בשנות השישים ראינו את העולם בשחור לבן. באמת בשחור לבן כי היתה טלוויזיה ישראלית עם ערוץ אחד בלבד. ששידר תוכניות בלי צבע. באירופה הסתובבו צעירים עם שער ארוך ואנחנו הסתובבנו עם שער קצר. המחנכת בתיכון אמרה לנו פעם שלאירופאים אין בעיות בטחוניות כמו שלנו. לכן הם יכולים להרשות לעצמם לצאת למרד סטודנטים, ולהסתובב ברחובות עם שער ארוך ושרשראות ארוכות. בחיים האישיים שלנו היינו מחולקים לשתי קבוצות, קבוצה אחת היתה של כאלו שהלכו לצופים, המתמידים אפילו הפכו שם למדריכים, והיתה קבוצה שהלכה למסיבות סלוניות בבתים, לדיסקוטקים ולמועדונים, במועדונים היו להקות קצב כמו למשל הצ'רצ'ילים. כי זו היתה בעולם הגדול התקופה של הלהקות שנקראו בשמות של חיות. כמו למשל הלהקה הבריטית החיפושיות שעשתה היסטוריה.
ולהקות אחרות כמו "הזיקיות", "הקופים", "הצבים", "האריות" ואחרות. ובכלל בארץ זו היתה תקופת הפריחה של הלהקות הצבאיות, שמתוכן יצאו כאלו שהפכו לזמרים מוכרים ומצליחים, כמו למשל ששי קשת, ירדנה ארזי,ומירי אלוני. עם זאת הישראלים החלו לאמץ את התרבות המוסיקאלית הארופאית, אפילו אריק איינשטיין שר עם הצ'רצ'ילים, ובסוף 1964 יצא האלבום המשותף שלהם "פוזי". במסיבות הסלוניות הבנות התמכרו לאהבה. ולא לאלכוהול. כשנגנו סלואו הן הצמידו את גופן לבנים שאיתם רקדו. ונשמו את הריח שלהם בקירבן. בתחילת שנות השישים הן הגיעו לבושות בחצאיות טרילין בגוונים שונים. חצאיות עם כפלים שהיו נראות כסוג של תלבושת אחידה. זה היה עד שהגיעה מאירופה אופנה שונה. מכנסי סאן טרופה שמתרחבות. בחלק התחתון ולהבדיל מכנסים קצרים יפיפיים, בנות רבות שאפו להיות אופנתיות. הן הלכו גם בנעלי עקב והשתדלו להרשים את הבנים. חברי הקבוצה שהלכה לצופים היו יותר סולידים. הם הלכו ביום יום עם מכנסי ג'ינס וחולצות בצבעים חיורים, לפעולות יצאו בתלבושת אחידה. כולה חומה. ובארועים שרו שירים ישראלים קלאסיים כמו "היתה צעירה בכנרת" ושירי מולדת. בשנות השישים הבנות העריצו שחקנים, וזמרים מהארץ ומהעולם. הם היו גיבורי התרבות שלהן. היו כאלו שגזרו את התמונות של מושא הערצתן ממגזינים שונים, ויצרו לעצמן אוספים. והיו שתלו על קיר חדרן את התמונות שלהם. החברה הסלונית התחלקה לשתי קבוצות, למעריצים של הזמר הבריטי קליף ריצ'ארד, ולמעריצים של הזמר האמריקני אלביס פרסלי, ושררה בה כמעט תמיד, יריבות מוסיקאלית. בהבדל מחברותי הערצתי את נשיא ארצות הברית דאז ג'ון קנדי. גזרתי תמונות שלו ושל משפחתו היפה מכל מיני מגזינים ויצרתי לעצמי אוסף. לאחר הרצחו שלחתי לאלמנתו ג'קלין מכתב והיא שלחה לי צילום משפחתי עם חתימתה, גם בשנות השישים יצאה ישראל למלחמה. למלחמת ששת הימים. שהחלה בחששות כבדות. שמדינות ערב תשמנה קץ למדינה היהודית שלנו. אני זוכרת שהבנים חפרו. הערימו שקי חול. והתפללנו שיום המחר יהיה טוב יותר. ואמנם תוך שישה ימים התגברנו על אוייבנו. שחררנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל המערבי. והגדה המערבית נפלה לידנו. היינו כחולמים. בעולם הגדול הסתכלו עלינו כעל גיבורי על. וממש העריצו אותנו על ההישגים הצבאיים שלנו. בלילות כתבנו שירים על אהבות ראשונות. ורקמנו חלומות נעורים. ביום יום הסתובבו בנות רבות סביב הבתים של הבנים שנראו להם "חתיכים" בתקווה שיצאו אליהן ויחליפו איתן מספר מילים. ואולי יציעו להם גם חברות. באותה תקופה רחוב דיזינגוף בתל אביב היה הרחוב הנחשב, והמילה להזדנגף היתה שגורה בפי כולם, צעירים ומבוגרים. כי ברחוב דיזנגוף היו חנויות יוקרתיות לצד חנויות עממיות, בתי קפה ידועים וככר. נשים מבוגרות ואמהות צעירים נהגו לשבת ב"רוול", "פינתי" ו"ורד". את השחקנים, הזמרים והמשוררים יכולו לראות יושבים ב"כסית", כמובן. לימים הם התישבו גם בבית קפה של איבי נתן, שהתפרסם בנסיונותיו להגיע למצרים עם בשורת השלום. באותה תקופה התכתבו בנות רבות עם חיילים קרביים, שאת כתובותיהם מצאו בעיתונים לצעירים. חיילים רבים כפי שנוכחתי לדעת יצרו ציפיות סביב הקשר הזה. בעוד שהבנות הנמיכו ציפיות, והן טענו שהן מתכתבות אתם כדי שלא יחושו בודדים בשרותם הצבאי. זו היתה התקופה של "הטובים לטיס" ו"האמיצים לצנחנים", ורבים אמרו שאלו הם החילות המעודפים עליהם. אמי אמרה לי לא פעם שימי הנעורים לא יחזרו על עצמם לעולם. היא צדקה. בישראל היתה בשנות השישים תקופה אחרת. מיוחדת. מבחינתי היו אלו שנים תמימות. שנים של אהבות ראשונות וחלומות. שנים שעליהן אני בנוסטלגיה וגעגועים מתרפקת.
ולהקות אחרות כמו "הזיקיות", "הקופים", "הצבים", "האריות" ואחרות. ובכלל בארץ זו היתה תקופת הפריחה של הלהקות הצבאיות, שמתוכן יצאו כאלו שהפכו לזמרים מוכרים ומצליחים, כמו למשל ששי קשת, ירדנה ארזי,ומירי אלוני. עם זאת הישראלים החלו לאמץ את התרבות המוסיקאלית הארופאית, אפילו אריק איינשטיין שר עם הצ'רצ'ילים, ובסוף 1964 יצא האלבום המשותף שלהם "פוזי". במסיבות הסלוניות הבנות התמכרו לאהבה. ולא לאלכוהול. כשנגנו סלואו הן הצמידו את גופן לבנים שאיתם רקדו. ונשמו את הריח שלהם בקירבן. בתחילת שנות השישים הן הגיעו לבושות בחצאיות טרילין בגוונים שונים. חצאיות עם כפלים שהיו נראות כסוג של תלבושת אחידה. זה היה עד שהגיעה מאירופה אופנה שונה. מכנסי סאן טרופה שמתרחבות. בחלק התחתון ולהבדיל מכנסים קצרים יפיפיים, בנות רבות שאפו להיות אופנתיות. הן הלכו גם בנעלי עקב והשתדלו להרשים את הבנים. חברי הקבוצה שהלכה לצופים היו יותר סולידים. הם הלכו ביום יום עם