המוזה שורה עלי כשמתחשק לה. היא יכולה לבוא אלי בשעות הקטנות של הלילה, ולהבדיל פתאום באמצע היום, כשהייתי נערה נסעתי באוטובוס ברחובות תל אביב. וצץ לי בראש שיר בעקבות החדשות האחרונות. היו לי דף ועט בתיק, ויכולתי לכתוב בשעת הנסיעה. ולעבוד על זה בבית, השיר הזה התפרסם מאוחר יותר באחד המוספים הספרותיים. אבל לא תמיד יש לי כזה מזל. והרבה פעמים עד שאני מגיעה הביתה אני שוכחת את המילים. מנסה לשחזר אותם לשווא. לבסוף השיר לא נכתב. בנעורי נהגתי לכתוב שירים בלילות, כי אמי אמרה שמשירה לא מתפרנסים. וחשתי שהשירה שלי לא מקבלת אצלה את ההערכה הראויה, הרבה שירים שכתבתי באותם ימים נכתבו בהשראת מלחמת יום הכיפורים, והתפרסמו מאוחר יותר בקבצים של משוררים ובמוספים ספרותיים, כשהייתי בת עשרים שכנע אותי מול' צעיר להוציא את השירים שלי לאור. לפני שרותי בצבא עבדתי באחת המפלגות וחסכתי כספים שאפשרו לי לעשות את זאת. הספר שלי נקרא "כמיהה לתחושה" וזכה לביקורות טובות מצד מבקרים במוספים הספרותיים, אך היום אני יכולה לאמר עליו שזהו ספרי הראשון והאחרון. כי אם לדבר על הוצאה לאור של ספר יש לי רעיון אחר. ומי יודע אולי יגיע היום ואממש לעצמי חלום. כשאני כותבת אני מרגישה שאני עפה למקומות שונים עם השירים. כי השירה שלי מושפעת מכל מיני דברים שקורים לי אישית. ומדברים שקורים לאחרים. וגם מכל מיני ארועים שקורים בעולם. אני מרגישה לא אחת כמו רוקחת של מילים. ולמזלי השירה שלי לא מוצאת את מקומה רק במגרה. עד לא מכבר הייתי חברה באנ"י אגוד של נשים יוצרות. באירועים שנערכו במסגרת הזאת הייתי מקריאה שירים חדשים. וכן הצגתי משירי בתערוכות שנסבו על נושא מסוים. התערוכות נערכו בבית התנ"ך. במסגרת אנ"י השתתפתי בירושלים פעמיים באירוע שנקרא "שירים על עצים", תלינו שירים על עצים בשכונה ירושלמית, ותושביה נהנו מיצירה פורה. וכאן אוסיף ואציין שלפני שנים כתבתי שירים לציורים אחדים של הציירת הגבעתימית אוה קויגן פטאי, חלקם הוצגו בתערוכה, שהנשיא היוצא שמעון פרס פתח אותה. בשנים האחרונות שירים שלי התפרסמו בחוברות שהוציאה לאור עירית גבעתיים. והוקראו בפתיחת תערוכות של אגודת הציירים והפסלים של רמת -גן גבעתיים. שהשתתפה בפרויקט של "אלימות נגד נשים". בשנה האחרונה הוקראו שני שירים שכתבתי באירוע שנערך לרגל "היום הבינלאומי לאלימות נגד נשים". בספרית בית אלון בגבעתיים. בזמנו הבאתי את שירי למשוררים ידועים, והמשורר משה בן שאול אמר לי שלמשוררים יש חוש נוסף. ואמנם אני מרגישה שככותבת שירה אני חשופה לכל מיני דקויות שפוסחות על אנשים אחרים. עם זאת אני לא רואה את עצמי כמשוררת. אני מוכרת יותר כעיתונאית. כי במשך עשרות שנים כתבות שלי התפרסמו בעיתונות היומית ובמקומונים. אני רואה בכתיבת השירים תחביב. וחושבת שקבלתי מהאל מתנה. כך כשמציגים אותי כמשוררת באירועים שבהם אני מקריאה שירים אני לא מקבלת את זאת בהבנה מוחלטת. היום יש לי נחת. בני אשר פרסם שישה שירים בספר "פסיפס יוצרים", ושניים משיריו הולחנו וכשאני חושבת על כך שגם אבי לכשהיה נער כתב שירים. ואף פרסם ספר שירים אחד. אני מגיעה למסקנה שכנראה אצלי במשפחה כתיבת השירים היא בגנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה