בילדותי נהגנו לשחק ברחוב. שחקנו משחקים כמו קלאס, מחבואים, סימני דרך ואחרים. גם קפצנו על חבל, וגלגלנו על גופנו חשוק. לכל חבר היה חשוק בצבע אחר. למשחק הזה קרו הולהופ והוא נחשב לטופ שבטופ. בנוסף התישבנו על האדמה החומה ושחקנו בחמש אבנים ובגוגואים. שכונת מגורי היתה שכונה שקטה בלב תל אביב. ככה שזה לא היה מסוכן לצאת מהבית לרחוב ולשחק בו עם החברות והחברים. בימים גשומים כשהתלוננתי בפני אמי שמשעמם לי, היא הוציאה מהארון משחקי קופסא כמו מונופול, מסעות שלמה המלך, עשרה כושים קטנים ואחרים. הושיבה אותי ואת אחותי לשלחן ושחקה אתנו במשך שעות. כשניצחתי לא היתה מאושרת ממני. כי כידוע לכם ילדים לא אוהבים להיות בצד המפסידים. כשאמרתי לאמי שנמאסו עלי משחקי הקופסא היא המציאה בעצמה משחקים, היתה לוקחת דף מצירת עליו לוח עם משבצות. ורושמת בהן מטלות.
רעיון נוסף שהיה לה היה לקחת נירות לבנים, לקפל אותם ולגזור במספריים בדפים המקופלים כל מיני דוגמאות, ככה יצרנו לעצמנו שטיחים מנירות, באשר למשחקי הקופסא אוסיף ואציין שהייתי משחקת בהם עם ילדים שהיו בדירתי מבקרים. אחד מהם שהיה חברי למשחק המונופול הפך לימים לאדם מפורסם, בתחום הכלכלה. מסתבר שכבר בתור ילד הוא אהב לעשות עסקים. בילדותי קראנו הרבה ספרים, היינו רשומים לספריה השכונתית והחלפנו בה כל כמה ימים ספר. מה גם שבבית הספר היסודי בו למדתי היתה ספריה. והיינו מחליפים בה ספרים בחינם. כי באותם ימים החינוך לא עלה כל כך הרבה כספים. ובחינם קבלנו גם ספרי לימוד וציוד לבית הספר. כשבני הבכור היה פעוט היינו מנויים לחברה שסיפקה לנו מידי חודש ספרים. בעלי נהג לאמר שעל קריאת ספרים וחינוך לא חוסכים. ואני הסכמתי איתו. לביתנו היה מגיע מידי חודש אדם שסיפק לנו את הספרים שהזמנו. ותמיד דאגנו להזמין גם ספרי ילדים. בני קרא לו "דוד הספרים". לפני השינה היינו מקריאים לו סיפורים מהספרים החדשים. והוא היה מחכה לשעת הסיפור הזאת. בעיר מגורינו רמת-גן היינו מנויים לספריה. מידי פעם היתה מגיעה אליה מספרת סיפורים שערכה שעת סיפור לילדים. וככה היא קרבה אותם לספרים. בני עד היום קורא ספרים. ויש לו גם מנוי בספריה השכונתית. כפי שאני נוכחת לדעת לילדים של היום בכלל לא משעמם. אם הם לא יושבים ליד המחשב או צופים בתוכנית טלוויזיה הם משחקים בטבלאט. ומעבירים לעצמם את הזמן, או שמזפזפים בסלולארי. מזל שהם צריכים להשאיר את הטלפונים הניידים בבית לכשהם הולכים ללמוד בבית הספר. לילדים הקטנים של היום יש סמארט קידס שאיתו הם מבלים שעות רבות, ישנם הורים שמרוצים שהילדים לא מבלבלים להם את הראש, כי יש להם באמת מה לעשות. וישנם הורים מבולבלים שטוענים שהילדים שלהם ממלאים את זמנם הפנוי בכל מיני דברים לא חשובים. לדעתי ההורים האלו לא צודקים. כי לילדים של היום יש רעב לחידושים ולריגושים, והטבלאט מאפשר להם לגלות את עולם המשחקים והצעצועים. ואני מתכוונת ל"אנגרי בירד" לצעצוע החדש "קאזולו". ולדומיהם. צעצועי הסמארט נמכרים גם בחנויות הצעצועים. לכשקונים אותם לילדים הם, כפי שנוכחתי לדעת, מרגישים את עצמם מחוברים אליהם. למרות ההיבטים החיוביים. בעולמות הדיגיטאלים של הילדים ישנם גם סיכונים. לכן, ישנם שירותי גלישה בטוחה שהורים יכולים להתקין ולמנוע להגיע לאחרים מזיקים, מכתבה שהתפרסמה לקראת יום המשפחה באחד העיתונים היומיים למדתי שאפשר ללמד באמצעות הסמארט קידס את הילדים נימוסים, ומומלץ שלפני שהם מלמדים אותם הם יקפידו עליהם בעצמם. ובכך ישמשו להם דוגמא חיה ולא וירטואלית. אחד הנימוסים שעליהם מצדיעה הכתבה הוא להקפיד שהילדים לא יקחו את הנייד שלהם לארוחה. ולכך אני מוסיפה את הסיסמא "כשאוכלים לא מסמסים". לא אחת נתקלתי בהורים שמדברים אל ילדיהם העסוקים עם הנייד או הטבאלאט שלהם, והילדים לא מגיבים. כי הם שרויים בעולמם הדיגיטאלי, אני חוששת שהילדים האלו בבגרותם לא יהיו קשובים לאחרים. ובכלל תהיה להם בעיה בתקשורת הבינאישית. אני מתארת לעצמי שההתמודדות של הורים עם ילדים שלא מקשיבים להם, בגלל הניידים והטבלאטים היא לא פשוטה. אבל צריך למצוא דרך לגרום להם להיות קשובים . כי ילדים שיהיו קשובים להוריהם יהיו קשובים לאחרים. האפליקציות הדיגיטאליות יכולות להציע להורים רעיונות לפעילויות עם ילדיהם, ומקומות לבילויים ואתרים, כמו פארקים, וגני משחקים. ולהציג בפניהם סרטים והצגות שמתאימים לילדים. הצעירים של היום אומרים שברשת אפשר למצוא את כל מה שהם רוצים. וגם אפשר באמצעותה לערוך קניות של בגדים, רהיטים ועוד. ואני לא אחת שואלת את עצמי האם הילדים של היום שנולדו לתרבות אחרת. מזו שידענו. הרוויחו קידמה או הפסידו דברים בחייהם. אני חושבת שהחיים הוירטואלים גורמים הן לילדים והן לצעירים להיות ספונים בבתיהם, להתרועע פחות עם חברים, כי יש להם חברים וירטואלים, לקרוא פחות ספרים, כי אפשר לקרוא בטבלאט, וכדומה. העולם הגלובאלי מחק את המרחקים בין בני האדם. היום כמעט לא שולחים כבר מכתבים אלא מתקשרים באמצעות הרשתות החברתיות. ושולחים אי מיילים. ומכיוון שזוהי המציאות עכשיו צריכים להוציא ממנה את המיטב.
רעיון נוסף שהיה לה היה לקחת נירות לבנים, לקפל אותם ולגזור במספריים בדפים המקופלים כל מיני דוגמאות, ככה יצרנו לעצמנו שטיחים מנירות, באשר למשחקי הקופסא אוסיף ואציין שהייתי משחקת בהם עם ילדים שהיו בדירתי מבקרים. אחד מהם שהיה חברי למשחק המונופול הפך לימים לאדם מפורסם, בתחום הכלכלה. מסתבר שכבר בתור ילד הוא אהב לעשות עסקים. בילדותי קראנו הרבה ספרים, היינו רשומים לספריה השכונתית והחלפנו בה כל כמה ימים ספר. מה גם שבבית הספר היסודי בו למדתי היתה ספריה. והיינו מחליפים בה ספרים בחינם. כי באותם ימים החינוך לא עלה כל כך הרבה כספים. ובחינם קבלנו גם ספרי לימוד וציוד לבית הספר. כשבני הבכור היה פעוט היינו מנויים לחברה שסיפקה לנו מידי חודש ספרים. בעלי נהג לאמר שעל קריאת ספרים וחינוך לא חוסכים. ואני הסכמתי איתו. לביתנו היה מגיע מידי חודש אדם שסיפק לנו את הספרים שהזמנו. ותמיד דאגנו להזמין גם ספרי ילדים. בני קרא לו "דוד הספרים". לפני השינה היינו מקריאים לו סיפורים מהספרים החדשים. והוא היה מחכה לשעת הסיפור הזאת. בעיר מגורינו רמת-גן היינו מנויים לספריה. מידי פעם היתה מגיעה אליה מספרת סיפורים שערכה שעת סיפור לילדים. וככה היא קרבה אותם לספרים. בני עד היום קורא ספרים. ויש לו גם מנוי בספריה השכונתית. כפי שאני נוכחת לדעת לילדים של היום בכלל לא משעמם. אם הם לא יושבים ליד המחשב או צופים בתוכנית טלוויזיה הם משחקים בטבלאט. ומעבירים לעצמם את הזמן, או שמזפזפים בסלולארי. מזל שהם צריכים להשאיר את הטלפונים הניידים בבית לכשהם הולכים ללמוד בבית הספר. לילדים הקטנים של היום יש סמארט קידס שאיתו הם מבלים שעות רבות, ישנם הורים שמרוצים שהילדים לא מבלבלים להם את הראש, כי יש להם באמת מה לעשות. וישנם הורים מבולבלים שטוענים שהילדים שלהם ממלאים את זמנם הפנוי בכל מיני דברים לא חשובים. לדעתי ההורים האלו לא צודקים. כי לילדים של היום יש רעב לחידושים ולריגושים, והטבלאט מאפשר להם לגלות את עולם המשחקים והצעצועים. ואני מתכוונת ל"אנגרי בירד" לצעצוע החדש "קאזולו". ולדומיהם. צעצועי הסמארט נמכרים גם בחנויות הצעצועים. לכשקונים אותם לילדים הם, כפי שנוכחתי לדעת, מרגישים את עצמם מחוברים אליהם. למרות ההיבטים החיוביים. בעולמות הדיגיטאלים של הילדים ישנם גם סיכונים. לכן, ישנם שירותי גלישה בטוחה שהורים יכולים להתקין ולמנוע להגיע לאחרים מזיקים, מכתבה שהתפרסמה לקראת יום המשפחה באחד העיתונים היומיים למדתי שאפשר ללמד באמצעות הסמארט קידס את הילדים נימוסים, ומומלץ שלפני שהם מלמדים אותם הם יקפידו עליהם בעצמם. ובכך ישמשו להם דוגמא חיה ולא וירטואלית. אחד הנימוסים שעליהם מצדיעה הכתבה הוא להקפיד שהילדים לא יקחו את הנייד שלהם לארוחה. ולכך אני מוסיפה את הסיסמא "כשאוכלים לא מסמסים". לא אחת נתקלתי בהורים שמדברים אל ילדיהם העסוקים עם הנייד או הטבאלאט שלהם, והילדים לא מגיבים. כי הם שרויים בעולמם הדיגיטאלי, אני חוששת שהילדים האלו בבגרותם לא יהיו קשובים לאחרים. ובכלל תהיה להם בעיה בתקשורת הבינאישית. אני מתארת לעצמי שההתמודדות של הורים עם ילדים שלא מקשיבים להם, בגלל הניידים והטבלאטים היא לא פשוטה. אבל צריך למצוא דרך לגרום להם להיות קשובים . כי ילדים שיהיו קשובים להוריהם יהיו קשובים לאחרים. האפליקציות הדיגיטאליות יכולות להציע להורים רעיונות לפעילויות עם ילדיהם, ומקומות לבילויים ואתרים, כמו פארקים, וגני משחקים. ולהציג בפניהם סרטים והצגות שמתאימים לילדים. הצעירים של היום אומרים שברשת אפשר למצוא את כל מה שהם רוצים. וגם אפשר באמצעותה לערוך קניות של בגדים, רהיטים ועוד. ואני לא אחת שואלת את עצמי האם הילדים של היום שנולדו לתרבות אחרת. מזו שידענו. הרוויחו קידמה או הפסידו דברים בחייהם. אני חושבת שהחיים הוירטואלים גורמים הן לילדים והן לצעירים להיות ספונים בבתיהם, להתרועע פחות עם חברים, כי יש להם חברים וירטואלים, לקרוא פחות ספרים, כי אפשר לקרוא בטבלאט, וכדומה. העולם הגלובאלי מחק את המרחקים בין בני האדם. היום כמעט לא שולחים כבר מכתבים אלא מתקשרים באמצעות הרשתות החברתיות. ושולחים אי מיילים. ומכיוון שזוהי המציאות עכשיו צריכים להוציא ממנה את המיטב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה