למפגש הראשון בסדרת מפגשים חדשה, בסניף אנ"י ירושלים התבקשתי להקריא שיר שלא פורסם. ולספר בחמש דקות את הספור שמאחוריו. המפגש התקיים בביתה של רחל סיידוף מזרחי. בהנחיית אדלינה קליין מיסדת בימת הספרות "על חוד העט". בחרתי להקריא שיר שנקרא "לאמי באהבה", אמי נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים", בתקווה שידברו בה על אמה ואחותה שעקבותיהן אבדו בשואה. והזילה דמעה, ואני כל כך השפעתי מחפושיה הבלתי נלאים עד שבגיל 16 כתבתי לה את השיר הבא.
הרבה שירים אמי רציתי לשיר,
אך אינני אדם עשיר.
אלא נערה פשוטה וחולמנית.
הכותבת לך אם רחמנית.
וקוראת בואי אמי ראי הפרחים,
אשר בשדות עירנו פורחים.
בואי צאי אמי לטבע,
לחוש ביופיו, יופי קבע.
אמי את בבית תמיד עסוקה,
ודואגת לנו דאגה עמוקה.
ואני נערה פשוטה וחולמנית,
כותבת לך אם רחמנית.
קוראת מחי הדמעה לא נחוץ.
צאי עמי ראי יפה בחוץ,
הסירי מלבך הדאגה.
כי גם לך נועדה אהבה.
לאחר שהקראתי אותו באווירה הירושלמית וספרתי את הסיפור שמסתתר מאחוריו, נגשה אלי אחת המשוררות,
ואמרה לי שאמנם ניכר שהוא ניכתב בגיל צעיר אך יש בו עצמה, ונתנה לי את ההרגשה שהבחירה בו היתה נכונה. כעבור מספר ימים התבקשתי לקרוא שירים באירוע לסיום תחרות ציורים של אגודת הציירים והפסלים רמת-גן גבעתיים וליונס ברמת אפעל. בקשו ממני שיהיו אלו שירים שעוסקים בנתינה, אור ואהבה. ובחרתי להקריא גם הפעם את השיר שכתבתי לאמי, לאחר שירדתי מהבמה ניגשה אלי המנחה ואמרה לי שהשיר הזה החזיר אותה לימי ילדותה, כי גם אמה נהגה להאזין לתוכנית הרדיו "חפושי קרובים". והעירה לי שגם היום ישנה תוכנית שכזאת ברדיו, בהגשתו של ירון אנוש. באותם רגעים תארתי לעצמי כיצד אנשים שלא שרדו את השואה, אך מחפשים קרובים אבודים, יושבים ומאזינים לה. ומזילים דמעה ממש כמו שאמי עשתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה