי לא פעם שחבל שבסופו של דבר המחאה הזאת לא גרמה למהפכה כלכלית בחברה הישראלית, לא מזמן התגלה בתוכנית טלוויזיה שישנם רבים שמועסקים כיום כעובדי קבלן, אפילו אקדמאים ושאין להם תנאים סוציאלים ומשכורת הולמת. היום יותר מתמיד אנחנו זקוקים לדעתי להעלאה בשכר המינימום. שכר שלפי הבנתי גם המועסקים כעובדי קבלן מקבלים. ויש לי גם בקורת נוקבת על כך שהיום ישנם אנשים שמשקיעים שנים בלימודים אקדמאים. ולבסוף התואר האקדמאי לא מסיע להם להשיג עבודה הולמת. יודעי דבר מסבירים לי שבעבר חיינו בעידן הסוציאליסטי, ואלו היום אנחנו חיים בעידן הקפיטליסטי. שראש הממשלה בנימין נתניהו הוא נאו ליברלי הינו שכל אזרח לפי מדיניותו צריך לדאוג לעצמו. אני מתגעגעת לתקופה האחרת שבה יכולנו להרשות לעצמנו לקנות ולעשות דברים בזכות הכספים שהרווחנו. דברים שהיום אנחנו רק יכולים לחלום עליהם. ומקווה שגם אנחנו וגם ילדנו נזכה לימים אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה