יום שישי, 19 באפריל 2013

על מפרסמים ופרסומות / רימונה שיף.

מה לא עושים כדי למשוך לקוחות. אני נכנסת לא אחת לחנות והמוכרים בה מציעים לי דוגמיות. החברות שמאחורי זה עומדות רוצות שהלקוחות יתנסו במוצר, וכשיראו כי טוב ירכשו אותו. מידי כמה ימים מתקשרים אלי, אני לא יודעת מאיפה השיגו את מספר הטלפון שלי. אמרו לי חברות שזה מהמאגר של בזק. האמנם? 
בכל אופן מבשרים לי שזכיתי בהטבה. או שזכיתי במתנה. וכשאני שמחה וחושבת איך נפלה עלי הטבה או מתנה משמיים, הם מורים לי לשלוף מהארנק כרטיס אשראי. פעם אני הייתי מתפתה. היום כשאני מקבלת שיחה כזאת אני יודעת מה צפוי לי. ומסיימת אותה, משתדלת להיות נימוסית, אבל לצערי לפעמים עלי להיות בוטה. בכל אופן, הפריירים שמקבלים שיחה שכזאת לא מתווכחים, הם מיד נענים. 
אם מה שמציעים להם מוצא חן בעיניהם ואם לא. ואלו שאינם פריירים תופסים מהר מאוד שעובדים עליהם. ונוהגים כמוני. ומשתדלים לסיום את השיחה בנימוס. כשהם מסרבים להצעה שלהם הוצעה. אחרים שהם פחות מנומסים טורקים את הטלפון בכעס. לא מזמן הייתי בחנות מסוימת. בעל החנות, תתפלאו קיבל שיחה שכזאת. הוא אמר שהוא עסוק ובקש שיתקשרו אליו מאוחר יותר.  ואני חשבתי בליבי שאם זה לא מוצא חן בעיניו אז למה הוא מבקש שיתקשרו אליו מאוחר יותר. המתקשרים כפי שאני מוצאת, מאמינים בקשר הבינאישי. מאמינים שאם ידברו בגוף ישיר ללקוחות ישיגו את מבוקשם. הם מתחילים בדרך כלל את השיחה בקול מתוק ואומרים בתחילתה בוקר טוב או מזל טוב. ונותנים לנמענים הרגשה טובה. הם גם מודעים לכך שהאנשים הם בדרך כלל חסרי סבלנות, ומאמינים שבמתיקות הם יחדרו ראשית לליבם. ואח"כ לכיסם. אבל כפי שציינתי כבר לא כולם פריירים והשיטה הזאת לא תמיד עובדת. ואני מתארת לעצמי שהן אלו שמתקשרים לבתים, והן החברות שמאחוריהם עומדות נוחלים אכזבות. בערוצי הטלוויזיה מוקרנות אותן פרסומות עוד ועוד. אני סבורה שכאן המפרסמים חושבים שאם הם יעשו לצופים שטיפת ראש. המוצרים שלהם יקלטו בתודעה שלהם והם ירכשו אותם. אבל מה לעשות ומניסיוני האישי, הרבה צופים רואים בהם "נודניקים". וכשהפרסומות משודרות הם מעבירים לערוץ אחר ואח"כ חוזרים לצפות בתוכנית.  שצפו לפני שהן שודרו. עם זאת חלק מהפרסומות משעשעות, וכשצופים בהן מתגלגלים מצחוק. וזה יכול לקרות בכל פעם שפרסומת כזאת משודרת. כאן לדעתי מדובר בפרסומאים שהשקיעו מחשבה. ומאמינים שכשהצופים בבית יצחקו, המוצר שבו מדובר יהיה להם דחוף מוכר. והם ירכשו אותו. פרסומאים אחרים, כפי שאני נוכחת  לדעת, משתמשים בידוענים, הם לבטח חושבים שכשהצופים
  בבית יראו את הידוענים משתמשים במוצר מסויים, הם יחשבו שאם להם הוא עושה טוב אז וודאי וודאי שגם להם. וכשבחנות בו יתקלו, לא יהססו ואותו יקנו. ואפילו יעדיפו אותו על פני מוצרים אחרים. הילדים, מצאתי, "קונים" את כל מה שהמדיה משדרת להם. אני מסבירה את זאת בעובדה שהם תמימים. ולא שואלים שאלות. הם קולטים תמונות. סצנות. ואם כל מה שמשודר להם בפרסומת מדבר לליבם הם מזדהים איתה. ומנדנדים להורים שיקנו להם את המוצר שבו היא עוסקת. אכן, הם עדיין קטנים ולא חוקרים אם הוא טוב להם או לא. מוטב שאת זה יעשו ההורים. 
אבל מה שקורה הוא שהורים רבים רוצים את ילדיהם לרצות. נענים לבקשתם וקונים להם את מה שראו בפרסומות. ואת זה שההורים חלשים מנצלים לדעתי הפרסומאים המפרסמים. עובדים על הרגש. הן בפרסומות שמופיעות בעיתונים והן באלו שבטלוויזיה משודרות. לדעתי הם מאמינים שכשאנשים מתרגשים הם קולטים את המסרים שלהם. ומתפתים לרכוש את המוצרים שהם מציעים. אם תבדקו תמצאו שבכל הפרסומות נראים אנשים מאושרים, אפילו הפרסומת שבה נראה צעיר שמחפש שידוך היא פרסומת משעשעת. המפרסמים יוצרים הבטחה. הם מבטיחים לאנשים שאם הם ירכשו את המוצר שלהם יהיה להם טוב, ואנשים חלשים מתפתים. היום כששואלים ילדים מה הם רוצים להיות לכשיהיו גדולים, הם 
אומרים שהם רוצים להיות מפורסמים. כמו המפורסמים שהם רואים בסדרות טלוויזיה או בפרסומת. הפרסומות לא משודרות להם שכדי להגיע להישגים צריך 
להתאמץ, ושצריך לעבוד קשה כדי לקבל כספים, ושצריך שיהיו ברשותך כספים
כדי לרכוש מוצרים. לכן, אני קוראת לפרסומות המשודרות בטלוויזיה "מקסם שווא". וחושבת שהורים יכולים להפוך ילדים לצרכנים נבונים. אם הם לא יכנעו להם, אלא ישבו איתם וידברו איתם על המוצרים שראו בפרסומות. ויחשבו ביחד איתם אם הם טובים להם.   

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה