השכונה שלי / רימונה שיף.

שכונת הילדות שלי הייתה החצר האחורי של אחד הרחובות המרכזיים והסואנים של תל-אביב, ומטבע הדברים  הייתה שקטה וכמעט שלא עברו בה מכוניות פרטיות. מכיוון שבאותם ימים לא היו טלוויזיה ולא מחשבים נהגנו הילדים לשחק ברחובות. משחקים כמו קלאס, סימני דרך, חמש אבנים ואחרים. הבנות קפצו גם על חבל. או שישבו על גדר מתחם של בנינים ודברו על נושאים שהעסיקו אותם. בדרך כלל היו אלו לימודים וחברים. בשכונה שלי היו ילדים מעניינים. היה  ילד אחד שאביו נפל במלחמת ששת הימים והוא היה מאוד סגור. ולא הצטרף אלינו. והייתה ילדה שאמה הייתה ניצולת שואה. והיו לה כתוצאה ממה שעברה כל מיני שיגעונות ופחדים. בתה הילדה ניצלה כל רגע לצאת מהבית ולהימצא בחברתנו. היא שתפה אותנו במה שקורה איתה בבית אבל אנחנו לא היינו פסיכולוגים. וכל מה שיכולנו לתת לה זה רק אוזן קשבת וכתף תומכת. והיה ילד שמשום מה למד בבית ספר נוצרי. אני לא יודעת אם הוריו היו יהודים. הוא היה מאוד חברותי ומאוד מקובל. והיו לו סיפורים שונים משלנו. וזה מאוד הפריע לנו שהוא שונה מאיתנו. הכי מעניינת הייתה משפחה אחת ממוצא תמני בת עשרה ילדים. חמישה בנים וחמש בנות.  שלא אחת התכנסה בביתה ושרה שירים. אהבנו לשמוע את השירה שהוסיפה לאווירה  בשכונה. ונתנה לנו הרגשה טובה ושמחה. אחד הבנים שלה היה שובב במיוחד. הוא נהג להסתובב ברחוב ולאיים על בנות שירביץ להן. אחד החברות שלי פחדה ממנו מאוד וכשהייתה מבחינה בו הייתה רצה להתחבא בחדר המדרגות. לעתים אמו עמדה במרפסת וקראה לו בשמו, וכשלא נענתה שאלה אותנו אם ראינו אותו, בדרך כלל השבנו שלא. אותו ילד שובב הוא היום אחד הזמרים והמלחינים הידועים במדינה. והיה גם ילד אחד קטן. זהוב שער ותכול עיניים בן לאם חד הורית. באותה תקופה לא היה מקובל להיות אם חד הורית. ולכן ההורים של אמו, הסבא והסבתא שלו גדלו אותו. והוא התיחס אליהם כאל הורים ולאמו כאל אחותו. והייתה גם ילדה דוגמנית. שהופיעה בפרסומת שהתנוססה בראש חוצות. כשנתקלתי בפרסומת הזאת הייתי גאה שהיא אחת משלנו. מכיוון שבאותם ימים לא היו טלוויזיה ולא מחשבים נהגנו לשבת על המרפסת ולצפות במתרחש בדירות שבבניין ממול. או בעוברים ושבים ברחוב. אחת הילדות שנהגה להסתובב מתחת למרפסת שלנו היא היום דמות ציבורית מאוד מפורסמת. בימים גשומים נהגנו לשבת בדירה ולשחק במשחקי חברה, היה ילד שהיה מגיע אלי באופן קבוע עם טיפות הגשם הראשונות. ותמיד הוא רצה שנשחק במונופול. משחקים אחרים לא ענינו אותו. ולכן, כיניתי אותו "החבר שלי למונופול". לימים הוא הפך לאחד האנשים החשובים בכלכלה הישראלית, וכשאני קוראת עליו בעיתונים או רואה אותו בטלוויזיה אני חושבת על הימים בהם שחקנו במונופול. ואומרת לעצמי תראי מאיפה הכל התחיל. באותה תקופה לא היו מרכולים, והמכולת השכונתית תפסה חלק חשוב בחיינו. את המכולת של השכונה נהלו זוג מבוגרים. בעל ואישה. אני זוכרת כיצד הם היו שוקלים את הגבינות שאמי קנתה במאזניים. כי קופות רושמות כמו של היום לא היו קיימות. וגם את חנות הממתקים   נהלו זוג. בעל ואישה. דתיים. היא היתה תמיד מזהירה אותנו שלא נינשא לבעל שעובד במקצוע שלנו. וחלילה שנעבוד איתו ביחד. כי אז נביא הביתה את העבודה ונריב  על כל מיני דברים שקשורים בה. כל חיי הבוגרים חשבתי על דבריה של אותה מוכרת. והשתדלתי לצאת עם בחורים שאין סיכוי בעולם שיעבדו איתי. לבסוף הצלחתי למצוא בעל שעבד בתחום שונה משלי. היום אני מוצאת עיתונים כל בוקר ליד הדלת.  אז מצאתי כל בוקר ליד דלתי בקבוק חלב שהביא לנו החלבן. לשכונה שלנו נהג להגיע אדם שנשא על גבו שק והיה צועק "בקבוקים, בקבוקים". וזה נשמע כמו "בקה בקה", נהגנו למסור לו את הבקבוקים הריקים. המחזוריות כמובן, לא היו קימות באותם ימים. לשכונה שלנו הגיעה גם אישה מבוגרת שגררה עגלה קטנה, לעתים מכרה קיינס, קני סוכר ולעתים סברס. אני אהבתי לקנות אצלה את הקיינס, כי לסברס היו קוצים, ולפעמים הם היו נתקעים לי ביד. וזה לא נעים. והיו האנשים של האלטע זאכן שהיו מסתובבים בשכונות עם עגלות גדולות וסוסים. להם נהגנו למסור דברים ישנים וגם קבלנו מהם על כך כמה גרושים. והיו מסתובבים אצלנו בשכונה גם צבעים, לבושים בבגדים לבנים. וכשבקשנו לצבוע את הדירה תמיד מצאנו את מי שיעשה לנו את המלאכה. והיה לנו גם אינסטילטור קבוע בשם שרגא, הוא היה לבוש סרבל כחול וידע לבצע את הכל. גם רופא המשפחה שלנו התגורר בשכונה. והרגשנו בטוחים כשחשבנו שהאדם שאת בריאותנו הפקדנו בידיו נמצא לידנו. 
בשכונה שלנו היתה גם ספריה, היא היתה אחת מהחנויות ברחוב הראשי הסמוך. והיינו הולכים להחליף כל כמה ימים ספר. והיו גם ביננו שהחליפו כל יום. היום בעידן הטלוויזיה, המחשבים, האינטרנט והרשת החברתית כולם מכונסים בבתים. ובחוץ הם נמצאים במרוץ בלתי פוסק לעשות המון דברים, ואין לצעירים זמן לקרוא ספרים. וגם לשבת על גדר של בנין ולדבר בינהם על נושאים יומיומיים. והיום אני מבינה למה אחד הלהיטים הכי מושמעים בתקופה בה הייתי ילדה היה שיר השכונה.