מכנסי ג'ינס וחולצות בצבעים חיורים, לפעולות יצאו בתלבושת אחידה. כולה חומה. ובארועים שרו שירים ישראלים קלאסיים כמו "היתה צעירה בכנרת" ושירי מולדת. בשנות השישים הבנות העריצו שחקנים, וזמרים מהארץ ומהעולם. הם היו גיבורי התרבות שלהן. היו כאלו שגזרו את התמונות של מושא הערצתן ממגזינים שונים, ויצרו לעצמן אוספים. והיו שתלו על קיר חדרן את התמונות שלהם. החברה הסלונית התחלקה לשתי קבוצות, למעריצים של הזמר הבריטי קליף ריצ'ארד, ולמעריצים של הזמר האמריקני אלביס פרסלי, ושררה בה כמעט תמיד, יריבות מוסיקאלית. בהבדל מחברותי הערצתי את נשיא ארצות הברית דאז ג'ון קנדי. גזרתי תמונות שלו ושל משפחתו היפה מכל מיני מגזינים ויצרתי לעצמי אוסף. לאחר הרצחו שלחתי לאלמנתו ג'קלין מכתב והיא שלחה לי צילום משפחתי עם חתימתה, גם בשנות השישים יצאה ישראל למלחמה. למלחמת ששת הימים. שהחלה בחששות כבדות. שמדינות ערב תשמנה קץ למדינה היהודית שלנו. אני זוכרת שהבנים חפרו. הערימו שקי חול. והתפללנו שיום המחר יהיה טוב יותר. ואמנם תוך שישה ימים התגברנו על אוייבנו. שחררנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל המערבי. והגדה המערבית נפלה לידנו. היינו כחולמים. בעולם הגדול הסתכלו עלינו כעל גיבורי על. וממש העריצו אותנו על ההישגים הצבאיים שלנו. בלילות כתבנו שירים על אהבות ראשונות. ורקמנו חלומות נעורים. ביום יום הסתובבו בנות רבות סביב הבתים של הבנים שנראו להם "חתיכים" בתקווה שיצאו אליהן ויחליפו איתן מספר מילים. ואולי יציעו להם גם חברות. באותה תקופה רחוב דיזינגוף בתל אביב היה הרחוב הנחשב, והמילה להזדנגף היתה שגורה בפי כולם, צעירים ומבוגרים. כי ברחוב דיזנגוף היו חנויות יוקרתיות לצד חנויות עממיות, בתי קפה ידועים וככר. נשים מבוגרות ואמהות צעירים נהגו לשבת ב"רוול", "פינתי" ו"ורד". את השחקנים, הזמרים והמשוררים יכולו לראות יושבים ב"כסית", כמובן. לימים הם התישבו גם בבית קפה של איבי נתן, שהתפרסם בנסיונותיו להגיע למצרים עם בשורת השלום. באותה תקופה התכתבו בנות רבות עם חיילים קרביים, שאת כתובותיהם מצאו בעיתונים לצעירים. חיילים רבים כפי שנוכחתי לדעת יצרו ציפיות סביב הקשר הזה. בעוד שהבנות הנמיכו ציפיות, והן טענו שהן מתכתבות אתם כדי שלא יחושו בודדים בשרותם הצבאי. זו היתה התקופה של "הטובים לטיס" ו"האמיצים לצנחנים", ורבים אמרו שאלו הם החילות המעודפים עליהם. אמי אמרה לי לא פעם שימי הנעורים לא יחזרו על עצמם לעולם. היא צדקה. בישראל היתה בשנות השישים תקופה אחרת. מיוחדת. מבחינתי היו אלו שנים תמימות. שנים של אהבות ראשונות וחלומות. שנים שעליהן אני בנוסטלגיה וגעגועים מתרפקת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה