כשאני מתבוננת אחורה בנוסטלגיה על תקופת ילדותי אני נוכחת לדעת שחייתי במדינה שונה. כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי החינוך היה באמת חינוך חינם, קיבלנו את הספרים והמחברות בחינם, והחלפנו בחינם ספרים בספריה הבית ספרית. והיתה, לנו באופן קבוע אחות בבית הספר, שהיתה זמינה לכל תלמיד ותלמידה שלא חשו בטוב או שנפצעו במהלך הלימודים. המחברות והיומנים שלנו היו פשוטים וצבעם היה חום. ולא היו עליהם תמונות של שחקני קולנוע, שחקני ספורט, או דמות מצוירות מסרטים מצוירים. כשהייתי ילדה ההורים שלנו שלמו אחת לחודש להסתדרות עבור שרותי הבריאות בקופת חולים, היה להם פנקס אדום שהתמלא בבולים, היום כדי להיות בריאים צריך שיעמדו לרשותנו כספים, אז לא יכלו להעזר ברפואה משלימה בנוסף לטפולים הרגילים של קופת חולים. בכלל מי ידע שהיא קיימת. כשהייתי ילדה לא היו קניונים, וגם סופרמרקטים לא היו קיימים. בחנויות המכולת המוכר היה שוקל לנו את המוצרים במאזניים, וקבע את המחירים בהתאם למשקלם. ומי יכול היה לתאר לעצמו באותה תקופה שיגיעו ימים שבהם המוכרים יעשו את החישובים באמצעות קופות רושמות או מחשבים. כשהייתי ילדה המבחר של המאכלים בארץ היה קטן. וכשנסעתי לאירופה בפעם הראשונה עם הורי הופתעתי מהשפע שהוצע לי בחנויות, ומצאתי את עצמי מלקקת שפתיים שעות ארוכות לכשאכלתי מאכלים חדשים. זו היתה בשבילי חוויה קולינרית. כאן בארץ היינו הולכים לעשות קניות בחנות "אקמן", שנחשבה מבחינתי לחנות הכל בו התל-אביבית הראשונה, כי תחת קורת גג אחת יכולנו לקנות דברי קוסמטיקה, בגדים,תיקים,ואביזרים לבית. מאוחר יותר כש כל בו שלום הוקם זו היתה סנסציה
בילדותי המוקדמת היו חלבנים שמים לנו ליד הדלת את החלב בבקבוקים, ממש כמו שהיום שמים בבוקר עיתונים למנויים. את החפצים הישנים שלנו היינו מוסרים לאלטזאכן שעבר ברחוב עם העגלה שלו, והיינו קונים קני סוכר או סברס מאישה מבוגרת שהיתה עוברת עם עגלתה ברחובות. ומוכרת אותם. אכן, פעם היו זמנים. התנורים שחממו את ביתנו לא היו חשמליים כמו היום. אלא תנורי נפט. ופעם כמעט שהיתה שריפה בבית הורי בגלל תנור שכזה. המרפסות היו מוצלות במרקיזה ואח"כ בתריסול, תריס זז. לכשהייתי ילדה לא דברו על מאכלים בריאים ולא בריאים כמו היום, אנשים אכלו ארוחות דשנות ומשביעות, ללא דאגות, וכשאמי אמרה יום אחד שהוא עושה דיאטה הסתכלתי עליה כאילו הגיעה מכוכב אחר. מאוחר יותר היא עלתה במשקל. בילדותי וגם בנעורי כשרצינו לכייף הלכנו לדיזנגוף הסתובבנו ברחוב שנחשב אז לרחוב המרכזי של תל-אביב והתבוננו בחנויות ובהולכי הרגל. שלא כמו ילדי לא התכתבתי בילדותי עם חברים בפייסבוק. כי פשוט לא היו בעולמנו מחשבים. נהנתי לשחק עם חברותי ברחובות. או במשחקי חברה. משחקי הרחוב היו קלאס. שלוש אבנים, חבל, סימני דרך ואחרים. משחקי החברה היו למשל, מונופול. חבילה הגיעה. עשרה כושים קטנים. ומשחקי קלפים. כמו חושם. למך. ואחרים. על כל הרכישות שלהם שלמו הורי בילדותי במזומן. כי לא היו קיימים בשוק כרטיסי אשראי. במבט לאחור נראות לי המשכורות שקיבלו הורינו כמשכורות סבירות, למחיה, אמנם היו גם אז פערים בין עשירים לעניים,
