לא פעם אני נוסעת במונית. ונהג המונית שואל אותי "את נשואה?" כשאני עונה לו שכן אני אישה נשואה. הוא שואל אותי "זה הראשון , השני או השלישי". וכשאני מסבירה לו שזהו בעלי הראשון האחד והיחיד.
הוא מרים גבה. מופתע, לא פעם אני נקלעת לחברה שבה כל הנשים גרושות. ומגיעות למפגש נשים בגפן או עם חבר חדש, או עם בעל מספר 2. ואני מרגישה את עצמי כמו זן נכחד. כמי שמגיעה מאי בודד. ממציאות שונה.
פעם היה לי ולחברותי לספסל הלימודים בתיכון מסלול קבוע. עשינו בגרות, שרתנו בצבא. הלכנו ללמוד באוניברסיטה, תוך כדי הלימודים התחתנו וזה היה כשהיינו בתחילת שנות העשרים לחיינו, ילדנו ילדים. ועבדנו בעבודה שדרשה מאיתנו להעזר במטפלות ובשמרטפיות. רוב חברותי הפכו לאמהות סמוך למועד נישואיהן, ולאחר הילד הראשון ילדו עוד ילדים, ומצאו את עצמן מהר מאוד מתמודדות עם זוגיות.
גידול ילדים ועבודה מחוץ לבית. היום אין לי קשר עם החברות שלי מאותה התקופה, ואני פשוט לא יודעת מה קורה איתן. אבל יש לי חברות חדשות. רבות מהן גרושות, שעברו מסלול דומה, אף פעם לא שאלתי אותן מהי הסיבה לגירושין שלהן, אבל אני מתארת לעצמי שאז כשהן היו בנות עשרים, נשואות טריות ואמהות צעירות לא היה להן זמן להכיר את בן זוגן. מה עוד שאז לא היה מקובל שגרים ביחד לפני הנישואים. בכל אופן, כל עוד הילדים היו קטנים היה להן נושא משותף עם בן זוגן. שנסב סביב חינוכם. וכשהם גדלו והקן המשפחתי התרוקן הן גילו שאין להן כבר על מה לדבר עם הבעל שלהן, ובשלב מסוים מצאו שאביר חלומותיהם הוא אדם מעצבן, והחליטו שלא לסבול בשקט אלא לפרק את החבילה. וזה קרה להן לאחר עשרות שנים של נישואים, אני מתארת לעצמי שבמשפחות אחרות הסיבה לגירושים היתה שונה. הבעל שנוכח לדעת שאשתו הולכת ומתבגרת, וכבר לא יכולה לספק לו רצונותיו במיטה. בחר לעצמו אישה אחרת. צעירה יותר. ואפילו אחת כזו שהיא לא פחות יפה מבתו הצעירה. שתוכל לספק לו את כל תאבותיו. והחליט לפתוח את פרק ב. הנועזים שבהם אפילו עושים בפרק ב ילדים שיכולים להיות ילדיהם של בנותיהם מהנישואים הראשונים. גירושים יכולים לקרות לגברים שתופסים את האישה שלהם בוגדת. בגידות היו מאז ומתמיד סיבות מוצדקות לגירושים. אני מניחה שאף אחד לא רוצה לסבול בחיי הנישואים שלו, ואני אומרת לכל החברות שלי שמתאוננות על הבעלים שלהן שאם לא טוב להן אז צריך לחתוך. ולפרק את החבילה. ובכל זאת עצוב לי לשמוע מחברה את הבשורה שהיא מתגרשת. ואני מתנחמת בעובדה שהילדים שלה כבר גדולים ויכולים להכיל את השינוי שחל בחייהם, נכון לא הכל ורוד. אבל כשאני מתבוננת על מה שמתרחש היום אצל הדור הצעיר, אני אומרת לעצמי שמוסד הנשואים ידע כבר ימים טובים מאלו של היום. כי הגירושים כבר לא קורים לאחר עשרות שנות נשואים, אלא בשנים הראשונות לאחר שעמדו מתחת לחופה, בחתונה מפוארת, מבוימת היטב ומושקעת מאוד. לפני שנה הייתי בחתונה כזאת. היום החתן והכלה הם גרושים . כשאני מסתכלת על הזוגות הצעירים שמתגרשים אני חושבת לעצמי שהם הפכו את הנשואים לספורט. שהם לא יודעים לקראת מה הם הולכים. שהם מחפשים אחד בשני פגמים, ומתקשים ללכת אחד לקראת השני בסבלנות ובסובלנות. וזה חבל, מה גם. כשיש ילדים קטנים העסק נהיה עצוב וקשה פי כמה. כי ילדים קטנים מתקשים להתרגל לעובדה שאין להם כבר שני הורים בבית, ולפעמים הם מאשימים את עצמם על כל מה שקרה להם. למרות שאף פעם הם לא האשמים. כמובן, שכמתגרשים יפה ובאווירה טובה לילדים קל יותר להתמודד עם השינויים. וכשההורים מסיתים את הילדים אחד נגד השני הם גורמים להם לנזקים נפשיים. וכאן אציין שעצוב לי לחשוב על כך שהיום הפסיכולוגים היועצים החינוכיים והעובדים הסוציאלים מרוויחים טוב יותר מאי פעם, בגלל ריבוי הגירושים והבעיות המשפחתיות שמתלוות להם. לדעתי אנו חיים היום בחברה מודרנית. ואפשר לחיות כמה שנים ביחד ללא נישואים. וגם ללא ילדים. להכיר אחד את השני טוב, ולחשוב אם מתאימים. וכשמחליטים שמתאימים לעמוד מתחת לחופה, או לעשות הסכם נישואים. העיקר שלא לראות בנישואים ספורט. ויש לי גם רעיון לעשות בכיתות הגבוהות בתיכון הכנה לנישואים. כדי שהזוגות הצעירים ידעו לקראת מה הם הולכים בחייהם המשותפים. כן כמו שמלמדים מזה שנים חינוך מיני בתיכונים אפשר להקנות לנערים והנערות המתבגרים כלים לחיי נשואים מאושרים.
הוא מרים גבה. מופתע, לא פעם אני נקלעת לחברה שבה כל הנשים גרושות. ומגיעות למפגש נשים בגפן או עם חבר חדש, או עם בעל מספר 2. ואני מרגישה את עצמי כמו זן נכחד. כמי שמגיעה מאי בודד. ממציאות שונה.
פעם היה לי ולחברותי לספסל הלימודים בתיכון מסלול קבוע. עשינו בגרות, שרתנו בצבא. הלכנו ללמוד באוניברסיטה, תוך כדי הלימודים התחתנו וזה היה כשהיינו בתחילת שנות העשרים לחיינו, ילדנו ילדים. ועבדנו בעבודה שדרשה מאיתנו להעזר במטפלות ובשמרטפיות. רוב חברותי הפכו לאמהות סמוך למועד נישואיהן, ולאחר הילד הראשון ילדו עוד ילדים, ומצאו את עצמן מהר מאוד מתמודדות עם זוגיות.
גידול ילדים ועבודה מחוץ לבית. היום אין לי קשר עם החברות שלי מאותה התקופה, ואני פשוט לא יודעת מה קורה איתן. אבל יש לי חברות חדשות. רבות מהן גרושות, שעברו מסלול דומה, אף פעם לא שאלתי אותן מהי הסיבה לגירושין שלהן, אבל אני מתארת לעצמי שאז כשהן היו בנות עשרים, נשואות טריות ואמהות צעירות לא היה להן זמן להכיר את בן זוגן. מה עוד שאז לא היה מקובל שגרים ביחד לפני הנישואים. בכל אופן, כל עוד הילדים היו קטנים היה להן נושא משותף עם בן זוגן. שנסב סביב חינוכם. וכשהם גדלו והקן המשפחתי התרוקן הן גילו שאין להן כבר על מה לדבר עם הבעל שלהן, ובשלב מסוים מצאו שאביר חלומותיהם הוא אדם מעצבן, והחליטו שלא לסבול בשקט אלא לפרק את החבילה. וזה קרה להן לאחר עשרות שנים של נישואים, אני מתארת לעצמי שבמשפחות אחרות הסיבה לגירושים היתה שונה. הבעל שנוכח לדעת שאשתו הולכת ומתבגרת, וכבר לא יכולה לספק לו רצונותיו במיטה. בחר לעצמו אישה אחרת. צעירה יותר. ואפילו אחת כזו שהיא לא פחות יפה מבתו הצעירה. שתוכל לספק לו את כל תאבותיו. והחליט לפתוח את פרק ב. הנועזים שבהם אפילו עושים בפרק ב ילדים שיכולים להיות ילדיהם של בנותיהם מהנישואים הראשונים. גירושים יכולים לקרות לגברים שתופסים את האישה שלהם בוגדת. בגידות היו מאז ומתמיד סיבות מוצדקות לגירושים. אני מניחה שאף אחד לא רוצה לסבול בחיי הנישואים שלו, ואני אומרת לכל החברות שלי שמתאוננות על הבעלים שלהן שאם לא טוב להן אז צריך לחתוך. ולפרק את החבילה. ובכל זאת עצוב לי לשמוע מחברה את הבשורה שהיא מתגרשת. ואני מתנחמת בעובדה שהילדים שלה כבר גדולים ויכולים להכיל את השינוי שחל בחייהם, נכון לא הכל ורוד. אבל כשאני מתבוננת על מה שמתרחש היום אצל הדור הצעיר, אני אומרת לעצמי שמוסד הנשואים ידע כבר ימים טובים מאלו של היום. כי הגירושים כבר לא קורים לאחר עשרות שנות נשואים, אלא בשנים הראשונות לאחר שעמדו מתחת לחופה, בחתונה מפוארת, מבוימת היטב ומושקעת מאוד. לפני שנה הייתי בחתונה כזאת. היום החתן והכלה הם גרושים . כשאני מסתכלת על הזוגות הצעירים שמתגרשים אני חושבת לעצמי שהם הפכו את הנשואים לספורט. שהם לא יודעים לקראת מה הם הולכים. שהם מחפשים אחד בשני פגמים, ומתקשים ללכת אחד לקראת השני בסבלנות ובסובלנות. וזה חבל, מה גם. כשיש ילדים קטנים העסק נהיה עצוב וקשה פי כמה. כי ילדים קטנים מתקשים להתרגל לעובדה שאין להם כבר שני הורים בבית, ולפעמים הם מאשימים את עצמם על כל מה שקרה להם. למרות שאף פעם הם לא האשמים. כמובן, שכמתגרשים יפה ובאווירה טובה לילדים קל יותר להתמודד עם השינויים. וכשההורים מסיתים את הילדים אחד נגד השני הם גורמים להם לנזקים נפשיים. וכאן אציין שעצוב לי לחשוב על כך שהיום הפסיכולוגים היועצים החינוכיים והעובדים הסוציאלים מרוויחים טוב יותר מאי פעם, בגלל ריבוי הגירושים והבעיות המשפחתיות שמתלוות להם. לדעתי אנו חיים היום בחברה מודרנית. ואפשר לחיות כמה שנים ביחד ללא נישואים. וגם ללא ילדים. להכיר אחד את השני טוב, ולחשוב אם מתאימים. וכשמחליטים שמתאימים לעמוד מתחת לחופה, או לעשות הסכם נישואים. העיקר שלא לראות בנישואים ספורט. ויש לי גם רעיון לעשות בכיתות הגבוהות בתיכון הכנה לנישואים. כדי שהזוגות הצעירים ידעו לקראת מה הם הולכים בחייהם המשותפים. כן כמו שמלמדים מזה שנים חינוך מיני בתיכונים אפשר להקנות לנערים והנערות המתבגרים כלים לחיי נשואים מאושרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה