רגע בבית ההורים / רימונה שיף.

כשאנחנו בגילאים חמישים, שישים ויותר מתקדמים יום הולדת חוגגים, עולים לנגד עיננו תמונות, מראות ילדות. כמו בסרט אנו צופים בדברים שקיבלנו במהלך החיים. וכשאנחנו רוצים להושיט יד לתפוס משהו מכל אותם אירועים אנו נוכחים לדעת שהם נעלמו לעד. אבל כשאנחנו מצליחים להנציח רגע כזה בשיר הוא כבר לא מהיר. הוא נשאר על הניר.  ועל רגע כזה שהנצחתי במילים בסלון בית ההורים 
מדובר בשיר סימנים. 

סימנים. 

בכף האפלה
מתכנפים הפרפרים.
כשמתחיל השעון לצלצל פתאום. 
הם עפים.
וצל חדש נולד
מרצד במנורה. 
כשני סימני קריאה סתומים. 
ואין את מי להעיר. 
ואין למי לצפות.
כאן,
בבית מלא צללים
מתרגשים הסיפורים במדף.
בזהירות חורקת הכורסא.
והמשקה האדום בבקבוק לא נלגם. 
כשיתחילו ללחוש פתאום
ליד החלון המוגף
נתעופף בבת אחת כפרפרים
מוקפים בחומה
כשני סימני שאלה סתומים.