אבל בסך הכל אלו שעבדו הרגישו שהם מרוויחים, כלומר לעבודה היתה תמורה הולמת. ומי שרצה לחיות חיים טובים יותר עבד בעבודה נוספת. ויכול היה לתכנן לעצמו את החיים שלו ושל בני משפחתו. היום לא מספיק למחיה גם שתי משכורות. כילדה לא היה חסר לי דבר. ובהקשר לכך אציין, שבילדותי מחירי המזון היו זולים ומחירי הבגדים היו יקרים. בניגוד למצב השורר היום בשוק. שמחירי המזון יקרים ומחירי הבגוד זולים. יכולתי לקנות לעצמי בגדים מתוצרת הארץ. כמו למשל ברשת חנויות אתא ובמשכית. והיום הבגדים מיובאים מהמזרח הרחוק בעיקר מסין. לכשהייתי ילדה הריבית שהיו הורינו מקבלים על השקעות כספיות היו גבוהות. ומי שהשקיע טוב במניות יכול היה לרכוש דירה מהתמורה שקיבל. היום דרושות ארבע משכורות כדי לרכוש דירה בת ארבעה חדרים. ככה התפרסם באחרונה בעיתונים. בילדותי בנות היו יכולות להצהיר שהן דתיות ולהשתחרר מהשרות הצבאי. והיו לי חברות כאלו שהצהירו והשתחררו. היום כשמדברים על גיוס חרדים להשתחרר על סמך הצהרה משרות צבאי זה לא קל בכלל. במישור הביטחוני האלימות כיום הולכת וגוברת, הרציחות הפכו לדבר שביום יום. וזה לא רק בין עבריינים אלא גם בתוך המשפחה. ממש מכת מדינה. ופחד להסתובב ברחובות בשעות הקטנות של הלילה. בילדותי כשארע רצח כל המדינה דברה עליו. מה שלא השתנה מאז ילדותי. הוא חלום השלום. אין לנו היום ולא היה אז שלום עם כל המדינות השכנות, בכלל ועם הפלשתינים בפרט. אבל מאז שפרצה מלחמת יום הכיפורים הפכנו מבחינה פוליטית להיות ככל העמים. ואם בילדותי היה מובן מאליו שמפלגות השמאל תהינה בשלטון. הרי שמאז ארבעים שנה ישנם כאן חלופי שלטון. פעם השמאל, פעם המרכז, ופעם הימין. ויש לנו כיום יותר מאשר היה בילדותי על מה להתגאות. כי מדענים ישראלים זוכים כיום בפרסי נובל, שחקני קולנוע וסרטים ישראלים זוכים בפרסים. ובתחום הספורט ישראלים מגיעים להישגים מכובדים באולימפיאדה ובמסגרות אחרות. היום יש לנו כבר שלושה ערוצים בטלוויזיה. אז היה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. היום תוכניות הריאליטי מככבות. ואז כמו שאני זוכרת היו בעקר מוקרנות סדרות מיובאות. בילדותי ישבנו שעות בספריות ואספנו חומר ללימודים מהספרים, ובבית נעזרנו באנציקלופדיות, מילונים ומפות. היום ילדי מוצאים הכל באינטרנט ולא אחת נראה לי שמבחינה זאת החיים שלהם יותר קלים.
בילדותי המוקדמת היו חלבנים שמים לנו ליד הדלת את החלב בבקבוקים, ממש כמו שהיום שמים בבוקר עיתונים למנויים. את החפצים הישנים שלנו היינו מוסרים לאלטזאכן שעבר ברחוב עם העגלה שלו, והיינו קונים קני סוכר או סברס מאישה מבוגרת שהיתה עוברת עם עגלתה ברחובות. ומוכרת אותם. אכן, פעם היו זמנים. התנורים שחממו את ביתנו לא היו חשמליים כמו היום. אלא תנורי נפט. ופעם כמעט שהיתה שריפה בבית הורי בגלל תנור שכזה. המרפסות היו מוצלות במרקיזה ואח"כ בתריסול, תריס זז. לכשהייתי ילדה לא דברו על מאכלים בריאים ולא בריאים כמו היום, אנשים אכלו ארוחות דשנות ומשביעות, ללא דאגות, וכשאמי אמרה יום אחד שהוא עושה דיאטה הסתכלתי עליה כאילו הגיעה מכוכב אחר. מאוחר יותר היא עלתה במשקל. בילדותי וגם בנעורי כשרצינו לכייף הלכנו לדיזנגוף הסתובבנו ברחוב שנחשב אז לרחוב המרכזי של תל-אביב והתבוננו בחנויות ובהולכי הרגל. שלא כמו ילדי לא התכתבתי בילדותי עם חברים בפייסבוק. כי פשוט לא היו בעולמנו מחשבים. נהנתי לשחק עם חברותי ברחובות. או במשחקי חברה. משחקי הרחוב היו קלאס. שלוש אבנים, חבל, סימני דרך ואחרים. משחקי החברה היו למשל, מונופול. חבילה הגיעה. עשרה כושים קטנים. ומשחקי קלפים. כמו חושם. למך. ואחרים. על כל הרכישות שלהם שלמו הורי בילדותי במזומן. כי לא היו קיימים בשוק כרטיסי אשראי. במבט לאחור נראות לי המשכורות שקיבלו הורינו כמשכורות סבירות, למחיה, אמנם היו גם אז פערים בין עשירים לעניים,
אבל בסך הכל אלו שעבדו הרגישו שהם מרוויחים, כלומר לעבודה היתה תמורה הולמת. ומי שרצה לחיות חיים טובים יותר עבד בעבודה נוספת. ויכול היה לתכנן לעצמו את החיים שלו ושל בני משפחתו. היום לא מספיק למחיה גם שתי משכורות. כילדה לא היה חסר לי דבר. ובהקשר לכך אציין, שבילדותי מחירי המזון היו זולים ומחירי הבגדים היו יקרים. בניגוד למצב השורר היום בשוק. שמחירי המזון יקרים ומחירי הבגוד זולים. יכולתי לקנות לעצמי בגדים מתוצרת הארץ. כמו למשל ברשת חנויות אתא ובמשכית. והיום הבגדים מיובאים מהמזרח הרחוק בעיקר מסין. לכשהייתי ילדה הריבית שהיו הורינו מקבלים על השקעות כספיות היו גבוהות. ומי שהשקיע טוב במניות יכול היה לרכוש דירה מהתמורה שקיבל. היום דרושות ארבע משכורות כדי לרכוש דירה בת ארבעה חדרים. ככה התפרסם באחרונה בעיתונים. בילדותי בנות היו יכולות להצהיר שהן דתיות ולהשתחרר מהשרות הצבאי. והיו לי חברות כאלו שהצהירו והשתחררו. היום כשמדברים על גיוס חרדים להשתחרר על סמך הצהרה משרות צבאי זה לא קל בכלל. במישור הביטחוני האלימות כיום הולכת וגוברת, הרציחות הפכו לדבר שביום יום. וזה לא רק בין עבריינים אלא גם בתוך המשפחה. ממש מכת מדינה. ופחד להסתובב ברחובות בשעות הקטנות של הלילה. בילדותי כשארע רצח כל המדינה דברה עליו. מה שלא השתנה מאז ילדותי. הוא חלום השלום. אין לנו היום ולא היה אז שלום עם כל המדינות השכנות, בכלל ועם הפלשתינים בפרט. אבל מאז שפרצה מלחמת יום הכיפורים הפכנו מבחינה פוליטית להיות ככל העמים. ואם בילדותי היה מובן מאליו שמפלגות השמאל תהינה בשלטון. הרי שמאז ארבעים שנה ישנם כאן חלופי שלטון. פעם השמאל, פעם המרכז, ופעם הימין. ויש לנו כיום יותר מאשר היה בילדותי על מה להתגאות. כי מדענים ישראלים זוכים כיום בפרסי נובל, שחקני קולנוע וסרטים ישראלים זוכים בפרסים. ובתחום הספורט ישראלים מגיעים להישגים מכובדים באולימפיאדה ובמסגרות אחרות. היום יש לנו כבר שלושה ערוצים בטלוויזיה. אז היה לנו רק ערוץ אחד בשחור לבן. היום תוכניות הריאליטי מככבות. ואז כמו שאני זוכרת היו בעקר מוקרנות סדרות מיובאות. בילדותי ישבנו שעות בספריות ואספנו חומר ללימודים מהספרים, ובבית נעזרנו באנציקלופדיות, מילונים ומפות. היום ילדי מוצאים הכל באינטרנט ולא אחת נראה לי שמבחינה זאת החיים שלהם יותר קלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה