פורים של ילדותי / רימונה שיף.

מידי שנה כשהייתי ילדה קטנה התחפשתי ולא סתם. היו לי תחפושות מקוריות. פעם קרן מגן לישראל. פעם לוח מודעות, פעם מה חביב חמישים שנה לתל-אביב. בשלב מסוים אמרתי לאמי. אני רוצה להתחפש כמו כולם, מה גם שאת שולחת אותי לתחרויות ואני לא חוזרת עם פרסים. אפילו לבמה אותי לא מעלים, כנראה שבי לא מבחינים. אמי שמעה את הדברים, התחפושות שלי הפכו לרגילות, פעם אחות רחמניה, פעם שדה בפיג'מה אדומה. העיר תל-אביב שמחה וצהלה, אני השתלבתי בחגיגות כמו כל הילדות, אמנם לא לבושה בתחפושת מקורית. אבל באחת כזאת שאני רוצה. והייתי מרוצה. 
בילדותי נערכה כל שנה בתל-אביב עדלוידע. תהלוכה ססגונית עם תזמורת. מכוניות מקושטות, תחפושות ודמויות מעולם הפוליטיקה האגדות וההצגות. באחד מימי הפורים עצבו בחצר שלנו את הבובות, אחת מהן היתה מכשפה, אני זוכרת את דמותה, כי היתה לא יפה ומפחידה, ואני זוכרת גם מאותה תקופה את ההמונים מצפים שתעבור העדלוידע. ואת הססגוניות והעליצות שהיא שידרה. דרך השמחה שאת התל-אביבים מלאה. היום העדלוידות צועדות בערים אחרות. ואני שואלת למה לא יחזירו את העטרה שאת העיר ללא הפסקה פארה. כן, זה יהיה חביב אם העדלידע תצעד שוב בתל-אביב.