הן זוכרות כל שנה ושנה ולאו דווקא ביום הזיכרון, את היקר להן מכל. הכאב לא מרפה, הפצעים מסרבים להגליד, מול פניהן חולפות תמונות ובכולן נראות פנים צעירות קורנות, פנים ששתיל חייהן נגדע באיבן, של צעיר אשר מסר את נפשו למען הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, למען יוכלו תושבים לחיות במולדתם בביטחון. הן זוכרות את האירועים המשמעותיים בחייהן של יקיריהן.
ימי הולדת, טיולים, אהבות, ותוכניות עתידיות שהיו להם, לימודים, טיולים בעולם,
חתונה, נאחזות בחלומם שלא הוגשם, בחיבוק האחרון שהעניקו להן, כמהות למגע של הילד שגידלו באהבה אינסופית . ומסרבות להתנחם. כל כך צעירים היו. הם נקטפו מבחינתן כמו פרחים בלבלובם. לא השאירו מאחוריהם רעיות בנים ונכדים.
רק זיכרונות. וההתמודדות שלהן ביום יום לא קלה. כל דבר שקורה להן בחייהן מזכיר להן אותם. והמחשבות לא מרפות. מה היו אומרים על אירועים שקורים להן בחייהן, הן את עצמן לא אחת שואלות. מצפות לתגובות, שאותן אינן מקבלות. חלקן אוספות את השברים של חייהן, ודולות מכאבן האינסופי, מאהבתן הפצועה . מביאות ילדים חדשים לעולם וזוכות להקרא שוב אמא. מקבלות שוב חיבוק , ליטוף . נשיקה. מנסות לנווט את חייהן לחוף מבטחים לשגרה, וכל יום עובר עליהן מתוך תחושה של שליחות עמוקה. ליצור דור חדש לאור המורשת של הבן שאבד לעד. הן רואות לנגד עיניהן שוב ילד ההולך וגדל, ופתיל חייו הולך ונמשך. מעניקות לו חיים של משמעות וערך. עם תקווה לשלום, עם זאת הן שומרות את החדר של בנם שהלך כפי שהיה. יום אחד יפתח הילד שנולד אחריו את הדלת הסגורה. יריח את הבגדים. יתבונן בתמונות. יעיין בספרים. יקרא את המכתבים, וישמע מהן סיפורי גבורה על האח שהיה וישאר צעיר לנצח. באותן רגעים הוא בטח ישאל שאלות, יודה שהוא לומד את אחיו להכיר. ושעכשיו ברור לו שהפנים הצעירות הנשקפות מהתמונות אינן רק סיפור. אלא גם ריחות. ואותיות כתובות.
ובאותם רגעים אותן אמהות ודאי תחושנה בגאווה אמהית שהן יוצרות גשרים
בין דורות. מקצרות את המרחקים בין האחים. בין זה שאינו עוד עמנו לבין זה שישנו. מבחינתי אותן אמהות שבחרו בהמשכיות. ובחרו להביא ילדים לעולם לאחר כל מה שעברו. הן אמהות אלמוניות. כי אני אישית לא מכירה אמא שכזאת. רק קראתי עליהן בעיתונים. אבל אני רואה בהן אמהות אמיצות. והן היוו לי מקור השראה לשיר שכתבתי שנקרא "ואני ביניהם".
הימים קצרים.
הלילה בא מהר.
ואני ביניהם,
מהלכת בלבלוב האביב
ורסיסי זיכרונות.
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים.
הסתיו השיר עלים מעליו.
ורק האביב איפשר
לנו לשבת ככה מחובקים
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים.
וללכת מכאן בתנועה
כל הזמן.
אוסיף ואציין שברור לי שלכל אם ואם דרך משלה להתמודד עם כאבה. וברור לי גם שמכורח נסיבות אלו ואחרות לא כל אם יכולה להביא ילדים חדשים לעולם לאחר האסון שקרה לה. ולהתמודדות עם השכול יכולות להיות דרכים אחרות. כמו למשל, אם אחת סיפרה שלאחר שבנה נפל הפכה למורה בישראל. יחד עם זה ברור לי שגם אלו שבוחרות בעשיה וגם אלו שבוחרות בהמשכיות חדשה לא מורידות וילון על הזיכרון. בכל אופן, המסקנה שלי היא שהחיים הם סיפור מורכב עם גוונים שונים.
ימי הולדת, טיולים, אהבות, ותוכניות עתידיות שהיו להם, לימודים, טיולים בעולם,
חתונה, נאחזות בחלומם שלא הוגשם, בחיבוק האחרון שהעניקו להן, כמהות למגע של הילד שגידלו באהבה אינסופית . ומסרבות להתנחם. כל כך צעירים היו. הם נקטפו מבחינתן כמו פרחים בלבלובם. לא השאירו מאחוריהם רעיות בנים ונכדים.
רק זיכרונות. וההתמודדות שלהן ביום יום לא קלה. כל דבר שקורה להן בחייהן מזכיר להן אותם. והמחשבות לא מרפות. מה היו אומרים על אירועים שקורים להן בחייהן, הן את עצמן לא אחת שואלות. מצפות לתגובות, שאותן אינן מקבלות. חלקן אוספות את השברים של חייהן, ודולות מכאבן האינסופי, מאהבתן הפצועה . מביאות ילדים חדשים לעולם וזוכות להקרא שוב אמא. מקבלות שוב חיבוק , ליטוף . נשיקה. מנסות לנווט את חייהן לחוף מבטחים לשגרה, וכל יום עובר עליהן מתוך תחושה של שליחות עמוקה. ליצור דור חדש לאור המורשת של הבן שאבד לעד. הן רואות לנגד עיניהן שוב ילד ההולך וגדל, ופתיל חייו הולך ונמשך. מעניקות לו חיים של משמעות וערך. עם תקווה לשלום, עם זאת הן שומרות את החדר של בנם שהלך כפי שהיה. יום אחד יפתח הילד שנולד אחריו את הדלת הסגורה. יריח את הבגדים. יתבונן בתמונות. יעיין בספרים. יקרא את המכתבים, וישמע מהן סיפורי גבורה על האח שהיה וישאר צעיר לנצח. באותן רגעים הוא בטח ישאל שאלות, יודה שהוא לומד את אחיו להכיר. ושעכשיו ברור לו שהפנים הצעירות הנשקפות מהתמונות אינן רק סיפור. אלא גם ריחות. ואותיות כתובות.
ובאותם רגעים אותן אמהות ודאי תחושנה בגאווה אמהית שהן יוצרות גשרים
בין דורות. מקצרות את המרחקים בין האחים. בין זה שאינו עוד עמנו לבין זה שישנו. מבחינתי אותן אמהות שבחרו בהמשכיות. ובחרו להביא ילדים לעולם לאחר כל מה שעברו. הן אמהות אלמוניות. כי אני אישית לא מכירה אמא שכזאת. רק קראתי עליהן בעיתונים. אבל אני רואה בהן אמהות אמיצות. והן היוו לי מקור השראה לשיר שכתבתי שנקרא "ואני ביניהם".
הימים קצרים.
הלילה בא מהר.
ואני ביניהם,
מהלכת בלבלוב האביב
ורסיסי זיכרונות.
גם הקיץ עם הימים הארוכים
לא הביא מזור לפצעים הפתוחים.
הסתיו השיר עלים מעליו.
ורק האביב איפשר
לנו לשבת ככה מחובקים
לאפסן את הימים המדממים
באלבום החיים.
וללכת מכאן בתנועה
כל הזמן.
אוסיף ואציין שברור לי שלכל אם ואם דרך משלה להתמודד עם כאבה. וברור לי גם שמכורח נסיבות אלו ואחרות לא כל אם יכולה להביא ילדים חדשים לעולם לאחר האסון שקרה לה. ולהתמודדות עם השכול יכולות להיות דרכים אחרות. כמו למשל, אם אחת סיפרה שלאחר שבנה נפל הפכה למורה בישראל. יחד עם זה ברור לי שגם אלו שבוחרות בעשיה וגם אלו שבוחרות בהמשכיות חדשה לא מורידות וילון על הזיכרון. בכל אופן, המסקנה שלי היא שהחיים הם סיפור מורכב עם גוונים שונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה