אירוע התפרעות תלמידי התיכון בהצגה "גטו" בתיאטרון הקאמרי
בתל-אביב נגע לליבי. אני לא חושבת שזה קרה כתוצאה מהכבוש
כמו שגרס דר' דגני מנהל גמנסיה הרצליה, אלא בגלל חוסר הקנית
ערכים מצד המורים וההורים, וכתוצאה מחוסר התרבות ששורר היום
במדינה, כדי לראות איך מתנהגים תלמידי תיכון בעת נסיעה באוטובוס,איך
הם מדברים אחד לשני, ואיך הם עונים בחצפנות למבוגר שמעיר להם.
לדעתי לסכסוך הערבי ישראלי אין שום קשר לדפוסי ההתנהגות שלהם,
ואני בהחלט לא נמנית על אלו שמצביעים על כך שהכבוש משחית את
העם בכלל ואת הנוער בפרט. אבל מה שכן שמחתי לקרוא בעיתון שהחלט
ששחקנים יכינו את תלמידי התיכון לצפות בהצגות שנוגעות בשואה. לדעתי
יש לחנך את התלמידים על ברכי ההיסטוריה שלנו. להפגיש אותם עם
גיבורי ישראל או עם לוחמים שיש להם סיפור. הם ישאלו שאלות יקבלו תשובות
ויפנימו את מה שהם שומעים. ללמד במסגרת שעורי הספרות יצירות ספרותיות
שנוגעות למאורעות היסטוריים. בתולדות עמנו, וללמד אותם לשיר שירים שנכתבו
בעקבותיהם, לפני מספר שנים שאלתי צעירים שנתקלתי בהם ברחוב איפה נמצא
היכל העצמאות והם לא ידעו איפה הוא נמצא, וכשאמרתי להם שבן-גוריון הכריז בו על
המדינה הם הרימו גבה. אני בטוחה שאם אשאל אותם מי זו בר רפאלי או נינט
הם ידעו, אני לא שוללת צפיה בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, כי גם אני נמנית על אלו
שצופים בהם. אבל זה צריך להיות בצד הקנית ידע ומידע על תולדות עם ישראל,
כי כבר נאמר שלעם שמתכחש לעברו אין עתיד.
האלימות הופכת כאן לתופעה יומיומית. תראו כמה רציחות וניסיונות לרצח מתרחשים
כל שבוע. הם הפכו כבר לריטואל קבוע. וגם בכבישים האלימות חוגגת. רכבים
נוסעים באור אדום. מתוך הרפתקנות ולא מתוך הסחת הדעת, וחושבים שלא
יתפשו על ידי שוטרים. ואם יתפשו יקבלו קנסות ויגמרו את הענין. מה גם
שישכחו אותו לאחר זמן, והעונשים הקלים שמטילים השופטים על עבריינים,
אם מתוך חמלה ואם כתוצאה מעסקאות טעון רק גורמים למצב להתדרדר עוד יותר.
וגורמים לנהגים לנסוע בכבישים כשהם שיכורים, מסוממים או עם שלילת רישיון על
נהיגה על עבירות קודמות. ולעשות תאונות פגע וברח. ולא לקחת על עצמם אחריות.
גם המצב במגרשי הכדורגל לא מזהיר בכלל. בגלל מתן עונשים קלים לאוהדים מתפרעים
התופעה לא ממוגרת. אלא להיפך. היא רק הולכת ומתגברת. הנה לאחר שהופחתו
ממכתי פתח תקווה שלוש נקודות לעונה הבאה, חל במשחק בין בני לוד והפועל רמת-גן
תגרה המונית בין שחקנים מאמנים וראשי הקבוצות ועוד הוציאו את השוטרים מהמגרשים.
פעם אמרו עלינו שאנחנו אור לגויים. היום הפכנו להיות ככל הגויים. אני זוכרת
שלפני עשרים שנים התארחו בבית הורי דיפלומטים אמריקאיים, והם אמרו להם
שכאן בהבדל מארה"ב תענוג להסתובב ברחובות. כי ההליכה בהם בטוחה ורגועה.
והנה היום ממש פחד. אתה לא יודע באילו טיפוסים תתקל ברחובות צדדיים או
בשעות הקטנות של הלילה, ואתה גם לא יודע אם חלילה תקלע לחיסול חשבונות
בין עבריינים, שמתבצע גם ברחובות מרכזיים. ואנשים כבר שילמו כאן בחייהם על כך.
ובכלל אתה מפחד להעיר למישהו זר מחשש שהוא אדם אלים שיפגע בך.
וגם על כך כבר שילמו כאן אנשים בחייהם. לא מכבר סיפרה לי חברה שנושא
איכות הסביבה חשוב לה שהיא העירה לאדם שהשליך פסולת לרחוב, והוא פתח
עליה כזה פה עד כדי שהיא נמלטה לרכב שלה ונסעה משם במהירות. היום
לצערי מאפיין אותנו גם החאפ לאפ. האסון בחזרה בטקס הדלקת המשואות, שבה
נספתה קצינה בגלל קריסת מגדל התאורה הוא רק חוליה אחת בשרשרת של אסונות.
אסון גשר שפירים, אסון גשר המכבייה, אסון אולם ורסאיי, ואחרים. באסון האחרון
המעורבים בהקמת הבמה הטילו את האשמה אחד על השני. ואף אחד לא הודה
שהוא האשם. וזה גם גם אופייני למה שקורה היום בחברה הישראלית, אף אחד
לא מודה שהוא אשם. וכשאסון קורה מקימים ועדת חקירה ולא נותנים את הדעת למנוע
אותו מבעוד מועד. וחבל, כי אנחנו עם שהתברך בהרבה בנים מוצלחים, ובמדענים
שזוכים כמעט מידי שנה בפרסים בינלאומים יוקרתיים כולל הנובל. אני בטוחה שאם
ההורים יגדלו את ילדיהם על ערכים. ואם המורים יחנכו אותם להיות אזרחים תורמים
ומועילים, ויקנו להם אהבת מולדת, יתווספו לרשימה המכובדת עוד שמות. ואם נימצא
פתרונות יצירתיים נהפוך את חיינו לטובים, איכותיים ומשמעותיים יותר.
בתל-אביב נגע לליבי. אני לא חושבת שזה קרה כתוצאה מהכבוש
כמו שגרס דר' דגני מנהל גמנסיה הרצליה, אלא בגלל חוסר הקנית
ערכים מצד המורים וההורים, וכתוצאה מחוסר התרבות ששורר היום
במדינה, כדי לראות איך מתנהגים תלמידי תיכון בעת נסיעה באוטובוס,איך
הם מדברים אחד לשני, ואיך הם עונים בחצפנות למבוגר שמעיר להם.
לדעתי לסכסוך הערבי ישראלי אין שום קשר לדפוסי ההתנהגות שלהם,
ואני בהחלט לא נמנית על אלו שמצביעים על כך שהכבוש משחית את
העם בכלל ואת הנוער בפרט. אבל מה שכן שמחתי לקרוא בעיתון שהחלט
ששחקנים יכינו את תלמידי התיכון לצפות בהצגות שנוגעות בשואה. לדעתי
יש לחנך את התלמידים על ברכי ההיסטוריה שלנו. להפגיש אותם עם
גיבורי ישראל או עם לוחמים שיש להם סיפור. הם ישאלו שאלות יקבלו תשובות
ויפנימו את מה שהם שומעים. ללמד במסגרת שעורי הספרות יצירות ספרותיות
שנוגעות למאורעות היסטוריים. בתולדות עמנו, וללמד אותם לשיר שירים שנכתבו
בעקבותיהם, לפני מספר שנים שאלתי צעירים שנתקלתי בהם ברחוב איפה נמצא
היכל העצמאות והם לא ידעו איפה הוא נמצא, וכשאמרתי להם שבן-גוריון הכריז בו על
המדינה הם הרימו גבה. אני בטוחה שאם אשאל אותם מי זו בר רפאלי או נינט
הם ידעו, אני לא שוללת צפיה בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, כי גם אני נמנית על אלו
שצופים בהם. אבל זה צריך להיות בצד הקנית ידע ומידע על תולדות עם ישראל,
כי כבר נאמר שלעם שמתכחש לעברו אין עתיד.
