בין הערבית לעברית / רימונה שיף.

לאחרונה חגגנו את יום הלשון העברית. ביום הזה התפרסמה באחד העיתונים היומיים כתבה על יחסי הגומלין של השפה הערבית עם השפה העברית. ממנה למדתי ש"אי אפשר לתאר את האחת בלי האחרת. כי אם נכיר מילים כמו אחלה, חפלה, כיף, מבסוט,סבבה ופריחה, או צירופי לשון דוגמת מן הון להון, עלא כיפאק ושוואיה שוואיה". ואולם השפה הערבית נחשבת כאן לשפת מעוט. ולדעתי במקום שתלמד כאן במערכת החינוך כשפה שניה, מלמדים כאן כשפה שניה אנגלית. ובתיכונים אפשר לבחור אם ללמוד צרפתית או ערבית כשפה שלישית. רבים בוחרים ללמוד צרפתית, ולא ערבית כשפה שלישית. והתוצאה היא שישראלים רבים לא יודעים לדבר ערבית, ואומרים שהם מסתדרים בלי לדעת את השפה הזאת. לדעתי הם לא צודקים. כי אנו חיים  במדינה דו תרבותיות, אוכלוסיה ישראלית יהודית לצד אוכלוסיה ערבית מוסלמית. או ערבית נוצרית. מטבע  הדברים אנחנו צריכים ללמוד לחיות זה לצד זה. ולא לראות אחד את השני כאויבים. אי לכך ידיעת השפה הערבית, תקנה להם את האפשרות להכיר ולהבין את שכניהם, לנהל איתם דו שיח ואפילו לצאת איתם לבילויים. טיולים וכדומה, ולהשתתף איתם ביוזמות משותפות. אם כבר בגיל צעיר תקנה מערכת החינוך הישראלית את ידיעת השפה הערבית יש סיכוי טוב ליצירת דו קיום בארץ. בכתבה שקראתי מסופר בין השאר שהעברית נלמדת בבתי הספר הערבים כשפה שניה, לא כשפה זרה. וזה מעורר אצלי את התהייה למה בבתי הספר הישראלים לא לומדים במקביל את השפה הערבית כשפה שניה. לא זרה. לפני מספר שנים היתה בטלוויזיה הישראלית תוכנית ללימוד השפה הערבית עם שייקה אופיר. ובחנויות נמכרו ספרים עם תרגילים ללימוד השפה על פי התוכנית הזאת. כלאמר שיכולת להאזין לתוכנית המשודרת ולתרגל אותה בבית באמצעות התרגילים שבספרים. אני חושבת שכדאי להוציא מהמחסן את התוכנית הזאת ולשדר אותה שוב לצופים, שחלקם כבר שייכים לדור אחר. או לפחות לעשות תוכנית חדשה שמטרתה לימוד השפה הערבית להמונים. דבר שיאפשר להם שלא לשלם לקורסים. ושלא לקחת מורים פרטיים לצורך זה. בארץ אין אוניברסיטה ערבית. הסטודנטים הערבים לומדים באוניברסיטאות כאן. בשנות ה-70 כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב נתקלתי בתופעה שחלקם מכנים את עצמם בשמות עבריים. איתי למד סטודנט שנקרא מוטי. לימים גיליתי שהמדובר בערבי נוצרי מאחד הישובים שבגליל, אני לא יודעת למה הוא בחר להקרא מוטי ולא בשמו האמיתי. אני משערת שהוא רצה באמצעות השם העברי שבחר לעצמו להתקרב לסטודנטים הישראלים. כמובן לגבי הדרך היחידה להתקרבות בין   שתי האוכלוסיות הוא יצירת יחסי גומלין בין שתי השפות. היינו, שהעברית תלמד בבתי הספר הערביים כשפה שניה, ולא כשפה זרה.  ובמקביל שתלמד השפה הערבית בבתי הספר הישראלים כשפה שניה, ולא כשפה זרה, לאחרונה לרגל יום השפה העברית ריאיינו בתוכנית טלוויזיה את סגן יור' הכנסת חכ' אחמד טיבי. וציינו שהוא וחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים מדברים עברית תקנית טוב יותר מהחכי"ם הישראלים. לכשהוא נשאל למה חשוב לו ולחבריו החכי"ם הערבים לשלוט היטב בשפה העברית, הוא הסביר שזוהי הדרך שלהם להתקרב לתושבים הישראלים ולהכיר אותם מקרוב. אני חושבת שהם נקטו כאן בצעד נבון. כי אין דרך אחרת ליצירת דו קיום בין שני המגזרים בארץ. לא פעם אני חושבת על כך שהעברית והערבית כתובות באותן האותיות. למרות שבהחלט מדובר על שתי שפות שונות, מהכתבה שקראתי למדתי שניתן להבחין בהבדלים בין שפת הדיבור והכתיבה, הגם ששתי השפות נכתבות מימין לשמאל, והן קרובות במבנה. הרי לפי הסטטיסטיקה הערבית עשירה יותר מהעברית ויש בה כחצי מיליון ערכים לעומת התשעים אלף של העברית.  לפי מה שאני יודעת יש ערבית מדוברת ויש ערבית ספרותית . בעוד שהשפה העברית אחת היא. חבל שהישראלים לא שולטים לפחות בשפה המדוברת. וישנם בינהם כאלו הקוראים לבטל את מעמדה הרשמי של הערבית בישראל. אולי אם לא היה סכסוך ביננו לבין שכנותינו המדינות הערביות, היום יותר ישראלים היו מוכנים ללמוד את השפה הערבית, ובקרב הדור הצעיר בבתי הספר היא היתה נלמדת כשפה שניה. לא זרה. האם אני צודקת?