לאחרונה נהנתי לגלות שהינקינתון -ירחון צאצאי היקים בישראל הקדיש גיליון בנושא : שפה ותרגום. נתקלתי בו בדברי משה מנדלסון מלפני מאתיים שנה שאמר "אה ראיתי אחינו בני ישראל עזבו לשוננו הקדושה. והיטב חרה לי. לא ידעתי איכה נהיתה הרעה הזאת מה כאן על ככה ומה הגיע אליהם, להשליך ארצה עטרת ברית תפארתם, ועל כל זה אלך סביב סביב, ואין איש מתחזק להשיב הלשון על כזה במשפט הראשון". נוכחתי לדעת שכבר אז קם אדם שהיה אכפת לו מהנחלת השפה העברית. וזה מאוד נגע לליבי.
מקריאה באותו הגיליון של היקינתון, למדתי שלפני מאה שנה התנהלה בארץ מלחמת שפות בין הגרמנית לעברית. המחלוקת הסתימה סביב שפת ההוראה בטכניקום שתוכנן לקום בחיפה, גם סביב השליטה הפדגוגית ובעצם סביב מפעל החינוך בארץ ישראל, הסתבר לי שהיו מקומות נוספים שבהם פרצה המחלוקת, שהפכה כאמור למלחמת שפות. בבית המדרש למורים בירושלים שבו תמכו חברי חברת עזרה ליהודי גרמניה שהוקמה בראשית המאה העשרים. וראתה לעצמה משימה לעזור להם בתמיכה להקמת מערכות חינוך בארץ ישראל. זאת ועוד. אפרים כהן, מנהל בית הספר למל בירושלים וחניך מערכת החינוך הגרמנית, סבר שאין תשתית לשונית מספיק מפותחת להוראת מדעים בעברית, ובהתאם לכך בקש לעצב את פני החינוך בארץ ואת שפתו. בנובמבר 1913 פרצה שביתת תלמידים בדרישה ללמוד את השפה העברית. על כתב המחאה היו חתומים תלמידי הסמינר ובית הספר למסחר. המכתב הופקר בידי י.ח. ברנר. בישיבה של ועד הטכניקום שעתיד היה לקום בחיפה נוסחו סעיפים, בגיבויו של משרד החוץ הגרמני, שקבעו בין השאר שללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת, אך מדעי הטבע ילמדו בשפה העברית. אשר גינצבורג (אחד העם), יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין התפטרו הועד של הטכניקום. בנימוק שהם רואים בתחיתו של עם ישראל, תרבות ושפתו הלאומית בארץ ישראל את האידיאל הכי גדול שלנו, ושאי לכך הם מוכרחים לדרוש, שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו. מכאן הבנתי שהשתת הלשון העברית בארץ ישראל לא היתה דבר מובן מאליו. ושהארץ נחלקה לשני פלגים. לכאלו שהיו קנאים לשפה העברית, ולכאלו שחששו שתהיה בעיה להסיר ממנה את קורי הגלות ולהחיות אותה. ואם עד לאחרונה חשבתי שרק בזכות מפעלו הגדול של אליעזר בן יהודה אנחנו מדברים היום בלשון העברית, אני מבינה היום, בזכות הגיליון של היקינתון, שגם בזכות התלמידים ומאבקם של הקנאים ללשון העברית, מלחמת השפות הסתימה בניצחונה של העברית.
כשאני קוראת שירים שנכתבו בתחילת המאה עשרים. כמו משל חיים נחמן ביאליק, וכתבות שנכתבו בעיתונים של אותה תקופה, אני מוצאת שהם נכתבו בשפה מליצית ואפילו מקראית. משום שלא חייתי באותה תקופה אינני יודעת אם גם דיברו באותה שפה. מה שכן. מאוחר יותר הפכה השפה העברית לשפה חילונית, שהעוקץ המליצית מקראי הוצא ממנה. עד לאחרונה נכתבו שירים, סיפורים וכתבות בשפה ברורה, רהוטה ותקנית. אפילו נטולת סלנג. שהיתה מובנת לכולם. בעשורים האחרונים היו יוצרים שהוסיפו לשפה ביטויים חדשים, כמו למשל הגששים, "המכונית המגוייסת", הזרבובית של הקומקום" ואחרים. שהפכו לנחלת הלשון העברית. לעומת זאת היו שגורים בפי האנשים ביטויים כמו "ציפציף" ועוד. שהיום כבר לא משתמשים בהם בסלנג העממי. היום ישנה תחושה שהדור הצעיר מפקיר את השפה העברית התקנית. ומשתמש במטבעות לשון שהוא יצר. ובביטויים שגם הם פרי יצירתו. כמו "תהיה קול", "אחי", "סבבה", "חבל על הזמן" וכדומה.
השירים ששרו הזמרים הישראלים עד לפני מספר עשורים, נגעו לנופי הארץ. לאנשים. להווי הישראלי. והיו שירים סיפורים, שהיה להם גם מסר. הם נכתבו בשפה העברית הברורה, הרהוטה והתקנית. ושרו גם שירים של משוררים ידועים כמו חיים נחמן ביאליק פן ואלתרמן. היום השירים ששרים הזמרים הם ברובם שירים שלא דווקא כתובים בשפה הזו. הם פשוטים, וכמעט כולם עוסקים בסיפורים על אהבה, או על אהבה ואכזבה. ומשתמשים בסלנג השגור בפי הצעירים, כמו "יאללה מוטי" "אתה תותח" ואחרים. השירים האלו הם לא סיפוריים. ואין להם בדרך כלל מסר. ועם זאת אומר לזכותם שלא אחד הם קליטים יותר מהשירים של פעם. לפעמים המבוגרים נחרדים למשמע השפה הקולחת מפי הצעירים, אני מבינה אותם. והייתי רוצה שהשפה העממית הסלנגית או שפת הרחוב. תהיה השפה שבה מדברים הצעירים ביניהם. ואלו השירים, הסיפורים והכתבות יכתבו בשפה הברורה. הרהוטה והתקנית שידענו עד לא מכבר. ושגם המרצים והמורים ישתמשו בה, הן בהרצאות והן בהוראה. כי אם לא נכנע לאופנה לשונית חולפת, נגלה את העצמה של השפה. ולהלן שיר שכתבתי לרגל אירוע ללשון העברית, שהתקיים "בבית באו" בתל אביב בחסות אגודת הסופרים.
תחרות מקורית.
תחרות מקורית אלוף השפה העברית.
התמודדות בארבע תחרויות.
תחרות על מילים קצרות, תחרות על מילים
נרדפות, תחרות על מילים חדשות.
תחרות על מילים שאת השפה
העברית מעשירות.
האלוף הבא
לא יאמר סבבה.
לא יתן קומפלימנטים
אלא יחלק שבחים.
לקרובים. חברים ושכנים.
בשפה תקנית.
לא יגיד לחבר אחי
ויהיה בעברית הכי הכי.
מקריאה באותו הגיליון של היקינתון, למדתי שלפני מאה שנה התנהלה בארץ מלחמת שפות בין הגרמנית לעברית. המחלוקת הסתימה סביב שפת ההוראה בטכניקום שתוכנן לקום בחיפה, גם סביב השליטה הפדגוגית ובעצם סביב מפעל החינוך בארץ ישראל, הסתבר לי שהיו מקומות נוספים שבהם פרצה המחלוקת, שהפכה כאמור למלחמת שפות. בבית המדרש למורים בירושלים שבו תמכו חברי חברת עזרה ליהודי גרמניה שהוקמה בראשית המאה העשרים. וראתה לעצמה משימה לעזור להם בתמיכה להקמת מערכות חינוך בארץ ישראל. זאת ועוד. אפרים כהן, מנהל בית הספר למל בירושלים וחניך מערכת החינוך הגרמנית, סבר שאין תשתית לשונית מספיק מפותחת להוראת מדעים בעברית, ובהתאם לכך בקש לעצב את פני החינוך בארץ ואת שפתו. בנובמבר 1913 פרצה שביתת תלמידים בדרישה ללמוד את השפה העברית. על כתב המחאה היו חתומים תלמידי הסמינר ובית הספר למסחר. המכתב הופקר בידי י.ח. ברנר. בישיבה של ועד הטכניקום שעתיד היה לקום בחיפה נוסחו סעיפים, בגיבויו של משרד החוץ הגרמני, שקבעו בין השאר שללשון העברית תוקדש תשומת לב מיוחדת, אך מדעי הטבע ילמדו בשפה העברית. אשר גינצבורג (אחד העם), יחיאל צ'לנוב ושמריהו לוין התפטרו הועד של הטכניקום. בנימוק שהם רואים בתחיתו של עם ישראל, תרבות ושפתו הלאומית בארץ ישראל את האידיאל הכי גדול שלנו, ושאי לכך הם מוכרחים לדרוש, שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו. מכאן הבנתי שהשתת הלשון העברית בארץ ישראל לא היתה דבר מובן מאליו. ושהארץ נחלקה לשני פלגים. לכאלו שהיו קנאים לשפה העברית, ולכאלו שחששו שתהיה בעיה להסיר ממנה את קורי הגלות ולהחיות אותה. ואם עד לאחרונה חשבתי שרק בזכות מפעלו הגדול של אליעזר בן יהודה אנחנו מדברים היום בלשון העברית, אני מבינה היום, בזכות הגיליון של היקינתון, שגם בזכות התלמידים ומאבקם של הקנאים ללשון העברית, מלחמת השפות הסתימה בניצחונה של העברית.
כשאני קוראת שירים שנכתבו בתחילת המאה עשרים. כמו משל חיים נחמן ביאליק, וכתבות שנכתבו בעיתונים של אותה תקופה, אני מוצאת שהם נכתבו בשפה מליצית ואפילו מקראית. משום שלא חייתי באותה תקופה אינני יודעת אם גם דיברו באותה שפה. מה שכן. מאוחר יותר הפכה השפה העברית לשפה חילונית, שהעוקץ המליצית מקראי הוצא ממנה. עד לאחרונה נכתבו שירים, סיפורים וכתבות בשפה ברורה, רהוטה ותקנית. אפילו נטולת סלנג. שהיתה מובנת לכולם. בעשורים האחרונים היו יוצרים שהוסיפו לשפה ביטויים חדשים, כמו למשל הגששים, "המכונית המגוייסת", הזרבובית של הקומקום" ואחרים. שהפכו לנחלת הלשון העברית. לעומת זאת היו שגורים בפי האנשים ביטויים כמו "ציפציף" ועוד. שהיום כבר לא משתמשים בהם בסלנג העממי. היום ישנה תחושה שהדור הצעיר מפקיר את השפה העברית התקנית. ומשתמש במטבעות לשון שהוא יצר. ובביטויים שגם הם פרי יצירתו. כמו "תהיה קול", "אחי", "סבבה", "חבל על הזמן" וכדומה.
השירים ששרו הזמרים הישראלים עד לפני מספר עשורים, נגעו לנופי הארץ. לאנשים. להווי הישראלי. והיו שירים סיפורים, שהיה להם גם מסר. הם נכתבו בשפה העברית הברורה, הרהוטה והתקנית. ושרו גם שירים של משוררים ידועים כמו חיים נחמן ביאליק פן ואלתרמן. היום השירים ששרים הזמרים הם ברובם שירים שלא דווקא כתובים בשפה הזו. הם פשוטים, וכמעט כולם עוסקים בסיפורים על אהבה, או על אהבה ואכזבה. ומשתמשים בסלנג השגור בפי הצעירים, כמו "יאללה מוטי" "אתה תותח" ואחרים. השירים האלו הם לא סיפוריים. ואין להם בדרך כלל מסר. ועם זאת אומר לזכותם שלא אחד הם קליטים יותר מהשירים של פעם. לפעמים המבוגרים נחרדים למשמע השפה הקולחת מפי הצעירים, אני מבינה אותם. והייתי רוצה שהשפה העממית הסלנגית או שפת הרחוב. תהיה השפה שבה מדברים הצעירים ביניהם. ואלו השירים, הסיפורים והכתבות יכתבו בשפה הברורה. הרהוטה והתקנית שידענו עד לא מכבר. ושגם המרצים והמורים ישתמשו בה, הן בהרצאות והן בהוראה. כי אם לא נכנע לאופנה לשונית חולפת, נגלה את העצמה של השפה. ולהלן שיר שכתבתי לרגל אירוע ללשון העברית, שהתקיים "בבית באו" בתל אביב בחסות אגודת הסופרים.
תחרות מקורית.
תחרות מקורית אלוף השפה העברית.
התמודדות בארבע תחרויות.
תחרות על מילים קצרות, תחרות על מילים
נרדפות, תחרות על מילים חדשות.
תחרות על מילים שאת השפה
העברית מעשירות.
האלוף הבא
לא יאמר סבבה.
לא יתן קומפלימנטים
אלא יחלק שבחים.
לקרובים. חברים ושכנים.
בשפה תקנית.
לא יגיד לחבר אחי
ויהיה בעברית הכי הכי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה