עד לא מזמן לא נתתי חשיבות מיוחדת לאמירות. לאחרונה הבנתי
שהאמרות לא נאמרות סתם. ושהן בהחלט אמרות חכמות. הנה למשל
האמרה אין דבר העומד בפני הרצון, מתאימה למקרה של הגולשת לי קורזיץ.
שהיא הספורטאית הראשונה הישראלית שזכתה באליפות העולם
ליחידות בגלישה פעמיים. ומסומנת כיום לתקווה הגדולה במדליה
באולימפידה הבאה בלונדון, היא עשתה בחייה הקצרים דברים
נגד כל הסיכויים. ב-2007 היא זכתה לראשונה באליפות העולם.
פרשה פעמיים מתחרויות ונפצעה פעמיים . לאחר תאונה קשה בגלישה בהוואי
היתה בסכנת נפשות. אמרו לה שהגב שלה לא יעמוד באמונים המפרכים,
והיא היתה בטוחה שהלכה לה הקריירה. אבל לא הרימה ידיים, והלכה
פעם ועוד פעם לים, ונלחמה עם עצמה לחזור לאיתנה. ושוב להתחרות
בתחרות. וזה לא היה קל בכלל. באליפות אס'א באילת היא לא זכתה,
ונפצעה פעם נוספת באליפות אירופה בפולין 2010. היא סיימה את
התחרות הזאת כשהיא מחוסרת הכרה. והונשמה. בשנה שעברה
היא זכתה במקום השישי באליפות העולם. וגם הפעם לא הרימה ידיים,
וממש התגרתה בגורל שלה. התוצאה היתה שהיא חזרה למפת הספורט
העולמי בגדול. עם מדלית זהב שניה באליפות העולם, לא מכבר לי ספרה
בראיון בלאישה שכשהיתה מרותקת למטתה לאחר התחרות בהוואי
היא תלתה מעל מטתה סיסמאות "לסמוך על יכולת אישית". "להאמין בעצמך",
"להנות מהדרך הקשה" ו"המטרה ניצחון". אני ממש מצדיעה לה על האומץ
שלה. לא לוותר ולחתור למטרה, ואני בטוחה שלא כל בן אדם יכול היה לעמוד
במה שהיא עברה. כל הכבוד!
סיפורה של האמנית והפסיכולוגית רחל ויזנר רגב מגבעתיים יכול בהחלט להתאים
לאמרה "אף פעם לא מאוחר מידי". את רחל הכרתי לאחרונה. היא סיפרה לי
שכשהיתה מדריכה אישית באוניברסיטת תל-אביב באו לביתה סטודנטים שרצו
להיות פסיכולוגים יונגינים. בגיל 70 הם כבר לא הגיעו אליה יותר. אז היא החליטה
ללמוד פסול. במשך חמש שנים למדה אצל הפסל צביקה לחמן, לפני שבע שנים
הלכה ללמוד ציור אצל פרופ' ג'ון בייל, ולמדה גם רישום אצל הרולד רובין.
והיום כשהיא בת תשעים היא מציירת ומפסלת באופן עצמאי. וגם קשורה עם
בית יציקה בתל-אביב. כשהתבוננתי בה היא לא נראתה לי בכלל בת תשעים.
והיא אמרה לי שהיא אפילו לא מרגישה שהגיעה לגיל הגבורות. ואני אמרתי
לעצמי שהגיל הוא רק מספר כרונולוגי. לאחרונה הציגה רחל בתערוכת יחיד
בתאטרון גבעתיים מבחר מציוריה, שהם בעיקר ציורי נופים. ומבחר מפסליה,
שהם בעיקר עוסקים בנשים ונשיות וגם דיוקנאות. לתערוכה שלה קראה "פרח אדום"
כשבאחד מהציורים שהציגה בה. רחל סיפרה לי עוד שהיא פסיכולוגית כבר
שישים שנה. תחילה עבדה עם ילדים בכפר בלום ובקיבוצים הסמוכים. אחר היתה
קשורה עם מוסדות ובהם קופת חולים. וקבלה לטפל במקרים קשים מהתחנה
שברמת-חן. היום היא ממשיכה בעבודתה. מקבלת פצינטים באופן פרטי, ומטפלת
בהתנדבות בכאלו שידם אינה משגת לשלם. אכן, רחל יכולה לשמש דוגמא לכאלו
שהגיעו לגיל מבוגר. ולהוות להם הוכחה שגם בגילם יש עוד מה לעשות בחיים. ואפילו
ללמוד דברים חדשים, צריך רק לרצות ולהעיז ולעשות את זאת. גם לה אני מצדיעה.
יישר כוח.
שהאמרות לא נאמרות סתם. ושהן בהחלט אמרות חכמות. הנה למשל
האמרה אין דבר העומד בפני הרצון, מתאימה למקרה של הגולשת לי קורזיץ.
שהיא הספורטאית הראשונה הישראלית שזכתה באליפות העולם
ליחידות בגלישה פעמיים. ומסומנת כיום לתקווה הגדולה במדליה
באולימפידה הבאה בלונדון, היא עשתה בחייה הקצרים דברים
נגד כל הסיכויים. ב-2007 היא זכתה לראשונה באליפות העולם.
פרשה פעמיים מתחרויות ונפצעה פעמיים . לאחר תאונה קשה בגלישה בהוואי
היתה בסכנת נפשות. אמרו לה שהגב שלה לא יעמוד באמונים המפרכים,
והיא היתה בטוחה שהלכה לה הקריירה. אבל לא הרימה ידיים, והלכה
פעם ועוד פעם לים, ונלחמה עם עצמה לחזור לאיתנה. ושוב להתחרות
בתחרות. וזה לא היה קל בכלל. באליפות אס'א באילת היא לא זכתה,
ונפצעה פעם נוספת באליפות אירופה בפולין 2010. היא סיימה את
התחרות הזאת כשהיא מחוסרת הכרה. והונשמה. בשנה שעברה
היא זכתה במקום השישי באליפות העולם. וגם הפעם לא הרימה ידיים,
וממש התגרתה בגורל שלה. התוצאה היתה שהיא חזרה למפת הספורט
העולמי בגדול. עם מדלית זהב שניה באליפות העולם, לא מכבר לי ספרה
בראיון בלאישה שכשהיתה מרותקת למטתה לאחר התחרות בהוואי
היא תלתה מעל מטתה סיסמאות "לסמוך על יכולת אישית". "להאמין בעצמך",
"להנות מהדרך הקשה" ו"המטרה ניצחון". אני ממש מצדיעה לה על האומץ
שלה. לא לוותר ולחתור למטרה, ואני בטוחה שלא כל בן אדם יכול היה לעמוד
במה שהיא עברה. כל הכבוד!
סיפורה של האמנית והפסיכולוגית רחל ויזנר רגב מגבעתיים יכול בהחלט להתאים
לאמרה "אף פעם לא מאוחר מידי". את רחל הכרתי לאחרונה. היא סיפרה לי
שכשהיתה מדריכה אישית באוניברסיטת תל-אביב באו לביתה סטודנטים שרצו
להיות פסיכולוגים יונגינים. בגיל 70 הם כבר לא הגיעו אליה יותר. אז היא החליטה
ללמוד פסול. במשך חמש שנים למדה אצל הפסל צביקה לחמן, לפני שבע שנים
הלכה ללמוד ציור אצל פרופ' ג'ון בייל, ולמדה גם רישום אצל הרולד רובין.
והיום כשהיא בת תשעים היא מציירת ומפסלת באופן עצמאי. וגם קשורה עם
בית יציקה בתל-אביב. כשהתבוננתי בה היא לא נראתה לי בכלל בת תשעים.
והיא אמרה לי שהיא אפילו לא מרגישה שהגיעה לגיל הגבורות. ואני אמרתי
לעצמי שהגיל הוא רק מספר כרונולוגי. לאחרונה הציגה רחל בתערוכת יחיד
בתאטרון גבעתיים מבחר מציוריה, שהם בעיקר ציורי נופים. ומבחר מפסליה,
שהם בעיקר עוסקים בנשים ונשיות וגם דיוקנאות. לתערוכה שלה קראה "פרח אדום"
כשבאחד מהציורים שהציגה בה. רחל סיפרה לי עוד שהיא פסיכולוגית כבר
שישים שנה. תחילה עבדה עם ילדים בכפר בלום ובקיבוצים הסמוכים. אחר היתה
קשורה עם מוסדות ובהם קופת חולים. וקבלה לטפל במקרים קשים מהתחנה
שברמת-חן. היום היא ממשיכה בעבודתה. מקבלת פצינטים באופן פרטי, ומטפלת
בהתנדבות בכאלו שידם אינה משגת לשלם. אכן, רחל יכולה לשמש דוגמא לכאלו
שהגיעו לגיל מבוגר. ולהוות להם הוכחה שגם בגילם יש עוד מה לעשות בחיים. ואפילו
ללמוד דברים חדשים, צריך רק לרצות ולהעיז ולעשות את זאת. גם לה אני מצדיעה.
יישר כוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה