אין פרידות שמחות. / רימונה שיף.

לא מכבר נפרדתי מחברה. לא. היא לא נסעה לארץ רחוקה. היא פשוט החליטה, מסיבה לא מובנת, להפסיק את החברות. הכרתי אותה לפני מספר עשורים במסיבה פרטית. מאז יצאנו במשך שנים ביחד לבילויים. להצגות, להרצאות. ידענו תקופוות שמחות ותקופות אחרות. כמו שנכתב בספר החיים. בשלב מסוים עבדנו גם באותו מקום. היא נטלה חלק חשוב בכל מה שקרה לי ביום יום. בני הצעיר נהג לאמר שהיא החברה הכי טובה שלי. והיא אפילו אמרה לי פעם שיש לה הכבוד להיות כזאת. מבחינתי לחברות שלנו היתה משמעות. אבל לאחר שעברנו כל כך הרבה חוויות משותפות, משהו כנראה אצלה השתנה. היא גרמה לכך שנלך לכיוונים שונים. צודקים אלו האומרים שאין פרידות שמחות. שהרי בכל פרידה יש עצב וכאב. לעתים פרידות משאירות מאחוריהן שובל של געגועים וזיכרונות. לא חשוב ממי נפרדים ובאלו נסיבות. פרידה היוותה לי גם נושא לכתיבת שירים.

ארועים. 

איך ארועים הפכו פתאום לתמונות.
איך תמונות הפכו פתאום לחלומות.
איך חלומות הפכו פתאום לזיכרונות.

איך נסעתי במנהרה
שבה ראיתי דמויות
הולכות ומתרחקות.
מרמזות על עולם שנסוג 
אחור.
ללא חזור.
ונשאתי עמי דרכון
לכיוון אחד בלבד. 

פגישה.

בבוקר מדוכדך, נגלו לי פניה מהעבר
הזכירו נשכחות.
אבק ההיסטוריה החסיר פעימה
כשהאזין לטוב ליבה.
"את לי שחר של יום חדש".
לחשתי עם געגועים לילדות נשכחת
ומחר בשל של בגרות.
כן, זו היתה הזדמנות חד פעמית
לטוות חוטים של עבר ועתיד.
הזדמנות שחמקה ממני לתמיד.