כששורה עלי המוזה אני כותבת שירים. ויש לי כבר שלושה שירים העוסקים באלימות.
כלפי נשים. את השיר הראשון כתבתי עוד כשהייתי נערה. היתה לי בובה
זעירה שניצבה בבקבוק פלסטיק קטן, והיא נתנה לי את ההשראה לכתוב "שיר
לבובה הכלואה בבקבוק". "צר היה לי כאסיר היושב בצינוק. אלפי ידיים
בררוני, גששוני. הניחוני בצד ככלי ישן שחלף ערכו מכבר. אחר דחפוני
כבתור לאוטובוס. וחלמתי שכבר יותר לי לעלות, חנקו אותי. לא נתנו לי
לנשום. חרצו עלי דין מוות, הובלתי לגרדום, הרוגת מלכות שמתה בלי
אידאל. כמו זלזל שצנח מעל". את השיר השני כתבתי בעקבות כתבות
שקראתי בעיתונות. וקראתי לו בהתאם למה שחשתי "כאבים", "להכאיב
לך לא רציתי. גם לי כואב. חתול שחור חוצה דרכי. הוא ממהר לנצור בנבל,
נבל הפרח שלך קניתי יותר אינך אוהב. אמרו לי קווי הטלפון נתקי, נתקתי
ובליבי יום אבל. להכאיב לך לא רציתי. גם לי כואב. ברגל רמסתי זבוב.
השלכתיו החוצה ביד רגישה, מים דלוחים מכוס שתיתי. מאין עדוד אתה
שואב. לי עדיין עצוב, אולי אני טיפשה, קשה להיות אישה". את השיר השלישי
כתבתי בשנים האחרונות, בהשראת מיצג של האמנות אורה שמואל. יועצת מעמד
האישה של ראש עירית גבעתיים, ומטבע הדברים קראתי לו "מיצג". "כיכר לחם
שחורה. כיכר לחם לבנה. על פודיום אחד מונחים, באמצע סכין חדה. עוד מעט
תנחת המכה, אישה איך את מוכנה לשלם מחיר בכל מחיר. איך לא קראת את
הכתובת על הקיר?" וכשאני קוראת את השירים שלי אני מקווה שכל הנשים בארץ
בפרט ובעולם בכלל תדענה ימים טובים. של כבוד והערכה מצד הגברים.
כלפי נשים. את השיר הראשון כתבתי עוד כשהייתי נערה. היתה לי בובה
זעירה שניצבה בבקבוק פלסטיק קטן, והיא נתנה לי את ההשראה לכתוב "שיר
לבובה הכלואה בבקבוק". "צר היה לי כאסיר היושב בצינוק. אלפי ידיים
בררוני, גששוני. הניחוני בצד ככלי ישן שחלף ערכו מכבר. אחר דחפוני
כבתור לאוטובוס. וחלמתי שכבר יותר לי לעלות, חנקו אותי. לא נתנו לי
לנשום. חרצו עלי דין מוות, הובלתי לגרדום, הרוגת מלכות שמתה בלי
אידאל. כמו זלזל שצנח מעל". את השיר השני כתבתי בעקבות כתבות
שקראתי בעיתונות. וקראתי לו בהתאם למה שחשתי "כאבים", "להכאיב
לך לא רציתי. גם לי כואב. חתול שחור חוצה דרכי. הוא ממהר לנצור בנבל,
נבל הפרח שלך קניתי יותר אינך אוהב. אמרו לי קווי הטלפון נתקי, נתקתי
ובליבי יום אבל. להכאיב לך לא רציתי. גם לי כואב. ברגל רמסתי זבוב.
השלכתיו החוצה ביד רגישה, מים דלוחים מכוס שתיתי. מאין עדוד אתה
שואב. לי עדיין עצוב, אולי אני טיפשה, קשה להיות אישה". את השיר השלישי
כתבתי בשנים האחרונות, בהשראת מיצג של האמנות אורה שמואל. יועצת מעמד
האישה של ראש עירית גבעתיים, ומטבע הדברים קראתי לו "מיצג". "כיכר לחם
שחורה. כיכר לחם לבנה. על פודיום אחד מונחים, באמצע סכין חדה. עוד מעט
תנחת המכה, אישה איך את מוכנה לשלם מחיר בכל מחיר. איך לא קראת את
הכתובת על הקיר?" וכשאני קוראת את השירים שלי אני מקווה שכל הנשים בארץ
בפרט ובעולם בכלל תדענה ימים טובים. של כבוד והערכה מצד הגברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה