כשהתבשרתי שאני עומדת להציג ולהקריא שיר במוזיאון בית התנ"ך בתל-אביב, בשיתוף אנ"י איגוד נשים יוצרות ישראל. החלטתי לעשות עם עצמי שינוי. להתאפר בצבעים שאותי הולמים, להוריד ממני מספר שנים, לתקן במראה שלי כמה דברים שאפשר. אז צבעתי את השער בגוון אדמדם.
והתאפרתי כמו שהחלטתי, וכשהלכתי לאירוע עם הטקסט של השיר הנקרא "רציתי לדעת גבעה", פגשה אותי שכנה משכבר הימים. לבשתי חולצה שחורה עם ציפור צבעונית ונוצצת בשלל הגוונים. ומכנסי קטיפה שחורים, והיא אמרה לי שאני נראית ממש מקסים. ועשתה לי בו במקום את הלילה. באירוע גיליתי עד מהרה את השיר שלי תלוי על הקיר בין שירים נוספים וציורים של טבע, אם אתם סקרנים לדעת מה כתבתי בשיר. הוא מובא לכם.
בקשתי גבעה! וחולות
הפכו בי נעורים
לא ידעתי אותה,
היו לה חלומות
מתרוננים בחוצפה.
ברגעים אשר חיינו בהם.
וברגעים אשר נמלטנו מפניהם.
בקשתי לדעת גבעה.
ולשנות הגרגרים
ואך לא תפשתי שריד
מכל חולותיה, וחלומות
יפים המשיכו להפוך.
אחת המשוררות, שהופיעה בערב החגיגי הזה עם שיר על עץ גלילי, אמרה לי שהשיר שלי עשה לה משהו בלב ובנשמה, ואפילו לא שאלתי אותה מה, אבל חברה טובה שספרתי לה על כך, ואפילו הקראתי לה את השיר בטלפון הודתה בפני שגם היא מזדהה עם הגבעה, היא פשוט מזכירה לה את הגבעה שבה היתה מחכה לבעלה שישוב מהמלחמה. וזה עשה אותי צעירה עוד יותר. כי הגעתי למסקנה שלא צריך לשנות רק את התסרוקת ולשים איפור מתאים על הפנים כדי להרגיש שחוזרים אחורה בשנים, אלא גם לכתוב שירים שמתיחסים לעבר של גיל העשרה. שהיה בו משהו זוהר. ובכלל נוכחתי לדעת שלהנצחת זיכרונות בשירים אין כללים ואנשים רבים מרגישים שהם מתחברים באופן משמעותי למילים. בהתאם לחויות שהם עברו בחייהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה