כשדליה שחורי הגיעה ישובה בכסא גלגלים לאירוע יום האישה בויצ"ו בגבעתיים, שערה
הכהה גולש על עורפה וחיוך מרצד על שפתיה, חשבתי בליבי מה יהיה לה
כבר מה לספר. אבל עד מהרה התברר לי שיש לה בהחלט מה לאמר, כי היא
עברה בחייה סיפור קשה וכואב, וויצ"ו סגר לה מעגל בחיים. היא סיפרה שנולדה
למשפחה מרובת ילדים, בהיותה תינוקת לקתה במחלת הפוליו. הדגישה שגדלה
בצל אב אלים והייתה ילדה דחויה. בגיל צעיר נשלחה לפנימיה של ויצ"ו וגם שם הרגישה
לא אחת כיצד ההורים דוחים אותה. בשבת שטופת שמש אחת כשכל ההורים הגיעו
לביקור עם מטעמים ופינוקים מהבית חיכתה להם שעה וחצי ליד השער, אך הם
לא הגיעו. היא נעלבה מאוד. אם הבית הגיעה לחדרה ואמרה לה שהיא אהובה ורצויה,
ואמנם, בפנימיה של ויצ"ו מצאה בית חם. המדריכה בגדנע אמרה לה שהיא לא נכה
ושהיא מסוגלת להרבה יותר. והמשפט הזה הודתה מלווה אותה כל חייה. גם בחיי
הנישואים שלה לא שפר עליה גורלה. בעלה התגלה גם הוא כאדם אלים ונולדו
להם שלושה ילדים, למרות התנגדותו הלכה ולמדה העצמת נשים בויצ"ו בנס ציונה.
וכשבתה הלכה לעולמה בטרם עת מצאה ניחומים, סיוע ותמיכה אצל חברות ויצ"ו.
שהיו תמיד בשבילה. בויצ"ו הכירה לימים את מנחת הקבוצות והזמרת ענת גבע.
כששמעה ענת את סיפורה הציעה לה שתעלנה מופע משותף. וזה המופע "כאילו
מעפר פורחת שושנה" שהעלו במסגרת יום האישה הבינלאומי בויצ"ו גבעתיים.
במופע דליה מספרת את סיפורה האישי. וענת מלווה אותו בשירה של שירים
ישראלים ידועים שלו מתאימים. כמו "היי שקטה", של רחל שפירא. בליווי מוסיקאלי
של יוסי סיאס (לא השדרן) את המופע הן מסימות בנימה אופטימית ועם הרבה תקווה.
דליה מגלה שהיא היום אישה גרושה מאוד פעילה. היא מגשימה את עצמה. רוקדת
בפרוייקט "רוקדים על גלגלים" של נס ציונה והסביבה. שבו רוקדים אנשים עם מוגבלות לצד
אנשים בריאים, ומופיעה עם ענת בחוגים שונים, ואני שראיתי במסגרת אירוע יום האישה
הבינלאומי, של ויצ"ו גבעתיים את דליה ישובה בכסא גלגלים וחשבתי לעצמי האם יש לה
מה לספר, הרגשתי לכשסיימה את סיפורה שהיא העבירה לי מסר אישי, שעם
חוסן נפשי ואמונה שאפילו במצב הקשה ביותר, אסור להרים ידיים ולהשבר.
ושהדרך הטובה ביותר היא ללכת הלאה ולהתגבר על מהמורות החיים. והיום כשעצוב
לי וכואב אני חושבת על דליה שאספה את השברים בחייה, אזרה כוחות, קוותה
למחר טוב יותר ומצתה גם את הדברים הטובים שהחיים מזמנים. וכשאני חושבת
עליה אני מעריכה את חברות ויצ"ו שלא עזבו אותה בשעת צרה ואפשרו לה לראות את
את האור בקצה המנהרה.
הכהה גולש על עורפה וחיוך מרצד על שפתיה, חשבתי בליבי מה יהיה לה
כבר מה לספר. אבל עד מהרה התברר לי שיש לה בהחלט מה לאמר, כי היא
עברה בחייה סיפור קשה וכואב, וויצ"ו סגר לה מעגל בחיים. היא סיפרה שנולדה
למשפחה מרובת ילדים, בהיותה תינוקת לקתה במחלת הפוליו. הדגישה שגדלה
בצל אב אלים והייתה ילדה דחויה. בגיל צעיר נשלחה לפנימיה של ויצ"ו וגם שם הרגישה
לא אחת כיצד ההורים דוחים אותה. בשבת שטופת שמש אחת כשכל ההורים הגיעו
לביקור עם מטעמים ופינוקים מהבית חיכתה להם שעה וחצי ליד השער, אך הם
לא הגיעו. היא נעלבה מאוד. אם הבית הגיעה לחדרה ואמרה לה שהיא אהובה ורצויה,
ואמנם, בפנימיה של ויצ"ו מצאה בית חם. המדריכה בגדנע אמרה לה שהיא לא נכה
ושהיא מסוגלת להרבה יותר. והמשפט הזה הודתה מלווה אותה כל חייה. גם בחיי
הנישואים שלה לא שפר עליה גורלה. בעלה התגלה גם הוא כאדם אלים ונולדו
להם שלושה ילדים, למרות התנגדותו הלכה ולמדה העצמת נשים בויצ"ו בנס ציונה.
וכשבתה הלכה לעולמה בטרם עת מצאה ניחומים, סיוע ותמיכה אצל חברות ויצ"ו.
שהיו תמיד בשבילה. בויצ"ו הכירה לימים את מנחת הקבוצות והזמרת ענת גבע.
כששמעה ענת את סיפורה הציעה לה שתעלנה מופע משותף. וזה המופע "כאילו
מעפר פורחת שושנה" שהעלו במסגרת יום האישה הבינלאומי בויצ"ו גבעתיים.
במופע דליה מספרת את סיפורה האישי. וענת מלווה אותו בשירה של שירים
ישראלים ידועים שלו מתאימים. כמו "היי שקטה", של רחל שפירא. בליווי מוסיקאלי
של יוסי סיאס (לא השדרן) את המופע הן מסימות בנימה אופטימית ועם הרבה תקווה.
דליה מגלה שהיא היום אישה גרושה מאוד פעילה. היא מגשימה את עצמה. רוקדת
בפרוייקט "רוקדים על גלגלים" של נס ציונה והסביבה. שבו רוקדים אנשים עם מוגבלות לצד
אנשים בריאים, ומופיעה עם ענת בחוגים שונים, ואני שראיתי במסגרת אירוע יום האישה
הבינלאומי, של ויצ"ו גבעתיים את דליה ישובה בכסא גלגלים וחשבתי לעצמי האם יש לה
מה לספר, הרגשתי לכשסיימה את סיפורה שהיא העבירה לי מסר אישי, שעם
חוסן נפשי ואמונה שאפילו במצב הקשה ביותר, אסור להרים ידיים ולהשבר.
ושהדרך הטובה ביותר היא ללכת הלאה ולהתגבר על מהמורות החיים. והיום כשעצוב
לי וכואב אני חושבת על דליה שאספה את השברים בחייה, אזרה כוחות, קוותה
למחר טוב יותר ומצתה גם את הדברים הטובים שהחיים מזמנים. וכשאני חושבת
עליה אני מעריכה את חברות ויצ"ו שלא עזבו אותה בשעת צרה ואפשרו לה לראות את
את האור בקצה המנהרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה