ידעתי כבר אינספור מלחמות ומבצעים, אני זוכרת את המלחמה הראשונה שידעתי בילדותי. "מבצע סיני" או "מבצע קדש" תלוי את מי שואלים, אני זוכרת כיצד האפילו את הנורות בחדרי המדרגות, ואיך ירדנו באזעקה למקלטים, איך שררה בלילה חשכה גדולה. וגם כאלו שחיפשו נקודות אור לא יכלו למצוא אותם. ואז באה מלחמת ששת הימים, הבנים השתתפו בכרית חפירות ובהעמסה של שקי יוטה. ואנחנו הבנות התנדבנו לעזור לחיילים אי שם בבסיס של צה"ל. חששנו שמדינות ערב שהכריזו עלינו מלחמה תגשמנה את חלומן ותמחקנה אותנו מהמפה. האזעקה הראשונה תפסה אותי בדרך לגמנסיה הרצליה, הייתי באוטובוס עם חברות ממש לפני התחנה האחרונה. הנהג פתח את הדלת ומהרנו למקלט בגמנסיה. ושם קבל אותי חבר נעורי שנהרג לימים במלחמת יום הכיפורים. ושאל אותי בדאגה איפה הייתי. צה"ל עשה במלחמה הזו עבודה מדהימה. נצחנו במערכה ואפילו החזרנו לעצמנו את ירושלים המזרחית כולל הכותל, ההתרגשות היתה אז רבה. ואני זוכרת שאמי אפילו התפיסה עם אחד השכנים שאיתו היתה מסוכסכת באותם ימים. לאחר המלחמה ההרואית הזאת נסעתי עם הורי לחו"ל, בקרנו באחדות ממדינות אירופה והתושבים שם הסתכלו עלינו בהערצה. הם ראו בנו ממש את דויד הקטן שניצח את גלית הגדול. במלחמת ההתשה הייתי חילת. ואני זוכרת את התקריות בגבול ישראל מצרים. וכיצד חפשנו כל יום בעיתונים תמונות של חיילים שנפלו בהן, שמא נתקל בפנים מוכרות. בארץ שררה אז אופוריה למרות האבדות היומיומיות. כולם האמינו שגם במלחמה הבאה ידנו תהיה על העליונה. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים וטפחה להם על הפנים. הייתי אז נשואה טריה. והייתי צריכה לעבור מדירה שכורה בתל-אביב לדירה קבועה בגבעתיים. ועשיתי באמצעות מכר עם רכב את ההעברה. האזעקה תפסה אותי בבית הכנסת, ומאוחר יותר בעלי גויס למערכה. כמו רבים אחרים. אנחנו הנשים נשארנו בארץ מודאגות, בהתחלה לא דיווחו לנו בתקשורת על מהלכי המלחמה והתוצאות. אבל האזעקות שהחישו אותנו למקלט לא בשרו לנו טובות. ואמנם ברגע מסוים החלו להגיע הבשורות המרות מהחזיתות, ולמדנו לדעת שרבים מטובי בנינו הלכו מאתנו לעד. ואת האופוריה החליף כאן שבר גדול שממנו העם כבר לא ירפא לעולם. וגם אני אבדתי חברים לכיתה במלחמה הזאת, ונותרתי עם זיכרונות מאהבת נעורים. כתבתי באותם ימים שירים שפורסמו מאוחר יותר במוספים ספרותיים. לבעלי היה במלחמה הזאת מזל גדול. הוא נפצע קל ופונה לבית חולים, וכשהבריא חזרנו לחיים השגרתיים. עם שלושת הבנים שנולדו לנו עברנו את מלחמת המפרץ. חוינו את הסקאדים והירוטים הלא כל כך מוצלחים של הפטריוטים ברמת-גן עירנו. את הישיבה בחדר המוגן עם מסכות האב"כ על הפנים. והשתדלנו להיות רגועים. מכיוון שיש לי דירה גדולה נערך אצלי באותם הימים יום לימודים עם המורה והחברים לכיתה של אחד הבנים. במלחמת המפרץ כשיצאנו מהחדר המוגן פתחנו טלוויזיה. ולאחר דברי ההרגעה של דובר צה"ל לשעבר וח"כ היום נחמן שי. ישבנו וצפינו בתכניות בידור שונות. וזו היתה שעתן היפה של תוכניות בידור כמו. "זהו זה" ו"העולם הערב". בהמשך פרצו עוד שתי מלחמות. מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השניה. במלחמת לבנון הראשונה בעלי לא גויס למילואים. אבל הרבה חברים שלנו כן גויסו. הייתי אז בהיריון עם בני השלישי. ויום אחד התקשרה אלי חברה למחזור. ששכלה את בעלה במלחמת יום הכיפורים. אף הוא בן מחזור. ונותרה עם ילדה קטנה. היא בקשה לעשות דווקא בתקופה הזאת פגישת מחזור. בני שאהב לדבר עם אנשים. אפילו עם זרים. סיפר לה שאני בהריון. היא שאלה אותו אם הוא רוצה אח או אחות. והוא אמר אח. למרות שהיה לו כבר אח. כששאלה אותו למה הוא רוצה אח נוסף. אמר לה שאנחנו צריכים חיילים. הנה מה שעבר בראשו של ילד ישראלי קטן. כשילדי נולדו אמרו לי שהם כבר לא יהיו מגויסים. ושהם לא ידעו מלחמות. אבל זה לא קרה. במבצע "צוק איתן" שהוא המבצע המלחמתי האחרון, בכל ערוצי הטלוויזיה הופיעו פרשנים ומומחים, שדברו על הסכסוך הנוכחי ביננו לבין החמאס והציעו דרכים להתמודדות. משיחות עם אנשים למדתי לדעתי שרבים היו רוצים לצפות בין האזעקות בתכניות בידור כמו במלחמת המפרץ, אחת המומחיות אמרה שבבתים שבהם הטלוויזיה לא פתוחה שעות ארוכות הילדים יותר רגועים. גם אני הייתי מעדיפה שהטלוויזיה תספק בימים מתוחים. תכנים אחרים ולא אווירה של מלחמה. אני סבורה שלא היה צריך לשמור על איפוק, והיה צריך לצאת למערכה במבצע האחרון, אבל יש לי תחושה שזה לא יהיה סוף פסוק ועוד צפויים לנו סבבים מלחמתיים. זה כנראה הגורל של עם ישראל. עם זאת גם כשרועמים התותחים אני חושבת על שלום. ואומרת לעצמי שאם הצדדים היו רוצים אותו באמת והיו הולכים האחד לקראת השני הכל היה אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה