כשנודע לי שמני פאר איננו ידעתי שחלפה לה תקופה ובראשי עלו וצצו זיכרונות מעשורים שגם הם חלפו להם. נזכרתי כיצד בימי שישי לאחר הסעודה ציפינו לתוכניות הראיונות שלו. הראשונה שבהן היתה "שעה טובה" ואחריהן "סיבה למסיבה" ו"אצל מני". ענוב בעניבה שחורה וחליפה כהה שוחח עם אורחיו הידועים, כמו פרופ' אסא כשר גולדי הון ואחרים, על נושאים שלהם נוגעים, הטלוויזיה שידרה אז בשחור לבן בערוץ הראשון וזה לא הפריע לנו לשבת רתוקים למסך הקטן. מחכים למוצא פיהם של האורחים הידועים. זכור לי הראיון שלו עם זוהר ארגוב. הוא יכול היה להעליב אותו, להקניט אותו, לכשדיבר איתו על הסמים שלהם התמכר. אבל הוא שאל אותו שאלות נוקבות בחן ובלבביות. אפילו לכשגילה בקיאות בכל הפרטים הקטנים של סיפורו. מני תמיד שוחח עם המרואינים שלו בגובה העיניים, כבן אדם לבן אדם. וזה תמיד הרשים אותי מחדש. מאוחר יותר חיכיתי לצפות בתוכנית הבוקר שלו ושל אפרת רייטן בערוץ עשר המסחרי. למרות המיומנות והמקצוענות שלו, והניסיון הקטן שלה נהנתי להיווכח בזרימה בינהם. והם תמיד הקפידו לשאול את המרואינים את השאלות הנכונות. בלי לפגוע בהם. במני צפיתי בתוכניות טלוויזיה נוספות כמו "בין הכיסאות" ו"עלי כותרת". אבל אני צריכה להודות על האמת. יצא לי לראות רק את הסרט "חסמבה" שבו השתתף מני פאר. יצא לי להיות באירועים שהוא הנחה, ובמכירות פומביות שהוא הוביל. וגם שם התרשמתי מהדיבור הישיר והרהוט שלו עם הקהל, נטול מנירות והעמדת פנים. הוא פשוט נגע בכולם, במסגרת עבודתי העיתונאית התקשרתי אליו פעם לאולפן ב"קול ישראל", שגם בו היתה לו תוכנית משלו, והוא מיד התפנה לעזור לי. בניגוד לסלבריטאים שמרגישים את עצמם מורמים מעם הוא דיבר איתי כשווה בין שווים. לא אמר לי שאין לו זמן בשבילי או שאני מפריעה לו. ונרתם לעזור לי בחביבות האופינית לו. כאן נוכחתי בעצמי שהוא היה בן אדם. "מנש" כמו שביידיש אומרים. אמרו עליו תמיד שהוא איש משפחה למופת, ואמנם אף פעם לא קראתי משהו על הזוגיות שלו בטורי הרכילות. הוא בהחלט ידע נשואים יציבים. זכור לי שבאחד האירועים שבהם השתתפתי הוא סיפר משהו על בנו עופר. אל תשאלו אותי היום על מה הוא דיבר. אבל אותי הרשים שכאב היה לו אכפת לספר עליו. כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב נתקלתי באחד הבקרים במני יושב בספריה וקורא ספרים. הבנתי שהוא כותב איזושהי עבודה, מאוחר יותר נודע לי שהוא בעל תואר ראשון בתולדות האמנות ופילוסופיה. והוא זכה אצלי שוב להערכה על כך שהוא לא נח על זרי הדפנה ופנה גם ללימודים גבוהים. לאחר לכתו נודע לי עוד שהוא בוגר בית הספר למשחק של ניסן נתיב. וזה הוכיח לי שהמדובר היה באדם שהתיחס ברצינות לכל מה שעשה. לא יצא לי לקרוא את הטור "ממני אליכם" בשבועון המוסיקה והבידור "להיטון", כי פשוט לא קראתי את השבועון הזה. מאידך אלכוהול ויין אינם השטח שלו בחיים. אך יצא לי לקרוא את הטור שלו במעריב "בציר טוב", ולמדתי ממנו דברים חדשים. למשל, על ההיסטוריה של היין. היתה לי זכות גדולה להיות נוכחת באחת ההופעות האחרונות שלו בתוכנית "לכל שיר יש סיפור" שהעלה עם הזמרת לינדה תומר. היה זה במסגרת מסיבת הסיום של ויצ"ו גבעתיים, הוא היה כבר חולה. ישב על כסא, ללא שער, בתום טיפול בבית חולים כפי שגילה, הוא דיבר כדרכו עם כל החברות בגובה העיניים. וסיפר סיפורים מאחורי שירים ישראלים ידועים. כמו "היו לילות" "ירושלים של זהב" ואחרים. וגם התיחס לשירים לועזיים מפסטיבל סאן רמו. ולשירים משנות השישים ובין לבין סיפר סיפורים הומוריסטים. למחלתו התיחס באופטימיות, והודה שלכשהוא על הבמה כל הכאבים שלו חולפים. כן גם שמחיאות הכפיים הן האדרנלין שלו. שוב הוא זכה אצלי להערכה. כאדם שיודע לנצל כל יום. בהופעתו בתוכניתו של אמנון לוי "הפנים האמתיות" בערוץ 10 לא צפיתי. אבל את הופעתו בתוכנית "כך היה" של יגאל רביד בערוץ הראשון ראיתי. היא החזירה אותי אחורה להופעות הטלוויזיוניות שלו בעשורים הקודמים. בהזדמנות זאת מני סיפר סיפורים קטנים מאחורי הקלעים. וישבתי רתוקה למסך הקטן כמו בימים שהיה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. כן, מני פאר אתה בתרבות הישראלית חסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה