המכולת השכונתית שלי / רימונה שיף.

לא  אחת כשאני הולכת לקניות בסופרמרקטים ובמרכולים אני נזכרת במכולת השכונתית. המכולת הקטנה שידעתי בילדותי. עמדו שם מוכרים שמכרו מוצרי מזון שונים.  אך לא במגוון שקיים היום. היו להם מאזניים שבהם הם שקלו גבינות, זיתים וכדומה. היה להם פנקס ועיפרון שבהם הם עשו חישובים. וכמובן שהם ידעו היטב חשבון. שהרי היה חשוב לדעת חשבון כדי לעשות חישוב נכון. לפעמים הם תקעו את העיפרון ברווח שבין ראשם לאזנם כדי לא לאבד אותו. הרבה פעמים במכולות השכונתיות המוכרים היו זוגות נשואים. ונדמה לי שהם היו זוג למופת.
 שיודע לנווט היטב בין המוכרים לקונים, ולשאת ולתת עם הספקים. אבל יום אחד אמי הפתיע אותי וסיפרה לי שהמוכרים שלנו מתווכחים בניהם הרבה על דברים שלמכולת נוגעים. ולפעמים אפילו רבים בניהם. וגילתה לי שהם אמרו לה שזה לא טוב שמביאים הביתה את העבודה. ושהיא תופסת מקום בחיים המשותפים. המכולת השכונתית קשורה אצלי גם למעשה טוב שעשיתי בילדותי. היתה לנו בשכונה ילדה נכה. כתוצאה משתוק ילדים שעברה. באותה תקופה מכרו במכולת השכונתית רחת לקום בקופסת קרטון קטנה. וכשהיה לך מזל קיבלת בקופסה כרטיס שאומר שאתה זכאי לקבל קופסה נוספת בחינם. באותם הימים קבלתי מאמי כסף לקנות רחת לקום לעצמי.  ופגשתי ליד המכולת את הילדה הנכה. היא אמרה לי שיש לה חשק, לקנות גם כן אבל לאמה אין מספיק כסף.  "בואי נראה מה נעשה" אמרתי לה, והלכתי לקנות לעצמי רחת לקום. להפתעתי וגם לשמחתי היה בקופסת הקרטון הקטנה כרטיס. שבישר שאני זכאית לקנות קופסה נוספת. מאושרת חזרתי למכולת וקניתי לעצמי קופסה.   ונתתי אותה לילדה הנכה. עד היום אני זוכרת את  העיניים הנוצצות שלה משמחה. עם זאת על הזיכרונות היפים מהמכולת השכונתית מעידים זיכרונות פחות יפים. על מוכרים רמאים. לכשהתחתנתי בשנות השבעים היתה במקום מגורינו מכולת שכונתית. המוכרים בה היו בעל ואישה, מכיון שהייתי אז צעירה ולא מנוסה נהגתי לקנות  בהקפה. כלומר המוכרים רשמו בפנקס שלהם את המוצרים שקניתי. בסוף החודש שלמתי עליהם, בכל פעם שנדרשתי לשלם המחיר שנקבו בו נראה לי יקר למדי. ואפילו מוגזם. אך שתקתי. וגם המשכתי לרשום ולשלם. ובלב קיטרתי. כשהפכתי לאם לשלושה ילדים עברנו לגור בעיר אחרת. וממש סמוך לביתנו היתה מכולת שכונתית, הפעם היו בה שני צעירים. וגם אצלם קניתי בהקפה. רשמתי ושלמתי בסוף חודש. מכיוון שההוצאות שלנו היו יותר גדולות, בעלי נכנס בשלב מסוים לתמונה. הוא אמר להם שנראה לו שהסכום שהם דורשים שנשלם על המוצרים הוא מוגזם. ובקש לראות את הדפים שבהם הם רושמים את המוצרים שאנו קונים. הם נתנו לו אותם ובבית הוא בדק את החישובים שלהם ומצא אצלם שגיאות חשבוניות. אני מתארת לעצמי שהם ידעו חשבון אבל עשו חישובים מוטעים בכוונה. כדי לגבות כספים. ואם הם לא ידעו חשבון טוב היה אם היו שוללים מהם את הרשיון של העסק. בכל אופן ראיתי במו עיני כיצד המוכרים הלא ישרים במכולת השכונתית מרמים את הלקוחות. ומאז הפסקתי לקנות בהקפה בחנויות. אם יש לי כסף מזומן אני משלמת, אם אין לי אני משלמת בכרטיס אשראי או שדוחה את הקניה להזדמנות אחרת. היום השתנו הזמנים. את מקומן של המכולות השכונתיות תפסו הסופרמרקטים והמרכולים.  שבהם יש שפע של מוצרים. במאזנים כבר לא משתמשים. אותם אפשר לראות רק באוספים היסטוריים. היום על כל מוצר רשום מחירו. והמחירים יקרים בגלל יוקר המחיה ולא בגלל רמאות של מוכרים לא ישרים. היום את מקומם של הפנקסים והעפרונות תפסו המחשבים. הקופאיות לא צריכות להתאמץ כדי לעשות חישובים. הן מקלידות את רשימת המוצרים והמחשב מחשב. ומה שנשאר ללקוחות הוא רק לבדוק אם אין טעויות. היום אני מסתובבת בסופרמרקט או במרכול עם עגלה גדולה,  נראה לי שבמשך השנים העגלה גדלה. אני מתבוננת בשפע המוצרים ומתלבטת מה לקנות. ותמיד יוצאת משם עם מוצרים שלא היו מתוכננים. ולמרות שהמצב במכולות השכונתיות לא היה תמיד מאוד ורוד. אני מתגעגעת אליהן. לאחרונה שמעתי שבארצות הברית פתחו עגלה לקניות שדוחפת את עצמה בעצמה קדימה. מעניין ...