לא מכבר התקשרה אלי חברה סיפרה לי שהיא עייפה והודיעה שהחליטה ללכת לים לתפוס שמש חורפית. ולשנות אוירה. היא החזירה אותי אחורה לשנים בהן הייתי נערה. ובימי הקיץ החמים, כמעט מידי יום, שברתי את השגרה והלכתי לים. גרתי אז עם אחותי והורי ברחוב כצנלסון בתל אביב,קרוב לאבן גבירול.הליכה מקולנוע גת בקו ישר לחוף פרישמן. על סוכת המצילים חיכה המציל האגדי טופסי. לא פעם הוא הגיע לשם עם רעיתו היפה ושלושת ילדיו הקטנים והחמודים. אני שקעתי בכרסת החוף. ונתתי לרגלי לנגוע בגרגירי החול החמים והמחוספסים, ולהתלכלך מהם. הנגיעה הזאת היתה עבורי בבחינת הנאה צרופה. והמוסיקה הרועשת ברקע שהתמזגה עם רחשי גלי הים תרמה לאוירה של היציאה מהשיגרה. וכשישבתי בכרסת החוף התבוננתי בשמיים הכחולים האינסופיים שנפרשו מעלי. ובכחול הים שנפרש מולי. עם קו האופק הרחוק. את מבטי תפסו שם גם הילדים השובבים שהסתובבו בין הכרסאות וההורים. לפעמים נתקלתי בילדים שישבו עם הוריהם על החול החםובנו מהגרגרים שלו מגדלים. ולאחר שמלכתם השלמה הם הציגו בגאווה את התוצאות האומנותיות שם על שפת הים גם צעירים ששחקו מטקות. עבורם היתה זו הזדמנות לעסוק בספורט. ותמיד תמיד בין המתרחצים והכרסאות הסתובבו מוכרי הגלידות. שהפרו את השקט בצעקותיהם הרמות. "ארטיק קרטיב". סימנתי לאחד מהם לגשת אלי וקניתי ממנו שלגון רטוב וקר. שהשאיר לי טעם טוב בפה. וגרם לו להיות מרוצה. באותם ימים אמרו שכדי להיות יפים ושזופים. ועם זאת הדגישו שחשוב למרוח קרם הגנה נגד פיגמנטציה. אני נעשיתי שחומה. ואנשים חשבו מן הסתם שאני מזרחית. והתקשו להאמין לי שבאתי מבית של הורים דוברי גרמנית. תקופה קצרה הלכתי לים בהמלצת אמי בערבים. זה לא היה מחשש מקרני השמש. אלא כדי לתפוס שקט, לא קמתי מכרסת החוף עד השקיעה. ולקראת השקיעה נהנתי להתבונן בקרני השמש האדומות ההולכות ומתרחקות עד שהן נעלמות בין גלי הים הכחולים.כשהייתי תלמידת תיכון הייתי פטורה משתי בחינות בגרות בהיסטוריה ותלמוד. בגלל עבודה שכתבתי והגשתי למשרד החינוך. כך עוד לפני שחברי סיימו את הבחינות לי היה זמן לבלות. וכמובן, שהלכתי באותם ימי קיץ חמים לים. ועשיתי כמו שאומרים, על החוף חיים. לכשנישאתי לבחיר ליבי התגוררנו בשנה הראשונה ברחוב רש"י בתל אביב. ונהגנו ללכת בשבתות לים, כי גם שם החוף היה קרוב לביתנו. שם שנינו תפסנו שמש. התלכלכנו מגרגרי החול החמים והמחוספסים. ונהנו מצפיה בגלי הים הכחולים. בהיותי כתבת צרכנות ב"מעריב". עשיתי סקר שוקים על מחיר הכניסה לחופי הים השונים. באותה תקופה כבר היו חופים שעבור הכניסה אליהם דרשו תשלום. לאחר שהכתבה פורסמה קבלתי מהנהלת חוף הים בהרצליה מתנה. כניסה חינם לי ולבני משפחתי. לעונה אחת. ברשותנו היתה אז מכונית, וניצלנו את השבתות החמים הקיציים לניצול המתנה הזאת. בחוף הים הזה נתקלתי לראשונה ביכטות של העשירים. שיצאו איתן לטיולים רחוקים וקרובים. כשנולד בננו הבכור המשכנו את המסורת הקיצית. למרות שהתגוררנו אז בגבעתיים. רחוק מחוף הים. לא אחת נהגנו בשבת קיצית לקפל את הלול שלו, להוריד אותו למכונית ולנסוע לחוף קיסריה, היה מדובר בחוף נאה ומסודר שנראה לנו מתאים לצרכינו. הצבנו על החול את הלול והכנסנו אליו את בנינו הקט. שהשתוקק לשבת בו ולשחק. ואנחנו התמקמנו בכרסאות החוף שלנו. כהרגלנו מתחממים מקרני השמש שעל ראשינו יוקדים, ונהנים לצפות כיצד גלי הים הכחולים מתנפצים על החוף שאיין לו סוף. יוצרים קצף לבן. בתקופת הים שלי, הייתי קשובה לטרנדים של האופנה האחרונה של בגדי הים, כל שנתיים רכשתי לי בגד ים חדש, פעם היה זה בגד ים שלם ופעם ביקיני. וכשהייתי מגיעה לחוף עם הבגד החדש שמחתי לראות כיצד עיניים של בחורים צעירים בי נועצות לא פעם ניגש אלי אחד עם הצעות לבילויים. אך את פני כל אלו שניסו להתחיל איתי שם השבתי ריקם. לשחות בים לא אהבתי במיוחד. למרות שידעתי אז טוב לשחות. לא היה לי נעים לצאת רטובה ולהרטיב את כרסת החוף עם הישיבה בה חזרה. חוף הים היה עבורי מן סוג של בילוי בצפיה. היום אני מתגוררת עם בני משפחתי ברמת גן. כל החופים מביתנו רחוקים, ברשותנו אין כבר מכונית. הרופאים אומרים שלא רצוי להשתזף שעות בשמש, ומדברים על נזקים בריאותיים שהיא גורמת. היום כשחברה מספרת לי שהיא הולכת לים ומציעה לי להצטרף אליה, אני לא נענית לה. אני אומרת לעצמי שאת שעות הים שלי עשיתי מספיק. בגיל הנעורים. ועכשיו חשוב לי להתעסק עם דברים אחרים, לפני מספר שנים השתתפתי בהגרלה שנערכה במועדון ויצ"ו גבעתיים במסגרת יום האישה הבינלאומי. וזכיתי בבגד ים שלם.זו היתה זכיה יפה. אבל מאז הוא נמצא אצלי במגירה בחדר השינה. את ילדי אני לא דוחפת בימי הקיץ החמים ללכת לים. וכשהבחירה בידם הם מעדיפים לא לבלות בו שעות. כפי שאני כן נהגתי לעשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה