לאחרונה קבלתי מתנה, ספרון קטן אדום שנקרא "הו הו! כוחה, חוק של צחוק". המחבר יוסף באו צייר, גרפיקאי, אנימטור, קריקטוריסט, מאייר, צלם, איש סוד, משורר ומו"ל. אדם שפעל בהרבה תחומים, אבל לפני הכל רצה שיכירו אותו בתור אדם עם חוש הומור. וגם בנותיו, הדסה וצלילה באו, אותן אני מכירה זה מכבר, רוצות היום שיזכרו אותו ככזה. ולשם כך הוציאו לאור את הספר. המבוסס על בדיחות שנהג לספר. להלן אחדות מהן. "שתי עגבניות טיילו ברחוב פתאום אחת נדרסה על ידי מכונית. העגבניה שניצלה מהתאונה ברכה את חברתה הנדרסת 'שלום לך קטשופ". ובבדיחה נוספת "ילד בוכה ומבקש מאמו כסף לקנות מסטיק, אמא צועקת 'מה בגשם שכזה אתה רוצה ללכת למכולת? בגשם שכזה אפילו כלב לא שולחים החוצה, אבא ילך לקנות לך".
יוסף באו בנותיו מספרות "הורינו, רבקה ויוסף באו היו ניצולי שואה ואיבדו את משפחותיהם. אבל תמיד הם היו מאושרים, הם אף פעם לא אבדו את חוש ההומור שלהם האהבה והתקווה, אפילו בתוך הגטו ומחנות הריכוז, אבי תמיד סיפר בדיחות וחברים מספרים, שהוא הציל אותם על ידי הצחוק, הוא סיפר להם בדיחות וזה נתן להם כוחות להמשיך לחיות". ובפרק "חברים כותבים על יוסף באו" כותב י.דרזנר "הייתי רופא השיניים של יוסף באו, כל ביקור שלו במרפאה היה שזור בסיפורים קטנים ובבדיחות הקשורות לטיפול שיניים וזה גרם תמיד לירידת המתח ולהפחתת הפחד שלו עצמו מהטיפול. ככה אנחנו זוכרים אותו, התחיל על פי רוב בסיפור, בדיחה מתאימה לפני שהתישב בכסא העינויים, נמשך בסיפורים קטנים בזמן הטיפול ונגמר במנה אחרונה ובבדיחה מסימת. כל ביקור של הפציינט, יוסף באו, הפך בזכותו לביקור קל ואפילו נחמד מאוד בשביל שנינו. וכל זאת הודות לחוש ההומור המיוחד שלו". ואילו שלומי לוי, מנהל האחזקה של בית אמריקה כותב "אם באת אליו עצוב יצאת מחייך, שמח. אני תיקנתי לו את הרדיו והוא בתמורה תיקן לי את מצב הרוח... כשהייתי אומר לו שתקופת הרדיו הסתיימה, היה אומר 'רדיו זה ותיק ומנוסה הוא'. בכל פעם כשהייתי יושב ומתאמץ בכלל לתקן את הרדיו הותיק והמנוסה, תמיד הייתי מגלה בסופו של דבר כי החוט המשנה את התחנה נקרע, וזו היא כל הבעיה. באו היה יושב ומספר בדיחות ברצף, עם סיפורים על העבר, ואני בכדי להמשיך לשמוע את הסיפורים, הייתי מתערך עם התיקון בכוונה..." ופרידה שפי מרמת-השרון שלמדה איתו יחד בשנה האחרונה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה באקדמיה לאומנויות פלסטית בקרקוב בפולין, כותבת בין השאר "יוסף באו היה מוכשר, ולא רק בציור, החוכמות שלו היו מלוות כל ציור ותמיד זה היה משמעותי. שום דבר אצלו לא עצוב, אפילו הדבר המזעזע ביותר הוא הפך להומור. אף פעם לא ענה כן, או לא. כל אחד היה יכול להבין את מה שהוא רצה, הוא חייך קצת ואנחנו צחקנו הרבה. הוא היה פשוט חכם". ואמנם כשקראתי את הספר צחקתי הרבה מהבדיחות, ובזכות הספר הזה שכחתי את טרדות היום. היה שווה לפגוש מקרוב את עולם ההומור של מחבר הספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה