לאחרונה שמעתי הרבה על פרטיות ואינדיבידואלים שהולכים ביחד. טענו בה שהם מבוססים על העקרון שהאדם הוא אדון לגורלו. הוא שקובע בעצמו מה ילמד.
מה ילבש. באיזו עבודה יעבוד. איפה הוא יבלה. לאן הוא יסע לטייל. איזה ספר הוא יקרא. על איזה נושא הוא ידבר בהרצאה. ואם הוא אומן אז איזה אוביקט יבחר לצייר. איזו מוסיקה יכתוב, איזה מחול ירקוד. איזו מוסיקה ינגן. ואילו שירים יבחר לשיר ברפטואר שלו. אם הוא עיתונאי גם לו יש זכות לבחור נושאים לכתיבה. ואני חושבת שזכות כזאת מוקנית לו גם בטלוויזיה. ואם הוא סופר או משורר אז יש לו זכות בחירה מלאה לבחור בעצמו את נושא הספר או השיר. אך, כפי שנאמר, אם הוא יעשה מה שהשכן אומר לו, יאכל כמוהו שקשוקה במקום ביצה קשה, הוא יהיה כמוהו. וכבר לא יהיה אדם פרטי. ואינדיבידואלי, ההאינדיבידואליזים מדגיש שכל בן אדם שונה מחברו, בטעמים שלו, באוכל , בלבוש, בהעדפה שלו לבילויים תרבותיים, ולבילויים חברתיים. כל אדם שומע אחרת מוסיקה. רואה אחרת תמונה. מקבל באופן שונה תובנות מהרצאות. מתרשם אחרת מטיולים. וכל הורה מחנך לפי השקפותיו האישיות את ילדיו. כל אדם מגיב אחרת למצבים שקורים לו בחיים. אם הם עצובים ואם הם שמחים. היום כבר לא חיים לפי מחוייבות לכנסיה, לאומה. ולמשטר, כמו שחשו לכנסיה בימי הביניים, לאמפריה במאה ה-14, ולנאציזם והקומניזים במאה ה-20. כל אדם הוא אדם בפני עצמו, הדואג בעצמו לעצמו, ומכאן הסקתי שהאנדיבידואליזם דוגל בממוש חלום. והודות לו בני האדם מגשימים בעצמם לעצמם חלומות, וחשוב שהם ממומשים.
ואולם עם כל זאת, הסתבר לי בהרצאה שכיום הפייסבוק השתלט על חיינו. אנשים מתכתבים באמצעותו עם חברים אמיתיים. ועם חברים וירטואליים, ומספקים להם אנפורמציה על חייהם. ולמעשה באמצעות הפייסבוק כל אחד יכול לדעת על כל אחד. בזמן מסויים. ומה הוא עשה בעבר הקרוב והרחוק. כך למשל כשדברו על זה בהרצאה נזכרתי, שכשאחד הבנים שלי נסע למספר ימים לאיזשהו מקום בארץ, נודע לנו באמצעות הפייסבוק איפה הוא נמצא. בהרצאה סופר לנו עוד ש75% ממקומות העבודה בארה"ב כיום שואבים אינפורמציה על המועמדים שלהם לעבודה אצלם דרך הפייסבוק. כשספרו לנו על זה אמרתי לעצמי. תראי איך הזמנים משתנים. פעם בחנו את התאמתם של מעומדים למקומות העבודה לפי כתב היד שלהם, או שנתנו להם מבחנים מסויימים. ולא חברו לפרטיותם. אבל היום אנשים מאפשרים בעצמם לדעת עליהם הכל. באמצעות הפייסבוק. ונותנים למקומות העבודה כלי מציין לדעת אם הם מתאימים להקלט בהם או לא. הם הופכים באמצעות הפייסבוק להיות ממש שקופים. בהרצאה נאמר לנו שאובמה נשיא ארה"ב קרא לצעירים לחשוב פעמיים לפני שהם מוסרים על עצמם בפייסבוק פרטים אישיים. אני חושבת שהוא צודק. כי הצעירים בלהט העסוק שלהם בפייסבוק לא חושבים על מהות האנפורמציה שהם מכניסים על עצמם, ויכולים לא רק להועיל לעצמם, אלא גם לגרום לעצמם לנזק בלתי הפיך. והאנפורמציה שהם מכניסים בו על עצמם תלווה אותם כל חייהם. אני בכל אופן עדיין שייכת לדור ישן. לא משתמשת בפייסבוק. ושומרת על פרטיותי בקנאות. אני רואה את עצמי כבן אדם אינדיבידואלי, והראיה שאני בוחרת מה לספר לחברות שלי ומה לא. ומה לשתף אנשים בבלוק. בהרצאה התיחסו גם לכך שפעם היו צלמים מקצועיים. לצד צלמים לא מקצועיים, שהיוו האנשים הפרטיים שצלמו עם המצלמות האישיות שלהם. ואילו היום בעידן הסמרפון והאינסטגרם כולם הפכו לצלמים. והאנשים שמצלמים עם הסמרפונים שלהם. מצלמים בדרך כלל באופן אוטומטי. הם נמצאים בצד החוויה ולא בתוכה. ועוד ציינו שהיום הילדים הקטנים חשופים לצילומים בכמות אדירה, כמות שהוריהם לא חלמו עליה בילדותם. הסמרפונים גורמים לבני האדם לאבד את פרטיותם. כי כל אחד יכול לצלם כל אחד שהוא פוגש או נתקל בו, בכל זמן, אם ברשות ואם רק לשם צילום. וכששמעתי את זאת הרהרתי לעצמי שגם לי יש הכרות עם התרבות הזאת שהרי, פעם הייתי נוסעת לטיול בארץ או בחו"ל עם מצלמה אישית אחת, והיום כשאני שוכחת אותה בבית, בעלי אומר לי שזה לא נורא, כי הוא יכול לצלם בסמרפון. ובמשך הטיול הוא מצלם ומצלם, ללא כל צורך ללכת ולפתח את התמונות בחנות צילום, ומשבח את העולם המתקדם שבו הכל אפשרי לחובבי הצילומים. את התמונות הוא מעלה באנסטגראם. וככה עוד הרבה אנשים שרובם זרים לי יודעים איפה היינו ומה ראינו. ואני חשה בעצמי כיצד בעידן הסמרפונים הפרטיות של בני האדם הולכת ומתרסקת. ממש כמו שנאמר לנו בהרצאה.
מה ילבש. באיזו עבודה יעבוד. איפה הוא יבלה. לאן הוא יסע לטייל. איזה ספר הוא יקרא. על איזה נושא הוא ידבר בהרצאה. ואם הוא אומן אז איזה אוביקט יבחר לצייר. איזו מוסיקה יכתוב, איזה מחול ירקוד. איזו מוסיקה ינגן. ואילו שירים יבחר לשיר ברפטואר שלו. אם הוא עיתונאי גם לו יש זכות לבחור נושאים לכתיבה. ואני חושבת שזכות כזאת מוקנית לו גם בטלוויזיה. ואם הוא סופר או משורר אז יש לו זכות בחירה מלאה לבחור בעצמו את נושא הספר או השיר. אך, כפי שנאמר, אם הוא יעשה מה שהשכן אומר לו, יאכל כמוהו שקשוקה במקום ביצה קשה, הוא יהיה כמוהו. וכבר לא יהיה אדם פרטי. ואינדיבידואלי, ההאינדיבידואליזים מדגיש שכל בן אדם שונה מחברו, בטעמים שלו, באוכל , בלבוש, בהעדפה שלו לבילויים תרבותיים, ולבילויים חברתיים. כל אדם שומע אחרת מוסיקה. רואה אחרת תמונה. מקבל באופן שונה תובנות מהרצאות. מתרשם אחרת מטיולים. וכל הורה מחנך לפי השקפותיו האישיות את ילדיו. כל אדם מגיב אחרת למצבים שקורים לו בחיים. אם הם עצובים ואם הם שמחים. היום כבר לא חיים לפי מחוייבות לכנסיה, לאומה. ולמשטר, כמו שחשו לכנסיה בימי הביניים, לאמפריה במאה ה-14, ולנאציזם והקומניזים במאה ה-20. כל אדם הוא אדם בפני עצמו, הדואג בעצמו לעצמו, ומכאן הסקתי שהאנדיבידואליזם דוגל בממוש חלום. והודות לו בני האדם מגשימים בעצמם לעצמם חלומות, וחשוב שהם ממומשים.
ואולם עם כל זאת, הסתבר לי בהרצאה שכיום הפייסבוק השתלט על חיינו. אנשים מתכתבים באמצעותו עם חברים אמיתיים. ועם חברים וירטואליים, ומספקים להם אנפורמציה על חייהם. ולמעשה באמצעות הפייסבוק כל אחד יכול לדעת על כל אחד. בזמן מסויים. ומה הוא עשה בעבר הקרוב והרחוק. כך למשל כשדברו על זה בהרצאה נזכרתי, שכשאחד הבנים שלי נסע למספר ימים לאיזשהו מקום בארץ, נודע לנו באמצעות הפייסבוק איפה הוא נמצא. בהרצאה סופר לנו עוד ש75% ממקומות העבודה בארה"ב כיום שואבים אינפורמציה על המועמדים שלהם לעבודה אצלם דרך הפייסבוק. כשספרו לנו על זה אמרתי לעצמי. תראי איך הזמנים משתנים. פעם בחנו את התאמתם של מעומדים למקומות העבודה לפי כתב היד שלהם, או שנתנו להם מבחנים מסויימים. ולא חברו לפרטיותם. אבל היום אנשים מאפשרים בעצמם לדעת עליהם הכל. באמצעות הפייסבוק. ונותנים למקומות העבודה כלי מציין לדעת אם הם מתאימים להקלט בהם או לא. הם הופכים באמצעות הפייסבוק להיות ממש שקופים. בהרצאה נאמר לנו שאובמה נשיא ארה"ב קרא לצעירים לחשוב פעמיים לפני שהם מוסרים על עצמם בפייסבוק פרטים אישיים. אני חושבת שהוא צודק. כי הצעירים בלהט העסוק שלהם בפייסבוק לא חושבים על מהות האנפורמציה שהם מכניסים על עצמם, ויכולים לא רק להועיל לעצמם, אלא גם לגרום לעצמם לנזק בלתי הפיך. והאנפורמציה שהם מכניסים בו על עצמם תלווה אותם כל חייהם. אני בכל אופן עדיין שייכת לדור ישן. לא משתמשת בפייסבוק. ושומרת על פרטיותי בקנאות. אני רואה את עצמי כבן אדם אינדיבידואלי, והראיה שאני בוחרת מה לספר לחברות שלי ומה לא. ומה לשתף אנשים בבלוק. בהרצאה התיחסו גם לכך שפעם היו צלמים מקצועיים. לצד צלמים לא מקצועיים, שהיוו האנשים הפרטיים שצלמו עם המצלמות האישיות שלהם. ואילו היום בעידן הסמרפון והאינסטגרם כולם הפכו לצלמים. והאנשים שמצלמים עם הסמרפונים שלהם. מצלמים בדרך כלל באופן אוטומטי. הם נמצאים בצד החוויה ולא בתוכה. ועוד ציינו שהיום הילדים הקטנים חשופים לצילומים בכמות אדירה, כמות שהוריהם לא חלמו עליה בילדותם. הסמרפונים גורמים לבני האדם לאבד את פרטיותם. כי כל אחד יכול לצלם כל אחד שהוא פוגש או נתקל בו, בכל זמן, אם ברשות ואם רק לשם צילום. וכששמעתי את זאת הרהרתי לעצמי שגם לי יש הכרות עם התרבות הזאת שהרי, פעם הייתי נוסעת לטיול בארץ או בחו"ל עם מצלמה אישית אחת, והיום כשאני שוכחת אותה בבית, בעלי אומר לי שזה לא נורא, כי הוא יכול לצלם בסמרפון. ובמשך הטיול הוא מצלם ומצלם, ללא כל צורך ללכת ולפתח את התמונות בחנות צילום, ומשבח את העולם המתקדם שבו הכל אפשרי לחובבי הצילומים. את התמונות הוא מעלה באנסטגראם. וככה עוד הרבה אנשים שרובם זרים לי יודעים איפה היינו ומה ראינו. ואני חשה בעצמי כיצד בעידן הסמרפונים הפרטיות של בני האדם הולכת ומתרסקת. ממש כמו שנאמר לנו בהרצאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה