לאחרונה התבשרתי מהתקשורת שלמרות שאנו חיים היום בעידן הפייסבוק, הטוויטר וכדומה הספר הטוב עושה קמבק. ומאוד שמחתי להיווכח לדעת שאנחנו חזרנו להיות עם הספר. זה החזיר אותי אחורה לימים שבהם קראנו בשקיקה ספרים. כי לא היו לנו מחשבים וגם לא טלוויזיות. הספרים שקראנו היו מז'אנרים שונים, והפלגנו באמצעותם לעולמות שהיו ואינם,ולהבדיל לעולמות עתידיים, לארצות רחוקות ולתקופות היסטוריות. ורצינו מאוד להדמות לדמויות שהיו גיבורי הספרים. נזכרתי בספריות של פעם. וספריות בתקופת ילדותי לא היו חסרות. היתה בבית הספר היסודי בו למדתי ספריה. וכמובן שבה החלפנו ספרים שהיו ממולצים על ידי המורים. היו ספריות ציבוריות שבהן יכלת לא רק להשאיל ספר, אלא גם לשבת ליד השולחן ולקרוא בו. ובספריות ציבוריות גדולות יכולת להשאיל ספרים טובים.
וגם ספרים עיוניים להכין שיעורים באמצעותם, או עבודות שהטילו המורים. היו ביננו, כמו שאני זוכרת, ילדים שהיו קוראים כל יום ספר ומגיעים ביום שלמחרת להחליף אותו, בספר אחר. הספרניות היו שוברות את הראש איך לספק לאותם שוחרי ספרות צעירים ספרים חדשים. היום כפי שנוכחתי לדעת מבחינת הספריות השתנו הזמנים לטובה. אם עד לפני שנים ספורות מרבית הספריות הציעו לקוראים ספרים ישנים, כיום רבי המכר והספרים החדשים מגיעים אליהן, בספריה ברמת גן שבה אני משאילה ספרים ישנים מדפים מיוחדים שבהם מרוכזים הספרים החדשים שאך יצאו לאור. ואפשר להזמין ספרים שמעונינים לקרוא בהם. היום ישנן ספריות שיש בהן מאגרי מידע מקוונים. ורבות מהן עורכות אירועי תרבות. כמו מפגשים עם סופרים, ככה הן מאפשרות לקוראים להפגש פנים מול פנים עם כותבי הספרים, לשמוע אותם ולשאול אותם שאלות. וגם לקבל במקום תשובות. ולמותר לציין שמכל פגישה שכזאת הם יוצאים עם ההרגשה שכותבי הספרים הם לא רק שמות, אלא גם פנים אמתיות. כשילדי היו קטנים נערכה בספריה שעת סיפור. מספרת סיפורים היתה נפגשת עם הילדים הקטנים ומספרת להם סיפור. וככה הם ספגו את האווירה של הספריה כבר בגיל צעיר. אני משערת שלכשגדלו בקשו מהוריהם להרשם אליה. לשמחתי הרבה בשנת 2007 חוקק חוק הספריות ביוזמת השר לשעבר מיכאל מלכיור, שאפשר לקוראים להשאיל ספרים בחינם. כך לכשנרשמתי לפני מספר שנים לספריה ברמת גן נדרשתי לשלם רק ערבות מסוימת. נאמר לי שהכסף יוחזר לי רק אם אפסיק להשאיל בה ספרים. אני מתארת לעצמי שהחוק הזה הביא לעליה ניכרת של הנרשמים לספריות. נתונים שהתפרסמו בתקשורת מצביעים על כך שבשנת 2009 הושאלו 9.884,000 ספרים, בשנת 2012 עמד מספר ההשאלות על 12.266.093 ספרים. מספר הקוראים בספריות הציבוריות הכפיל את עצמו מאז שנת 2005, ובשנה שעברה עמד מספר ההשאלות על 1.1023.57 בקירוב. מספר המשתתפים באירועי תרבות בספריה עומד על 450 אלף, בשנת 2009 ל- 837.044, אני זוכרת שכשילדי היו קטנים היינו צריכים כל חודש לשלם לספריות. כששכחנו הספרנית הזכירה לנו לפני כל הקוראים, וזה היה לפעמים לא נעים. אי לכך אני מברכת יום יום את השר לשעבר מיכאל מלכיור על היוזמה הברוכה שלו. שמקלה על אנשים להשאיל ספרים בספריות, וחוסכת מהם גם מצבים לא נעימים. ועוד אציין, שכשהייתי תלמידה בבית ספר היסודי היינו צריכים לערוך יומן קריאה. ובו לדווח על רשמים מהספרים שקראנו. זה המריץ אותנו לקרוא ספרים. כשילדי היו תלמידים זה כבר לא היה קיים, והיום בכל אופן אני חושבת שאם רוצים לקרב ילדים לקריאת ספרים זוהי הדרך. נכון שבמציאות הדיגיטאלית של היום אפשר לשבת ליד המחשב ולקרוא באמצעותו ספרים. אבל לדעתי ההנאה מהקריאה הממוחשבת היא טכנית. בעוד שספר טוב הוא גם חבר. אתה נהנה ממנו והוא רק תורם לך. לרכישת ידע, להרחבת האופקים, ומעשיר אותך בביטויים ובמילים. ואצל ילדים ספר יכול בהחלט לשפר את הבנת הנקרא. אבל למרות שמבחינת הספריות הזמנים השתנו לטובה, בנוגע לספריות. לדעתי יש עוד מקום לשיפורים. ישנן ספריות שפתוחות רק בשעות מסוימות במשך היום. והשעות משתנות מיום ליום. אני חושבת שאם באותן ספריות היו שעות פתיחה רצופות היו יכולים יותר קוראים להגיע אליהן. כי כל אחד משוחרי הספרות באזור בו הן ממוקמות היה יכול לבחור את הזמן שנוח לו להגיע אליהן, דבר נוסף הוא שעם היום ראיתי בספריות רק ספרניות, ספרניות נתפס בעיני רבים כמקצוע של נשים, ואני סבורה שהגיע הזמן שגם גברים יהיו ספרנים. כי במקצוע הזה יש לדעתי משהו מיוחד. כמו למשל הריח המשכר של הספרים. למדתי לדעת לאחרונה שהטבלטים, ביחוד הקטנים שבהם, מהווים סכנה לקיומן של הספריות. אנשים נוהגים לקחת אותם ולקרוא על הצג שלהם ספרים. כשהם למשל, נוסעים באוטובוסים, ממתינים בתור לרופאים, או לכשהם יושבים באולם בטרם שעולה בו הצגה או מתחילה בו הרצאה. אני חושבת שעוד יבוא היום והמדיה האלקטרונית של הטבלטים הקטנים תתפוס את מקומם של הספרים המודפסים. אבל עד שזה יקרה אני מסתפקת בדיווחים של התקשורת שהספריות חזרו להיות חשובות בחייהם של רבים.
וגם ספרים עיוניים להכין שיעורים באמצעותם, או עבודות שהטילו המורים. היו ביננו, כמו שאני זוכרת, ילדים שהיו קוראים כל יום ספר ומגיעים ביום שלמחרת להחליף אותו, בספר אחר. הספרניות היו שוברות את הראש איך לספק לאותם שוחרי ספרות צעירים ספרים חדשים. היום כפי שנוכחתי לדעת מבחינת הספריות השתנו הזמנים לטובה. אם עד לפני שנים ספורות מרבית הספריות הציעו לקוראים ספרים ישנים, כיום רבי המכר והספרים החדשים מגיעים אליהן, בספריה ברמת גן שבה אני משאילה ספרים ישנים מדפים מיוחדים שבהם מרוכזים הספרים החדשים שאך יצאו לאור. ואפשר להזמין ספרים שמעונינים לקרוא בהם. היום ישנן ספריות שיש בהן מאגרי מידע מקוונים. ורבות מהן עורכות אירועי תרבות. כמו מפגשים עם סופרים, ככה הן מאפשרות לקוראים להפגש פנים מול פנים עם כותבי הספרים, לשמוע אותם ולשאול אותם שאלות. וגם לקבל במקום תשובות. ולמותר לציין שמכל פגישה שכזאת הם יוצאים עם ההרגשה שכותבי הספרים הם לא רק שמות, אלא גם פנים אמתיות. כשילדי היו קטנים נערכה בספריה שעת סיפור. מספרת סיפורים היתה נפגשת עם הילדים הקטנים ומספרת להם סיפור. וככה הם ספגו את האווירה של הספריה כבר בגיל צעיר. אני משערת שלכשגדלו בקשו מהוריהם להרשם אליה. לשמחתי הרבה בשנת 2007 חוקק חוק הספריות ביוזמת השר לשעבר מיכאל מלכיור, שאפשר לקוראים להשאיל ספרים בחינם. כך לכשנרשמתי לפני מספר שנים לספריה ברמת גן נדרשתי לשלם רק ערבות מסוימת. נאמר לי שהכסף יוחזר לי רק אם אפסיק להשאיל בה ספרים. אני מתארת לעצמי שהחוק הזה הביא לעליה ניכרת של הנרשמים לספריות. נתונים שהתפרסמו בתקשורת מצביעים על כך שבשנת 2009 הושאלו 9.884,000 ספרים, בשנת 2012 עמד מספר ההשאלות על 12.266.093 ספרים. מספר הקוראים בספריות הציבוריות הכפיל את עצמו מאז שנת 2005, ובשנה שעברה עמד מספר ההשאלות על 1.1023.57 בקירוב. מספר המשתתפים באירועי תרבות בספריה עומד על 450 אלף, בשנת 2009 ל- 837.044, אני זוכרת שכשילדי היו קטנים היינו צריכים כל חודש לשלם לספריות. כששכחנו הספרנית הזכירה לנו לפני כל הקוראים, וזה היה לפעמים לא נעים. אי לכך אני מברכת יום יום את השר לשעבר מיכאל מלכיור על היוזמה הברוכה שלו. שמקלה על אנשים להשאיל ספרים בספריות, וחוסכת מהם גם מצבים לא נעימים. ועוד אציין, שכשהייתי תלמידה בבית ספר היסודי היינו צריכים לערוך יומן קריאה. ובו לדווח על רשמים מהספרים שקראנו. זה המריץ אותנו לקרוא ספרים. כשילדי היו תלמידים זה כבר לא היה קיים, והיום בכל אופן אני חושבת שאם רוצים לקרב ילדים לקריאת ספרים זוהי הדרך. נכון שבמציאות הדיגיטאלית של היום אפשר לשבת ליד המחשב ולקרוא באמצעותו ספרים. אבל לדעתי ההנאה מהקריאה הממוחשבת היא טכנית. בעוד שספר טוב הוא גם חבר. אתה נהנה ממנו והוא רק תורם לך. לרכישת ידע, להרחבת האופקים, ומעשיר אותך בביטויים ובמילים. ואצל ילדים ספר יכול בהחלט לשפר את הבנת הנקרא. אבל למרות שמבחינת הספריות הזמנים השתנו לטובה, בנוגע לספריות. לדעתי יש עוד מקום לשיפורים. ישנן ספריות שפתוחות רק בשעות מסוימות במשך היום. והשעות משתנות מיום ליום. אני חושבת שאם באותן ספריות היו שעות פתיחה רצופות היו יכולים יותר קוראים להגיע אליהן. כי כל אחד משוחרי הספרות באזור בו הן ממוקמות היה יכול לבחור את הזמן שנוח לו להגיע אליהן, דבר נוסף הוא שעם היום ראיתי בספריות רק ספרניות, ספרניות נתפס בעיני רבים כמקצוע של נשים, ואני סבורה שהגיע הזמן שגם גברים יהיו ספרנים. כי במקצוע הזה יש לדעתי משהו מיוחד. כמו למשל הריח המשכר של הספרים. למדתי לדעת לאחרונה שהטבלטים, ביחוד הקטנים שבהם, מהווים סכנה לקיומן של הספריות. אנשים נוהגים לקחת אותם ולקרוא על הצג שלהם ספרים. כשהם למשל, נוסעים באוטובוסים, ממתינים בתור לרופאים, או לכשהם יושבים באולם בטרם שעולה בו הצגה או מתחילה בו הרצאה. אני חושבת שעוד יבוא היום והמדיה האלקטרונית של הטבלטים הקטנים תתפוס את מקומם של הספרים המודפסים. אבל עד שזה יקרה אני מסתפקת בדיווחים של התקשורת שהספריות חזרו להיות חשובות בחייהם של רבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה