אני מלאת הערכה לאחיות הדסה וצלילה באו שהצליחו לארגן אירוע רב משתתפים בבית ראשונים בגבעתיים. לציין 70 שנה לחתונתם של הוריהן רבקה ויוסף באו בתוך מחנה הריכוז פלאשוב. את חתונתם מראים בסרט "רשימת שינדלר", 40 שנה ללכתו לעולמו של אוסקר שינדלר. ו-20 שנה לסרט "רשימת שינדלר", לאחר שיום קודם ערכו אירוע רב משתתפים נוסף, שנקרא "סיפור המתחיל בתמונה", בסנימטק בתל-אביב. בהשתתפות מכובדים רבים, ושבו קיימו מאין חתונות לזכר חתונתם, שני האירועים נערכו בחסות שגריר פולין בישראל ובהשתתפות השגריר. באירוע שנערך בבית ראשונים בגבעתיים העלתה הצגה על סיפור אהבתם וחתונתם של יוסף ורבקה באו. בבצוע תלמידי בית הספר "הדרך". כאשר את המוסיקה כתב אפי שושני, והפיקה מחלקת האירועים בעירית גבעתיים. בהצגה שהמחישה בצורה מזעזעת אך גם משעשעת את האירועים במחנה פלאשוב, ואת הניסים והנפלאות שקרו לזוג באו. הופיעו צלילה והדסה, בנותיהם בתור מספרות. כשהן לבושות בשמלות כלה. הן סיפרו בין השאר שאביהן יוסף באו עבד כגרפיקאי בצריף עם מפקד המחנה אמנון גץ. יום אחד בקש ממנו המפקד שישרטט העתקת שמש. ואביהן יוסף באו אמר לו שאין שמש, המפקד עמד על כך שהוא יבצע את העבודה. ופסק העתק או כדור בראש. כשיוסף יצא לבצע את המשימה שנראתה לו בלתי אפשרית, פגש בצעירה, מבנות המחנה היהודיות, ובקש ממנה שתואיל בטובה להיות השמש שלו. וכששאל לשמה ענתה רבקה. "רבקה היפה את השמש שלי". אמר לה. והיא נענתה לבקשתו בחיוב. לאחר שעשה בסיועה את העבודה נגש למשרד. הוא היה בטוח שנכשל. הכניס את השרטוט לחדר פתוח ולהפתעתו העתקת השמש יצאה לו. למזלו גם לשביעות רצונו של מפקד המחנה, למחרת קטף כמה פרחים מחוץ למחנה. במחשבה להגיש אותם לרבקה לאות תודה. מהנדס יהודי שהסתובב שם ראה אותו מחזיק את הפרחים, והזהיר אותו שהמפקד יושב במשרד ועלול להעניש אותו קשות על שקטף פרחים. מיד זרק אותם לפח הקרוב מאוכזב. לאחר שהמפקד עזב את המשרד ניגש המהנדס לפח. הוציא ממנו את הפרחים. הלך למחנה הנשים והגיש אותם לרבקה. ואמר לה שאלו הם הפרחים שיוסף באו קטף בשבילה והציע לה להיפגש איתו. והם נפגשו. באחת הפגישות לאחר חיבוקים ונשיקות ביקש יוסף מרבקה שתינשא לו. ולמרות שהרהרה בקול איך אפשר בכלל להנשא במחנה שכזה נענתה גם לבקשתו הזו בחיוב. במשך שבוע לא אכל את מנת הלחם היומית שקיבל, ונתן אותה למישהו, ובתמורה קיבל ממנו כפית של כסף. הוא נתן אותה לצורף, והצורף עשה ממנה שתי טבעות. ליוסף ולרבקה היתה שריקה מוסכמת. כך הם יכלו לבשר אחד לשני שהם בחיים. כדי להינשא לבחירת ליבו יוסף התחפש לאישה. וככה הוא נכנס בלילה למחנה הנשים, והם התחתנו בנוכחות אמו. היא היתה הרבנית והשיאה אותם כדת משה וישראל. ובטקס נכחו גם כל חברותיה למחנה של רבקה. לאחר טקס הנישואין נשמע קול הצופר שקרא לגברים להאסף למסדר. יוסף מהר החליף בגדים ורץ למסדר. למזלו הוא לא איחר. זמן מה לאחר מכן רבקה הכניסה את יוסף לרשימת שינלדר. וכך הוא ניצל. בסוף המלחמה נפגשו שוב, והתחתנו בקרקוב בפולין ב-14,2,1946. בחתונה רגילה עם רב ועם אוכל. הם לא ידעו שה-14 לפברואר זה יום ולנטיין, יום האהבה הבינלאומי. כי בפולין לא שמעו אז על החג הזה. ובכלל לא חגגו אותו באותם ימים. כעבור מספר שנים הם עלו ארצה עם בתם הדסה. הם חיו חמישים שנה בגבעתיים, ובארץ נולדה בתם השניה צלילה, כיום להדסה ולצלילה יש משפחות משלהן, וילדיהן ממשיכים את המורשת של סבם וסבתם.וכל משפחת באו המורחבת מיחלת, כפי שיוסף באו יחל, שהמלחמות תהפכנה לנשיקות. ואני אומרת שהלוואי ומשאלתו שהיא גם משאלתם תתגשם, לאחר שהמסך ירד על ההצגה הסכמתי עם דבריו של המנחה לני רביץ. שיש לתרגם אותה לשפות שונות ולהעלותה על במות ברחבי העולם. למען הדורות הבאים. עוד אוסיף ואספר על יוסף באו שכאן בארץ הוא היה חלוץ האנימציה הגרפיקה והפרסום, והיה אומן רב תחומי. צייר, משורר, סופר, צלם, קולנוען, וחוקר השירה העברית, כן, זייף גם מסמכים לשב"כ. בהם לאלי כהן, מי שרוצה להתרשם מקרוב מעבודותיו יכול לבקר בסטודיו שלו. שהפך ביוזמת בנותיו למוזיאון. ברחוב ברדיצבסקי 9 בתל-אביב, כמי שבקרה במקום לא פעם אעיד שלמבקרים במקום צפויה חוויה. מציוריו ההומוריסטים, ומתרומתו להיסטוריה של התרבות הישראלית, אומרים שהמקום עלול להסגר, ואני שואלת איך בכלל חושבים לסגור מקום היסטורי שכזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה