לאחרונה רכשתי את ספרה של צביה בר אברבנאל "נשים פורצות דרך, הפולקלור
התימני בראיה תקשורתית". עד מהרה נוכחתי לדעת שהספר מהווה מאין
אנציקלופדיה מקיפה, על תרבות תימן בכל הזמנים, ומשקף את הפולקלור
התימני כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת.
הספר, כפי שמצאתי אותו, עשוי בהחלט למשוך את הקורא לקרוא אותו
מתחילתו ועד סופו. בהיותו ספר אלבומי מהודר המגולל את סיפורן של
שלוש נשים מבנות תימן שפרצו מסגרות ללא מורא מתוך שליחות תרבותית
ואמונה שלמה בצדקת הדרך. וגם בגבר יחיד ומיוחד, אביה של המחברת
צדוק עוקרבי עליו השלום, איש תורה שנפטר בגיל 82. אשר כפי שהיא
כותבת עליו ב"פתח דבר" הוא עודד אותה ותמך בה לאור כל הדרך. היה
לי מעניין לגלות שבנוסף, הספר מתאר את המכשולים המערכתיים שהעמידה
התקשורת בפני הנשים פורצות הדרך, שבהן הוא עוסק והיצירתיות שבהן
הן השתמשו כדי להתגבר עליהם, על ידי הקמת מסגרות תרבותיות
חלופיות שאינן תלויות בתקשורת.
במבוא שנקרא "הפולקלור התימני בראייה תקשורתית" כותב פרופ' נח
הלפרין יור' איגוד התקשורת והעיתונות "צביה בר נטלה על עצמה משימה
יחודית ורצינית על מנת לשמר את התרבות התימנית על כל מרכיביה, הספר
מהווה ערך סגולי רב לשוחרי תרבות תימן בכל הזמנים. כמי שנמנית עם
מיסדות תיאטרון המחול "ענבל" ולהקות שבאו אחריה, מגישה לנו צביה
פסיפס אמנותי מרחק היסטורי ועכשוי. הספר מגולל בפנינו תקופות
"בתרבות התימנית, מעלה את התרבות הזאת בריש גלי ושומר על מורשתה
מאז ועד היום, בספר ופרשת בפנינו גלריה איכותית על כל רבדיה ועוצמתה,
הספר מהווה נדבך חשוב וחיוני לסטודנטים, למורים, בנושא אמנות ופולקלור
ואנשי תקשורת ולמובילי דעת קהל". אני מסכימה איתו וחושבת שהספר גם
מתאים להיסטוריונים ואנשי חינוך. ולמי שרוצה לדעת מיהי המחברת צביה בר.
בספר מובא סיפורה האישי, גם באמצעות כתבות שנכתבו עליה לאורך השנים.
כך אנו למדים עליה שהיא ילידת העיר ראדה בתימן, בנעוריה בארץ היתה
רועת צאן, ובבגרותה הצטרפה ללהקת המחול היצוגי "ענבל". הופיעה על
הבמות הבינלאומיות הגדולות והמפוארות ביותר, הופיעה כשחקנית בקולנוע
ובסדרות טלוויזיה. ובכל אמצעי התקשורת האפשריים, ולצידם של מיטב האמנים
הקריירה הבינלאומית שלה כללה הופעות עם אנדי ויליאמס, סמי דיוויס ג'וניור
וקבלת פרסים בינלאומים. בארץ קבלה ב-1992 את יקיר העיר חולון.
ומ-2004 ואילך משמשת מנהלת אמנותית של הלהקה היצוגית "כנפי יונה" של
העיר אשקלון. בשנת 2010 קבלה מטעם אוניברסיטת "יורק" את אות האקדמיה
על עבודת המחקר שערכה בנושא "פולקלור מול תקשורת" בספרה היא כותבת
ב"פתח דבר" ששתי נשים היוו לה מקור השראה.
הראשונה אמה אשר נפטרה בגיל 87, שמה בישראל היה שולמית. ושמה
המקורי בתימן היה קלמן המילה סלמ שפירושה שלום. "מאמי למדתי את רזי
המלאכית באמנות רב תחומית. דוגמת שירה, זמרה, היצירה והחופש הרוחני".
האישה השניה שהיוותה לה מקור השראה ושעליה מסופר הרבה בספר, היא
שרה לוי תנאי שנפטרה בגיל 95. מורתה הדגולה מיסדת תאטרון "ענבל" אשר זכתה
בפרס ישראל במחול בשנת 1973 ובעלת עטורים ופרסים רבים אחרים, ב"פתח דבר"
היא מעידה עליה שהיא שמשה השראה לקריירה האמנותית שלה מיום שהחליטה
להצטרף ל"ענבל" ועד הזמן הנוכחי בו היא מישמת עם להקות מחול אתניות את שפת
המחול "הענבלית" שהיא יצרה.
התימני בראיה תקשורתית". עד מהרה נוכחתי לדעת שהספר מהווה מאין
אנציקלופדיה מקיפה, על תרבות תימן בכל הזמנים, ומשקף את הפולקלור
התימני כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת.
הספר, כפי שמצאתי אותו, עשוי בהחלט למשוך את הקורא לקרוא אותו
מתחילתו ועד סופו. בהיותו ספר אלבומי מהודר המגולל את סיפורן של
שלוש נשים מבנות תימן שפרצו מסגרות ללא מורא מתוך שליחות תרבותית
ואמונה שלמה בצדקת הדרך. וגם בגבר יחיד ומיוחד, אביה של המחברת
צדוק עוקרבי עליו השלום, איש תורה שנפטר בגיל 82. אשר כפי שהיא
כותבת עליו ב"פתח דבר" הוא עודד אותה ותמך בה לאור כל הדרך. היה
לי מעניין לגלות שבנוסף, הספר מתאר את המכשולים המערכתיים שהעמידה
התקשורת בפני הנשים פורצות הדרך, שבהן הוא עוסק והיצירתיות שבהן
הן השתמשו כדי להתגבר עליהם, על ידי הקמת מסגרות תרבותיות
חלופיות שאינן תלויות בתקשורת.
במבוא שנקרא "הפולקלור התימני בראייה תקשורתית" כותב פרופ' נח
הלפרין יור' איגוד התקשורת והעיתונות "צביה בר נטלה על עצמה משימה
יחודית ורצינית על מנת לשמר את התרבות התימנית על כל מרכיביה, הספר
מהווה ערך סגולי רב לשוחרי תרבות תימן בכל הזמנים. כמי שנמנית עם
מיסדות תיאטרון המחול "ענבל" ולהקות שבאו אחריה, מגישה לנו צביה
פסיפס אמנותי מרחק היסטורי ועכשוי. הספר מגולל בפנינו תקופות
"בתרבות התימנית, מעלה את התרבות הזאת בריש גלי ושומר על מורשתה
מאז ועד היום, בספר ופרשת בפנינו גלריה איכותית על כל רבדיה ועוצמתה,
הספר מהווה נדבך חשוב וחיוני לסטודנטים, למורים, בנושא אמנות ופולקלור
ואנשי תקשורת ולמובילי דעת קהל". אני מסכימה איתו וחושבת שהספר גם
מתאים להיסטוריונים ואנשי חינוך. ולמי שרוצה לדעת מיהי המחברת צביה בר.
בספר מובא סיפורה האישי, גם באמצעות כתבות שנכתבו עליה לאורך השנים.
כך אנו למדים עליה שהיא ילידת העיר ראדה בתימן, בנעוריה בארץ היתה
רועת צאן, ובבגרותה הצטרפה ללהקת המחול היצוגי "ענבל". הופיעה על
הבמות הבינלאומיות הגדולות והמפוארות ביותר, הופיעה כשחקנית בקולנוע
ובסדרות טלוויזיה. ובכל אמצעי התקשורת האפשריים, ולצידם של מיטב האמנים
הקריירה הבינלאומית שלה כללה הופעות עם אנדי ויליאמס, סמי דיוויס ג'וניור
וקבלת פרסים בינלאומים. בארץ קבלה ב-1992 את יקיר העיר חולון.
ומ-2004 ואילך משמשת מנהלת אמנותית של הלהקה היצוגית "כנפי יונה" של
העיר אשקלון. בשנת 2010 קבלה מטעם אוניברסיטת "יורק" את אות האקדמיה
על עבודת המחקר שערכה בנושא "פולקלור מול תקשורת" בספרה היא כותבת
ב"פתח דבר" ששתי נשים היוו לה מקור השראה.
הראשונה אמה אשר נפטרה בגיל 87, שמה בישראל היה שולמית. ושמה
המקורי בתימן היה קלמן המילה סלמ שפירושה שלום. "מאמי למדתי את רזי
המלאכית באמנות רב תחומית. דוגמת שירה, זמרה, היצירה והחופש הרוחני".
האישה השניה שהיוותה לה מקור השראה ושעליה מסופר הרבה בספר, היא
שרה לוי תנאי שנפטרה בגיל 95. מורתה הדגולה מיסדת תאטרון "ענבל" אשר זכתה
בפרס ישראל במחול בשנת 1973 ובעלת עטורים ופרסים רבים אחרים, ב"פתח דבר"
היא מעידה עליה שהיא שמשה השראה לקריירה האמנותית שלה מיום שהחליטה
להצטרף ל"ענבל" ועד הזמן הנוכחי בו היא מישמת עם להקות מחול אתניות את שפת
המחול "הענבלית" שהיא יצרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה