גינת פטאי / רימונה שיף.

לא מכבר הגעתי לגינת פטאי במסגרת סיור שערכה מועצת הנשים של עירית גבעתיים, שעם חברות ההנהלה שלה אני נמנית. התרשמתי מהמקום שהפך לגינה קהילתית בזכות שכנים שאכפת להם מאיכות הסביבה שלהם. והודות לשתוף פעולה בינה לבין אגף שפ"ע. שפור פני העיר שינו את המראה שלה ואת היעוד שלה. בחציה שתלו גן ירק, עם ירקות למאכל. גרעינים ועוד. שמושך אליו כמו במקומות רבים בעולם ציפורים כמו הדוכיפת וחרקים שונים. ודאגו שיהיו בה דברים על טהרת המחזור. משטח עשוי ממחזור של צמיגים, מחסן וחממה שקירותהם עשויים מבקבוקים שקופים המחוברים אחד לשני ללא מסמרים, שלחן עשוי ספסלים ישנים, ושבילים מרעפים שהיו שייכים לבית ספר כצנלסון, בגינה הקהילתית הזאת השוכנת באחד הרחובות השקטים בגבעתיים, כמו שהסתבר לי, עורכים השכנים מסיבות, מפגשים חברתיים וכדומה. כשהציגו בפנינו את הגינה ואמרו לנו "תראו איך שטח קטן בעיר משמש לקימות" נזכרתי ב-5.10.83 עת פרסמתי ב"מעריב" כתבה תחת הכותרת "קשה לחיות ברחוב פטאי בגבעתיים", ובה כתבתי על הגינה הזאת שהפכה מוקד משיכה לפרחחי העיר. כשחזרתי לביתי חפשתי את הכתבה הישנה. ומצאתי שכתבתי בה בין השאר את התאור הבא "הפרחחים מצידם עושים שמח, הם זורקים חול אחד על השני ולכול הכיוונים, צועקים ורבים, הם מפילים פעוטים שמגיעים למקום, ולא פעם נזעקים דיירי הרחוב להציל את המצב, בריונים צעירים מתנדנדים בפראות על הנדנדות שנועדו לילדי הגן ולא לגילאי תיכון, כך נפלה הקרוסלה כבר מספר פעמים, ולפי עדות דיירי הרחוב נמנע פעם אפילו אסון כשהיתה עמוסה בפעוטים". זה לא יאמן, אמרתי לעצמי. איך בזכות שכנים שדואגים להיטיב את איכות החיים והסביבה במקום מגוריהם, והודות לעיריה שאכפת לה מהתושבים שלה. ומוכנה לשמוע את מאוויהם וללכת לקראתם. הופכת גינה שהיתה למטרד לכל הסביבה בעברה לאחת משכיות החמדה כיום בעיר.