האלימות הופכת כאן לתופעה יומיומית. תראו כמה רציחות וניסיונות לרצח מתרחשים
כל שבוע. הם הפכו כבר לריטואל קבוע. וגם בכבישים האלימות חוגגת. רכבים
נוסעים באור אדום. מתוך הרפתקנות ולא מתוך הסחת הדעת, וחושבים שלא
יתפשו על ידי שוטרים. ואם יתפשו יקבלו קנסות ויגמרו את הענין. מה גם
שישכחו אותו לאחר זמן, והעונשים הקלים שמטילים השופטים על עבריינים,
אם מתוך חמלה ואם כתוצאה מעסקאות טעון רק גורמים למצב להתדרדר עוד יותר.
וגורמים לנהגים לנסוע בכבישים כשהם שיכורים, מסוממים או עם שלילת רישיון על
נהיגה על עבירות קודמות. ולעשות תאונות פגע וברח. ולא לקחת על עצמם אחריות.
גם המצב במגרשי הכדורגל לא מזהיר בכלל. בגלל מתן עונשים קלים לאוהדים מתפרעים
התופעה לא ממוגרת. אלא להיפך. היא רק הולכת ומתגברת. הנה לאחר שהופחתו
ממכתי פתח תקווה שלוש נקודות לעונה הבאה, חל במשחק בין בני לוד והפועל רמת-גן
תגרה המונית בין שחקנים מאמנים וראשי הקבוצות ועוד הוציאו את השוטרים מהמגרשים.
פעם אמרו עלינו שאנחנו אור לגויים. היום הפכנו להיות ככל הגויים. אני זוכרת
שלפני עשרים שנים התארחו בבית הורי דיפלומטים אמריקאיים, והם אמרו להם
שכאן בהבדל מארה"ב תענוג להסתובב ברחובות. כי ההליכה בהם בטוחה ורגועה.
והנה היום ממש פחד. אתה לא יודע באילו טיפוסים תתקל ברחובות צדדיים או
בשעות הקטנות של הלילה, ואתה גם לא יודע אם חלילה תקלע לחיסול חשבונות
בין עבריינים, שמתבצע גם ברחובות מרכזיים. ואנשים כבר שילמו כאן בחייהם על כך.
ובכלל אתה מפחד להעיר למישהו זר מחשש שהוא אדם אלים שיפגע בך.
וגם על כך כבר שילמו כאן אנשים בחייהם. לא מכבר סיפרה לי חברה שנושא
איכות הסביבה חשוב לה שהיא העירה לאדם שהשליך פסולת לרחוב, והוא פתח
עליה כזה פה עד כדי שהיא נמלטה לרכב שלה ונסעה משם במהירות. היום
לצערי מאפיין אותנו גם החאפ לאפ. האסון בחזרה בטקס הדלקת המשואות, שבה
נספתה קצינה בגלל קריסת מגדל התאורה הוא רק חוליה אחת בשרשרת של אסונות.
אסון גשר שפירים, אסון גשר המכבייה, אסון אולם ורסאיי, ואחרים. באסון האחרון
המעורבים בהקמת הבמה הטילו את האשמה אחד על השני. ואף אחד לא הודה
שהוא האשם. וזה גם גם אופייני למה שקורה היום בחברה הישראלית, אף אחד
לא מודה שהוא אשם. וכשאסון קורה מקימים ועדת חקירה ולא נותנים את הדעת למנוע
אותו מבעוד מועד. וחבל, כי אנחנו עם שהתברך בהרבה בנים מוצלחים, ובמדענים
שזוכים כמעט מידי שנה בפרסים בינלאומים יוקרתיים כולל הנובל. אני בטוחה שאם
ההורים יגדלו את ילדיהם על ערכים. ואם המורים יחנכו אותם להיות אזרחים תורמים
ומועילים, ויקנו להם אהבת מולדת, יתווספו לרשימה המכובדת עוד שמות. ואם נימצא
פתרונות יצירתיים נהפוך את חיינו לטובים, איכותיים ומשמעותיים יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה